"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר."

פרק 29

תום מצא את עצמו יושב במסדרון בית-החולים לשם בדיקות דם שגרתיות, ממתין לאחות שתקרא בשמו.

"לעזאזל!" שמע קול מוכר רוטן. הוא הסיט את מבטו, מופתע לראות את אותה אחת מהיום ההוא במועדון דופקת על מכונת השתייה בכעס. הוא חייך לעצמו ומיהר להתקרב אליה.

"יש כוכב שמקיף את השמש פעם במיליון שנה, אבל את יותר נדירה ממנו" לחש לאוזניה. היא הסתובבה לאחור.

"תום אלון" מלמלה לעצמה. תום כבר קלט אותה. היא הייתה מסוג הטיפוסים שאנו מכנים בשם – ביצ'ית. אחת שנראית מבחוץ כמו פלדה אבל מבפנים רכה כמו חמאה, אחת בעלת שנינות, ציניות ועוקצניות שיודעת להעמיד במקום  את כל מי שעומד מולה. היא אחת שבעיקר מכירה בערך שלה וגורמת לגברים שמסביבה להכיר בזה גם. יש אשר נרתעים מכך, אבל לא תום. בשבילו זה היה משחק...משחק מאתגר במיוחד.

"נועה מרום" החזיר עם חיוך.

"אז אתה יודע גם את השם שלי?" הרימה גבה, מתרשמת ומופתעת במקצת "יש לך חתיכת בונוס רציני" חייכה חיוך של מיליון דולר.

"הו, עם חיוך כזה אנחנו צריכים ללכת לבנק ולהפקיד אותו" המשיך, מושיט לה את כוס השוקו החם מהמכונה האוטומטית.

חיוכה התרחב, עד כמה שהיה ניתן. "קצת פלצני ועדיין טעון שיפור, אבל בשורה התחתונה – נחמד" 

"טעון שיפור? אימא שלך מורה?" פלט צחקוק.

"רופאה" תיקנה ולגמה לגימה קצרה.

"אז..בגלל זה את כאן?" שאל, מתיישב על הכיסא. היא התיישבה לצידו, משלבת רגל על רגל ובועטת באוויר. משום מה מאז שזרק את השאלה לאוויר היא נראתה עצבנית. 

"כן" ענתה קצרות, לא מפרטת יותר מדיי ובוהה בנקודה אחת בחלל.

"קרה משהו?" שאל. היא התכווצה בכיסא.

"לא. למה?"

"מאז ששאלתי את השאלה נראית דיי מנותקת ועצבנית, אז חשבתי-"

"אל תחשוב" קטעה אותו בחדות. "אתה לא טוב בזה"

"את תמיד כזאת תוקפנית?"

"כשצריך" נעמדה ויישרה את חולצתה.

"אז כן משהו גרם לך להתעצבן ולהפעיל את מנגנוני ההגנה שלך" החזיר, מחייך חצי חיוך שחצני.

"תקשיב," הרימה מעט את קולה "אני לא צריכה את הניתוח הפסיכולוגי העלוב שלך, אז למה שלא תחזור לחור שממנו הגעת?" זרקה את הכוס הריקה אל הפח הקרוב והתרחקה.

הוא כביכול היה יכול לעצור אותה, להביע התנצלות ולהפעיל את הקסם האישי שיפיל אותה כמו בכל סצנה מוכרת בסרט אמריקאי קיטשי, אבל כשהבחין באלינור עומדת בקצה המסדרון, מחזיקה ידיים ומחייכת את אותו חיוך קסום ומוכר שמשרה מין שלווה מידית שכזאת למישהו אחר, כל גופו השתתק. ליבו נצבט, נשימתו נעתקה והדרמה בהחלט הייתה בשיאה.

הוא התקרב אליה בצעדים מהירים ולרגע התחרט ורצה לחזור אחורה, אבל היה מאחור מדיי. היא הבחינה בו וכל מה שהתחשק לו זה להיקבר מתחת לאדמה.  ההרגשה שלה הייתה די דומה. היא לא ציפתה שדווקא ביום שהיא נוסעת לבית-החולים לצורך בדיקת דם פשוטה שתאשר שלא השתמשה בסמים במהלך שהותה במוסד, היא תפגוש אותו.

"תום" הופתעה, מתרחקת מאיתי ועומדת על רגליה, מולו.  

"היית יכולה להגיד שיש לך מישהו אחר" אמר, מעיף מבט רצחני לאיתי וחוזר להביט בה.

"הוא ידיד שלי"  מיהרה לתקן.

"לכל הידידים שלך את מחזיקה ידיים בצורה כזאת?" הרים גבה.

"אני פוחדת ממחטים אז הוא עודד ועזר לי להירגע." הסבירה. היה אפשר לחתוך את המתח בסכין.

"מעניין כי כשהזרקת לעצמך סמים לא נראה לי שפחדת ממחטים" עקץ עם חיוך לגלגני. היא האדימה מכעס. מבחינתה עכשיו הוא עבר את הגבול,

"אני מזכירה לך שאנחנו נפרדנו, תום" אמרה בקרירות, מנסה לשמור על איפוק. "אני לא חייבת לתת לך דין וחשבון על מה שאני עושה" שילבה את ידיה.

הוא התקרב אליה, היא רצתה לקחת צעד לאחור אבל הוא משך אותה אליו והצמיד אותה אל הקיר.. הוא היה מספיק קרוב אליה בשביל לספור את הנמשים שעל פנייה או לרכון בעדינות לנשק אותה.

"צודקת" לחש לאוזניה. "טכנית אנחנו נפרדנו, אבל שנינו יודעים שזה לא מה שהלב רוצה"

"חשבתי שהבהרתי את עצמי טוב מאוד" אמרה "אני המשכתי הלאה" המשיכה, מנסה לגייס את טיפת הביטחון שעוד נותר בה. לרוע מזלה, קולה רעד והיא לא נשמעה כל-כך אמינה.

"אני לא מאמין לך" אמר. הוא לעומתה נשמע מלא בביטחון ואגו. עיניהם נפגשו. הוא שכח עד כמה המבט שלה מסוכן, מקפיא  ועוצר נשימה.

"תעזוב אותי" מלמלה, כמעט לוחשת. הוא היה יכול להרגיש אותה רועדת וידע שזה לא מפחד. זה מהתרגשות, מהקרבה, ממנו.

"אני לא יכול. את נעימה מדיי"

"כשהיד שלי תעשה את דרכה אל הלחי שלך תגלה עד כמה לא נעימה אני" עקצה.

"איום?" הרים גבה.

"אזהרה"

"את מנסה להתחמק משיחה איתי" החזיר.

"אז אתה כופה את עצמך עליי?"

"את גורמת לזה להישמע נורא"

"מצטערת, אני אנסה למצוא מילה נרדפת." זייפה התנצלות "מה אתה אומרת על הטרדה מינית? נשמע יותר טוב?" חייכה חיוך ציני.

"זה שתי מילים" תיקן " ולא, זה לא נשמע טוב יותר"

"אז למה שלא תוריד את הידיים שלך ממני וככה לא תצטרך לשמוע את זה שוב ושוב מפי שוטרים במעצר?"

"כי הרבה יותר פשוט שתודי שאת מתה על זה"

"טעות" אמרה "זה הרבה יותר פשוט" החטיפה לו סטירה מצלצלת והדפה אותו ממנה.

"וואו, אף-פעם לא ראיתי את הצד הזה שלך" העביר את ידיו בלחי הבוערת והאדומה.

"מבוהל?" שילבה את ידיה.

"מופתע, בעיקר"

"אל תגיד שלא הזהרתי אותך"

"זה נחשב תקיפה, את יודעת"

"לא, זה נחשב התגוננות." החמיקה חיוך "מה שאתה עשית לעומת זאת, נחשב תקיפה"

"את לא כל-כך טובה בלשקר, את יודעת?"

"דווקא יש האומרים שאני מצוינת בזה" שיקרה. כולם תמיד אמרו לה שהיא גרועה בזה, אבל היא לא יכלה להודות בזה לפניו. היא לא יכלה להראות חולשה. היא הייתה צריכה לשדר כוח, קרירות ואדישות או במילים אחרות – 'אני התגברתי אלייך ואני לחלוטין לא בקטע שלך, אז תאסוף את האגו הפצוע ותוציא את הלשון מהישבן שלי ותמשיך הלאה כי זה פתטי וממש לא סקסי.'

"כנראה הם לא מכירים אותך כמו שאני מכיר אותך-"

"אתה לא מכיר אותי" קטעה אותו בחדות.

"אני מכיר אותך יותר משאת מכירה את עצמך" אמר. התחשק לה להחטיף לו סטירה נוספת רק בשביל שתוריד לו את הנימה היהירה והאגו המנופח.

"אז איך אתה מסביר את מה שקרה לפני כמה שניות כשהודתה שאתה לא הכרת את הצד התוקפני אצלי?" הרימה גבה.

"כי אף-פעם לא היינו צריכים להגיע למצב כזה" השיב. היא השתתקה. עכשיו לא היה נותר לה מה להגיד.

"מה קרה לנו, אלי? איפה נכשלנו? איפה טעינו?" קולו נחלש, מבטו התרכך.

"חשבתי שכבר החלק הזה של 'זה נגמר' מאחורינו" גלגלה עיניים.

"תהיי רצינית" אמר. היא נאנחה בכבדות, מנסה להמשיך להישאר מאופקת עם ארשת פנים של – 'זה –לחלוטין-לא-מזיז-לי''

"נפרדנו." אמרה בפשטות "אנחנו לא הזוג הראשון ולא האחרון שזה קורה לו"

"אנחנו גם לא הזוג הראשון ולא האחרון שיש לו תקופות קשות, אז ככה לוותר? ככה להרים ידיים?" התפרץ. גבותיו התכווצו בכעס.

"אני לא צריכה להילחם על האושר שלי, תום!" הרימה את קולה ומיהרה להנמיך אותו לאור המבטים שמשכה.

"את עושה טעות" החזיר.

"אז זו טעות שווה לטעות" אמרה והתרחקה, מנסה להיאבק להדחיק את כל מה שקשור אליו אל החדרים החשוכים בליבה, לנעול אותם ולזרוק את המפתח הכי רחוק שאפשר.

                                                                   *

כשחזרה מבית-החולים אל המוסד, היא התיישבה על הדשא מאחורי הבניין לבדה,משחזרת את השיחה שלה עם תום. היא הייתה אמורה להרגיש טוב עם עצמה כי שידרה בדיוק את מה שרצתה, אבל משום מה..היא הרגישה רע.

"היי, חדשה!" שמעה קול הפונה אליה. היא הסתובבה לאחור, מגלה נערה עומדת מולה בשילוב ידיים ועם הבעת פניים קרירה . "אל תתקרבי אליו". אמרה בפשטות, אך בשום נימה תוקפנית.

"מה?" לא הבינה.

"לאיתי" הסבירה. "ראיתי אתכם מסתובבים הרבה יחד בימים האחרונים"

"אז?" לא הבינה לאן היא חותרת.

"אז אל תתקרבי אליו."

"את חברה שלו?" שאלה. היא הנידה את ראשה.

"אני מי שמכירה את הצד השני שלו ותאמיני לי, את ממש לא מעוניינת להכיר את הצד הזה" ענתה באדישות. עכשיו אלינור הייתה מבולבלת אף יותר.

"מה זאת אומרת 'הצד השני'?" גבותיה התכווצו בשאלה.

" פשוט תפסי ממנו מרחק. בלי הרבה שאלות מיותרות" השיבה בקצרה. "זה לטובתך, סמכי עליי" הוסיפה ובלי להוסיף מילה נוספת, היא מפנה אליה את גבה ומתרחקת, גורמת לאלינור לתהות מה הכוונה בדבריה ולעוד כמה סימני שאלה להיות באוויר.

פרק 30 כבר חצי מוכן ואני מקווה שאני אספיק לעדכן לפני שאני יוצאת לגדנ"ע השבוע למשך 4 ימים.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון