"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר"

פרק 32

מתוך ניסיון חיים שלילי בעבר ממערכת יחסים שהשאירו כוויות וצלקות, אנחנו נוטים לעטוף את עצמנו בהגנות, לבצר את ליבנו במחסומים כדי לא להיפגע שוב.  

לפעמיים ההגנות האלו הן יעילות. הן שומרות עלינו מפגיעה, אכזבה או כשלון במיוחד כשבעולם שלנו יש הרבה רוע ואנוכיות. אבל לפעמיים...לפעמיים הן גורמות לנו להיות אטומים, להיות אומללים ולהפוך לקיפוד עם דוקרנים וקליפות.

עננים אפורים וקודרים מכסים את השמים, רוח קרירה נושבת, מבדרת את שערה וחודרת מבעד לבגדיה.

היא מהדקת את הסוודר סביב גופה, עוצמת את עיניה ולוקחת נשימה ארוכה. ריח של אדמה רטובה באוויר, אדמה שמתעוררת לחיים אחרי קיץ ארוך ויבש.

טיפות הגשם הקלות מתחזקות, דמעות של מלאכים זולגות עכשיו, מנקות את כל הצביעות, הכעס, המרמור והתסכול, שוטפות את הכאב והזיכרונות.

היא עומדת שם באמצע שום מקום, לבד, ספוגה במים וקופאת מקור, אבל מרגישה טהורה.

אלו עוד אחד מהרגעים האלה ששיכים לך, שמהולים בעצב ושמחה, שהכול שקט, שלוו ורגוע כאילו העולם נעצר, כאילו אין אף-אחד אחר מלבדך.

"את בכוח מנסה להתקרר?!" היא מזהה את הקול הזה ממרחקים. זה היה תום ששלח לעברה מבטים נוזפים בעודו פושט את הז'קט ומניח אותו כתפייה. "בואי" משך את ידיה.

היא השתחררה מאחיזתו. "אני רוצה לראות את הגשם"

"תראי אותו מהחלון"

"זה לא אותו הדבר" התעקשה.

"אין לנו מטריה ואנחנו רטובים וקפואים מקור" אמר בקוצר רוח, גבותיו התכווצו בכעס. "יהיה לך עוד הרבה הזדמנויות לראות את הגשם מקרוב"

"זה הגשם הראשון שמסמל סיום תקופה והתחלת תקופה חדשה, ששוטף את אבק העבר ומטהר את דרכה של השנה החדשה. לא תהיה לי הזדמנות לחוות את זה שוב" יישרה אליו את מבטו.  "אם אתה רוצה - תלך, אבל אני נשארת כאן"

היא לא ציפתה לחיוך הקטן שצץ על פניו. "אם כך, אני נשאר" החליט, נעמד לצידה.

"הרגע התנגדת"

"שיניתי את דעתי"

"למה?" קימטה את מצחה, מבולבלת.

"יש לך חולצה לבנה" חייך חיוך שובב.  

"ו...?" לא הבינה.

"ויש גשם" השיב. רק אז ירד לה האסימון שהחולצה הלבנה הופכת לשקופה, מבליטה את החזיה האדומה שלבשה. היא הרגישה ערומה, תרתי משמע, תחת עיניו החוקרות את גופה ומיהרה לסגור את כפתורי הסוודר תוך כדי שהיא מרגישה את לחייה בוערות באדום עז.

"את מסמיקה?" גיחך.

"הגשם משטשטש לך את הראיה" תירצה.

"את יותר אדומה מהחזייה שלך" צחקק.

היא החטיפה לו סטירה שנתנה ללחיו את הגוון האדום. "עכשיו אנחנו שווים" חייכה בציניות.

"את מטורפת!" טפח בכפת ידו על הלחי המאדימה מכאב.

"יופי, הוצאת את כל מה שישב על ליבך? עכשיו אתה יכול ללכת" השיבה בקרירות. 

"דווקא בא לי להישאר" אמר "מדינה חופשית" הוסיף בחיוך מתגרה, אך היא לא נתנה לו את התענוג.

"אז אני אלך" השיבה באדישות, מפנה אליו את גבה, אבל הפעם הוא זה שאחז בידה. צמרמורת עטפה אותה. מבטיהם נפגשו. העיניים האלו שוב מביטות בו, בולעות וטובעות אותה, מעבירות בה יותר ממה שמילים מסוגלות להכיל.

"מה דעתך שנישאר כאן שנינו?" שאל, כמעט בלחש. מבטו התרכך.

"בשביל מה? שנריב?" גיחכה בעצב.

"מה את אומרת שפשוט נשתוק?" חיוך עקום נמתח בין שפתיו.

וכך השניים מצאו את עצמם עומדים זה לצד זה, רטובים מכף רגל ועד ראש כששתיקה נעימה שוררת באוויר ורק טפוף הגשם נשמע. אין מתח, אין מעוקה ואין עקיצות.  פשוט....דממה.

בפעם הראשונה לאחר תקופה ארוכה, היא הרגישה שזאת היא. אותה אלינור של פעם שלא הייתה צריכה לבצר את ליבה באלפי חומות מגן.

זה היה כאילו הגשם ניקה את האיפור, כאילו הרוח גרמה למסכות לנשור ממקומן, כאילו בשתיקה הקסומה ועם זאת, הכל-כך פשוטה שהייתה ביניהם הוא הצליח לקלף את כל שכבות המגן שעוטפות אותה ולחדור אליה.

ביום היא בזה לאהבה, לכמה שהיא מלאה בסיסמאות וקלישאות, לכמה שהיא משלה ומתחזה, לכמה שהיא מלאה במילים יפות שמפילות אותה בפח. היא בזה בעיקר לסוכנים הנאמנים שלה ששברו, רמסו ודרכו עליה בלי היסוס.

היא מאשימה את אהבה, תובעת אותה ומפנה לעברה אצבע מאשימה על ההבטחות שבכל פעם מחדש שהיא מפרה, על ההבטחה הכוזבת שעוד יהיה טוב, שההוא עוד יגיע.

היא מתעבת את אהבה, את הצורך הזה במישהו אחר שיעשה אותך מאושרת, את הניצוץ והנסיך על הסוס הלבן שכל הזמן היא מדברת אליו ואף-פעם לא בא.

היא אומרת לעצמה שהיא בסדר גם בלעדיה. היא טוענת שהיא מעדיפה לחיות חיים משעממים ומלאי שגרה.

אבל בערב, כשהשמש שוקעת והירח עולה, היא רק מייחלת לה, להתרגשות, לתשוקה, ללהט, לחיבה, לחום, למגע  ולקסם...כי בסופו של דבר...אהבה היא טעם החיים.

היא בולעת את הגוש הצורב בגרונה. דמעות עלו לעיניה, מאיימות להתפרץ. היא מנסה להילחם ולהיאבק בהן, אבל לבסוף נכנעת.

דמעה עקשנית זולגת במורד לחייה, כאילו מאפשרת לדמעות הנוספות שמבצבצות בקצה עיניה לזלוג גם הן.

הגשם מתחיל להתחזק בהדרגה, מלווה בברקים ואחריו רעמים שהצליחו להקפיץ את ליבה.

הוא מביט בה. מצחו מתקמט, הבעה מודאגת ניכרת על פניו. "היי," הוא לוחש לה.

"מה קרה?" שאל בעדינות, אוחז בצדדי פנייה.

היא נושכת את שפתיה, לא מעיזה לפצות את פיה. חלק בה עדיין כועס על-כך שהיא שוב פעם מראה את החולשה, את הפצעים המדממים שעדיין לא נסגרו, אבל החלק השני רק רוצה שהוא פשוט יחבק בלי לומר מילה...שרק יחבק כמו שהוא רק יודע.

היד שלו מגששת, לבסוף מוצא את ידה ומושך אותה אליו. הידיים שלו עוטפות אותה, מחבקות בחוזקה, לא עוזבות ולא מרפות.

היא מניחה את ראשה על חזהו, פורצת בבכי גדול יותר..כבר נמאס לה מהעמדת פנים. היא צריכה את זה. היא צריכה אותו. את התמיכה, את זה שהוא פשוט שם, יציב וקבוע, מוכן לתת לה את הכתף החמה ללא שום תנאים והגבלות.

הוא תמיד שם. לא מספיק קרוב כדי לגעת ולא מספיק רחוק כדי להתגבר.

"תספרי לי...תספרי לי מה עובר עלייך, אלי" לחש, קולו היה צרוד.

"אני לא יכולה" הנידה את ראשה, מתייפחת מבכי.

"אין כזה דבר לא יכולה, יש לא רוצה"

"אז אני לא רוצה" השיבה. הוא הביט בה בחוסר אונים.

"אז איך אני אוכל לעזור לך אם את לא מספרת לי כלום?"

"אתה לא" השפילה את ראשה.

"תפסיקי לנסות להרחיק אותי ממך, אלי! את לא רואה שאני רק שלך? את לא רואה שאני מטורף עלייך? מה את צריכה כדי שאני יוכיח לך את זה?"

"אני לא אוהבת אותך, תום" אמרה בניסיון הכי אמיץ שלה להראות קרירות.

"את משקרת!"

"אני לא"

"תני לי להוכיח לך שאת טועה" אמר. הוא מתקרב אליה באיטיות. היא מכירה אותו, יודעת מה הצעד הבא שלו ונרתעת מעט לאחור, אבל לבסוף קופאת במקומה. הוא שולח יד לעורפה, יד רכה ומעט מהססת שמושכת אותה אליו ומלטפת. היא עוצמת את עיניה, מסוחררת משפתיו הנוגעות בשלה, מלשונותיהם שהתמזגו במהרה, מתחככות אחת בשנייה. 

"אל תגידי שלא הרגשת את זה" לחש לאוזניה לאחר שהתנתקו מהנשיקה.

"מצטערת" בלעה את רוקה "לא הרגשתי כלום" שיקרה במצח נחושה.

"אני צריכה ללכת" הוסיפה וללא מילה נוספת היא מתרחקת, משאירה אותו אי שם מאחור.

*

"איך אני יכולה להמשיך לאהוב אותו?" אמרה אלינור יום למחרת. "אני טיפשה" קברה את פניה בידה.  

"את מאוהבת" השיבה מיכל שישבה לצידה.

"זה אמור לעודד אותי?" נאנחה.

"זה אמור להסביר לך למה את טיפשה"

"מה אני עושה עכשיו, מיכל?" יישרה אליה את מבטה.

"יש שתי אפשרויות" אמרה "להמשיך בשלב ההתכחשויות והדחקה או לשם שינוי לקחת צעד קדימה לשלב הריבאונד, להתגבר עליו ולהפסיק להיות כזאת פתטית"

"ואם בכל פעם שאני מנסה לעשות צעד קדימה, אני מקבלת רגליים קפואות?"

"אז תמיד תהיה לך אותי, החברה הכי טובה שתדחוף אותך" חייכה. "מה את אומרת על משחק קטן?"

"מה, גומי וכאלה?"  גיחכה.

"נראה לך?" עיקמה את פרצופה "זה כל-כך כיתה א'! המשחקים השתדרגו!" הוסיפה. אלינור צחקה.

"מה את אומרת על ההוא?" הצביעה על אחד הנערים שישבו על הספסל.

"זה עם החולצה הכחולה?" שאלה.

"לא" הנידה את ראשה "זה עם החולצה הלבנה" אלינור הסיתה מבטה אל הילד שישב משמאל, בוחנת אותו בקפידה, מכף רגל ועד ראש.

"הוא נחמד פלוס" אמרה "למה?"

"כי זה היעד להשגה שלך" חייכה. "בכל פעם שתחשבי על תום או תעשי משהו פתטי – תוכלי לעצור את עצמך, להתקשר אליו ולשחק עם הצעצוע החדש שלך"

"מהי המטרה?"

"לשכוח את תום, כמובן" גלגלה את עיניה. "האסימון יורד לך ממש לאט"

"יש במשחק הזה חוקים?" שאלה

"זה מה שהכי כיף! אין חוקים!" אמרה "למה את מחכה?! לכי אליו ותתחילי ליהנות!" קרצה.

אני טובעת במאמרים למבחן בתקשורת מחר, אבל אני מבטיחה לענות על התגובות שנותרו מהפרק הקודם, בהקדם האפשרי.

עד לפעם הבאה

XOXO