"למאיה יש אקדח והוא טעון אצלה בראש"

מנגנון ההישרדות הטבעי של כל יצור חי, בין אם מדובר במין האנושי או בבעל-חיים בטבע הוא להגן על עצמנו ברגע שהאורות האדומים מהבהבים באזהרה ומתריעים על סכנה.

החזק הוא השורד ואם אנחנו לא רוצים למצוא את עצמנו מנוצלים, עלינו להקדים את המאוחר וללחוץ על ההדק. 

זוהי הסיבה שתמיד תמצאו את מאיה במצב של כוננות פנימית למלחמה ולנקמה, מצוידת בשריון ובאקדח טעון ביד.

זוהי גם הסיבה שבגללה הדם עולה לה לראש מכל גירוי פעוט, החל מהערה ביקורתית או מבט חפוז שלא נראה לה במקום.

אך יותר מכל....זוהי הסיבה שגורמת לה להיות נוקשה ביחסה לעולם, לגדול קוצים להגנה עצמית, לשדר כוח ועוצמה אשר בסופו של דבר גובים ממנה מחיר יקר. אולי אפילו יקר מדיי.

"את לא שומעת שקוראים לך?" נזף בה סער.

"אני שומעת רק שאני רוצה לשמוע" שמרה על איפוק ובכל זאת, הכניסה עקיצה קטנה מלווה בחיוך מתגרה.

"כאן זה לא שאלה של רצון, אלא חובה כחלק מהתפקיד שלך כאן" החזיר בקרירות האופיינית לו בעודו מחטט בין המסמכים במגירה בחיפוש אחר דבר מה.

"התיק של אברבוך נעלם" יישר אליה את מבטו. היא כמובן פירשה את זה כמבט שמפנה לעברה אצבע מאשימה.

"כן," חייכה חיוך ציני "החבאתי אותו בתוך הכיס"

"למה תמיד יש לך מה לענות?"

"למה יש לך עיניים גדולות? " החזירה. יעל פלטה צחקוק שניסתה להחניק וחיוכה של מאיה התרחב.

הוא לעומתה גלגל את עיניו ונאנח בכבדות."השיחה הזאת מתחילה לעייף אותי."

"אז אולי תגיד מה אתה כבר רוצה?" שילבה את ידיה בחוסר סבלנות.

"שתבצעי את התפקיד שלך ותחפשי את התיק" 

"עוד משהו?"

"קפה" הוסיף ועשה את דרכו חזרה למשרדו.

*

"אלוהים! מה שמת פה? רעל עכברים?" ירק ועיוות את פניו בגועל כשהגישה למשרדו את הקפה.  

"לא, אבל עכשיו אני מתחרטת"

הוא יישר אליה את מבטו, סוקר אותה מכף רגל ועד ראש באותו מבט מוכר של סלידה. היא תמיד הייתה מלאת ביטחון, אבל כאשר הוא הסתכל עלייה – היא הייתה צריכה לגרד את הביטחון שלה מהרצפה.

"פעם הבא תבואי עם משהו צנוע יותר." אמר "את נראית כאילו עוד דקה את הולכת לרקוד על עמוד... זה משרד עורכי דין מכובד, לא הכביש בצומת.."

"סליחה?" היא הייתה המומה מדבריו. לכזאת הערה היא לא ציפתה אפילו ממנו.

"משהו פה לא מובן?"

יש כאלה אשר היו בולעות את העלבון הצורב ויוצאות ממשרדו בראש מושפל ובבושת פנים, אבל לא היא.

"מי אתה שאתה מרשה לעצמך לדבר אליי ככה?" הזדקפה בניסיון לשמור על כבודה. "אתה אפילו לא מכיר אותי!"  הרימה את קולה.

"לא צריך להכיר אותך בשביל לדעת שאת כזאת..." אמר, אך נעצר.

"כזאת מה?" התפרצה בזעם, מאיצה בו להמשיך את דבריו.

"כזאת מוחצנת ופרובוקטיבית" פלט.

"מה לעזאזל הבעיות שלך איתי?"  צעקה, גבותיה התכווצו בכעס והיא יכלה להרגיש איך פנייה מאדימות בשלל צבעי הקשת.

"אני פשוט לא אוהב נשים כמוך" השיב באדישות שגרם לה לרצות לנער אותו או לחילופין למרוט לו את השערות.  

"תגדיר 'נשים כמוך'"  

"נשים זולות שמתנשקות וקופצות למיטה בכל הזדמנות ומסכימות לתת את הטלפון שלהן ברמזור" הסביר.

"אני זולה כי אני אוהבת סקס?" זעמה מכעס על התפיסה המעוות שלו ושל גברים רבים אחרים. למה כשאישה אוהבת סקס מכנים אותה בשמות גנאי שמתחילים באות ש', אבל כשגבר 'דופק וזורק' הוא 'גבר-גבר' ויוצא כמו תרנגול גאה?

"את זולה כי את כמו מכונה, עושה את זה מהר ובלי רגש, משועבדת ליצרים, חייתית ובעלת תפוסי התנהגות בוגדניים. זה מגעיל אותי"

"העולם פרוש לרגליי-"

"את בטח מתכוונת בין רגלייך" קטע אותה בחדות.

"אם לא היית קוטע אותי, הייתה מבין שאני מתכוונת לזה שאני אעשה מה שאני רוצה ומתיי שאני רוצה ולא צריכה להתבייש בנשיות או במיניות שלי ובטח שלא לדפוק לך חשבון"

"את צריכה להתבייש עם איך שאת מציגה את הנשיות הזאת בצורה גסה ובוטה"

"זאת אני, ומה לעשות, אני בוטה וגסה!" צעקה " אני אוהבת סקס פרוע ומחשופים עמוקים, אני ניסיתי את כל מה שהעולם יכול להציע החל מסוגי תנוחות ועד צעצועים, וכן, אני לא יכולה לספור את הגברים שיהיו איתי במיטה..ואתה יודע מה? אני אוהבת את הצדדים האלו בי"

"את אוהבת את זה כי את זונת תשומת-לב שרוצה שכל אורות הזרקורים יכוונו עליה בכל מחיר"   

"נכון" הסכימה בעודה מתקרבת אליו, לוחשת לאוזניו. "ואתה לא אוהב את זה כי אתה לא יודע איך לאכול זה. אין לך ביצים מספיק בשביל להתמודד עם אישה כמוני"

"את לא אישה"

"אני אישה יותר מכל הנשים שאי פעם יהיו לך" ירתה ויצאה ממשרדו לפני שהיה יכול להגיב הערה מתוחכמת נוספת.

*

חצי יום עבר והשניים מצאו את עצמם בדירה המשותפת שהיו צריכים לחלוק. למרות שכל אחד היה בחדרו ושקוע בעיסוקיו, אי אפשר היה להתעלם מהמתח ששרר באוויר.

"אפשר להיכנס?" שאלה מאיה, מציצה מפתח הדלת שהייתה פתוחה למחצה.

"זה ישנה משהו אם אני אגיד לא? הרי את תיכנסי ותעשי מה שאת רוצה בכל מקרה"

"צודק" נכנסה. הוא התרומם מהמיטה לכיוון הארון, מוציא באקראי חולצה ולובש אותה.

"מה את רוצה?" שאל.

"שתלך מפה לפני שנגיע לשלב שעפים כאן אגרטלים באוויר" נשענה על הקיר ושילבה את ידיה.

הוא העיף לעברה מבט חפוז וגיחך. "זה לא יקרה"

"איזה חלק?" קימטה את מצחה.

"שאני אלך מפה כי את רוצה שאני אלך" ענה כאילו זה מובן מאליו.

"מה יגרום לך לעזוב?"

"כלום" אמר.

"אפילו לא פסיכולוגיה הפוכה או ישיבה על הוריד הראשי?" הרימה גבה.

"אפילו לא את העובדה שכל שני וחמישי אני אצטרך לשמוע אותך, את הקורבן החדש שלך ואת המיטה החורקת"

היא נשכה את שפתיה בעצבנות. "אני לא מבינה איך בן-אדם חסר רגשות כמוך מייצג אנשים"

"אני לא מבין איך את יכולה להיות מזרון." החזיר בעוקצנות " אין לך כבוד?"

באותו רגע, הקווים האדומים נחצו ודגל המלחמה התנופף באוויר. היא רצתה לשלוף את הנשק ולירות לכל הכיוונים, אבל היד רעדה, המסכות נשרו ונראה שהיא מאבדת את השליטה בין ידיה.

"אולי די?!" צעקה בקולה החנוק מדמעות "אתה לא מבין שזה פוגע?!".

"משהו יכול לפגוע בך?" נחר בבוז "את אטומה, משחקת אותה הקורבן ובדרך מנסה לגרור אותי לתוך כל הדרמה שאת בונה לעצמך"

בפעם הראשונה מזה שנים היא מוצאת את עצמה נאבקת בדמעות שעמדו להתפרץ בעיניה. היא הרגישה מושפלת כאילו רמסו את כבודה, כאילו מישהו טלטל את ליבה מצד לצד ללא רחמים.

היא שנאה אותו על כך שגרם לה להישבר, שנתן לה להגיע לסיטואציה ששנים ניסתה להימלט ממנה, לברוח ולהדחיק.

בסופו של דבר היא נכנעת, מוחה את הדמעה העקשנית והמלוחה שזלגה במורד לחייה ומושכת באפה.  התחשק לה להיקבר מתחת לאדמה מאשר שיראה אותה בעמדה כה חלשה ופגיעה.

"תפסיקי לבכות" נאנח.בכבדות וקבר את ידיו בפניו.

"אז תפסיק להכאיב לי" יבבה בבכי ושפתיה רעדו מעוצמת הרגש.

היא ציפתה שהוא יתרכך, יפתח ואולי אפיל יעטוף אותה בין זרועותיו, אבל הוא המשיך בעמדה הקשוחה והמחוספסת שלו עם הקרירות, הציניות והחשיבה המעוותת.

"צאי מזה, זה לא יעבוד הדמעות תנין שלך" שלח לעברה מבט מלגלג בעודו עובר מצד לצד בחדר כאילו יש בתוכו דילמה פנימית שנלחם בה.

"איזה משחקים? למה אתה לא מוכן להרפות?!" היא מנסה לייצב את קולה ולחזור לשליטה, אך קולה בגד בה, מתמוסס אל תוך התייפחות נוראה של בכי קורע לב.

"הבכי שלך והרחמיים העצמיים הם ניסיון לסחיטה רגשית" אמר "אני לא אפול לתוך המשחקים הבלתי מוצלחים שאת משחקת"

"אתה פשוט אכזרי" פלטה, מחזיקה את עצמה שלא להתמוטט מולו.

"כי אני הראשון שדוחה אותך?"

"כי אתה חסר רגישות" תיקנה, מנסה להתחמק מול עיניו שניסו לקלף את הקליפה שעוטפת אותה, לחדור ולגלות את כל השלדים שמסתתרים בארונה הנעול.

"זה לא חוסר רגישות, זה האמת"

"אם לדעתך זאת האמת, אז יש לך ראייה מעוותת"

היא

חוזרת לחדרה נסערת, טורקת את הדלת ונוחתת בכבדות על המיטה בבכי מר.

היא שונאת אותו. למעשה, היא מתעבת אותו.

היא רוצה נקמה או לחילופין במילים אחרות, היא רוצה לגעת בנקודות הכי רגישות שלו, לזרוע מלח על הפצעים שעדיין לא הגלידו, לפתוח צלקות ישנות ולבעוט הישר אל ליבו רק בשביל להכאיב לו כמו שהכאיב לה.

היא רוצה שיהיה סדק בקרקע היציבה שלו, שיבכה ויצעק מכאב, שעל כל מילה שזרק לעברה ינעץ סכין בליבו שישבור אותו לאלפי רסיסים שלא ניתנים לאיחוי.

היא לא תראה שהיא נשברת או נפגעת עוד, אבל אי-שם במעמקי תודעה, היא תודה שהמילים שהטיח בה ועד עכשיו מהדהדים בראשה כמו תסריט נע, היו קשיים משיכלה לשאת.

הוא

יושב בחדרו, משחזר את האירועים, את הדמעות בעיניה ואת טריקת הדלת הדרמתית.

לרגע הוא מרגיש שהגזים, שעליו לעשות את דרכו אל חדרה ולהתנצל אבל אז הוא מתעשת, מזכיר לעצמו שזאת מאיה.

היא טיפוס אגרסיבי אשר תעשה הכול למען תשומת לב. היא תבליט את אומללותה בשביל לגרור את מי שפגע בה לרגשי אשמה והוא לא ייפול למלכודת הזאת שלה.

הם

הם הפכים. הוא שחור והיא לבן. הוא רציני, קשוח, מחוספס וחשדן. היא קולנית, מוחצנת וקלילה.

היא רודפת באובססיביות אחר ריגושים, נשאבת לאפלה, מחפשת אחר הסכנה שתגביר את האדרנלין ותביא לתחושת האופוריה המטורפת שתערפל את חושיה ותחדיר בה קצת חיים. 

הוא לעומתה אוהב את השקט, מחפש אחר היציבות והשגרה ומעדיף להסתתר בין הצללים מאשר להיחשף בפני אור הזרקורים.

אך עם זאת, ניתן לזהות מספר דפוסי התנהגות זהים. שניהם אנשים חזקים עם אגו וכבוד, אינטליגנטים, נוטים לציניות ועוקצנות ובין היתר גם לווכחנות.

אם תקלפו את שכבות שעוטפות אותם, תגלו שהצורך בשליטה והכוח בשכל הוא בסך הכול הנשק שלהם כאשר מנגנון ההגנה מתריע על הסכנה.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה

XOXO