"למאיה יש אקדח והוא טעון אצלה בראש"

מריבות וויכוחים זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. אנחנו צועקים, משמיצים, כועסים, פוגעים ושוברים.

מספיק שאנחנו מוצאים את עצמנו בקרב אחד בשביל שמנגנון ההגנה יהבהב בפאניקה, ויגרום לנו לראות שבעה מיליארד בני אדם מינוס כמה יחידי סגולה עם יד אחת על ההדק.

ההפסד בקרבות, משאירה את ליבנו מדמם על הזירה. בסופו של דבר אנחנו מבריאים, אבל הצלקות שנותרו לא ייעלמו לעולם.

הצלקות האלו הם המטענים הכי כבדים שאנחנו צוברים, הם המועקות שיושבות על ליבנו, אך יותר מכל - הם הסיבה שכל-כך קשה לנו להגיד "סליחה".

כי כאשר אנו מתנצלים, אנו חושפים ומכירים בחולשות שלנו ומודים בטעויות שלנו.

"מאיהל'ה!" קולה הצווחני של אמה נשמע מעבר לקו הטלפון. היא כמובן עיוותה את פניה והרחיקה את השפופרת מאוזניה.

"היי אימא" השיבה.

"את נשמעת ממש נלהבת לשמוע אותי"

"אני עייפה" תירצה בליווי אנחה כבדה.  "מה קורה?" התעניינה.

"איום ונורא! אבא שלך עושה לי את המוות!" רטנה. אם יש בן-אדם שהיא מרחמת עליו זה אבא שלה שהיה צריך להגיד אמן לכל מילה שיוצאת לה מהפה ובין השאר גם להתמודד עם מצבי הרוח ההפכפכים שלה והאופי הנוקשה והשתלטני.

"מה עכשיו?" גלגלה עיניים.

"הוא לא מוכן ללבוש את החולצת פסים המכופתרת לחתונה של קרן" הסבירה.

"למה?"

"כי הוא טוען שהוא נראה כמו זברה!"

"עברה בך המחשבה שאולי יש משהו במה שהוא אומר?".

היא גיחכה בבוז "המחשבה היחידה שעברה בי זה איך אני אתלה אותו על הגרדום"

"בסוף את תמצאי את עצמך לובשת חולצת פסים כאסירה בכלא" עקצה.

"באיזה צד את?" זעפה. היא יכלה לדמיין איך אמה משלבת את ידיה בכעס ואיך גבותיה מתכווצים עד שכמובן היא נזכרת שזה עושה קמטים וממהרת להרפות.

"שום צד, אימא, אני פשוט לא מבינה למה מכל דבר אתם צריכים להתווכח"

"כי אבא שלך תמיד חייב לעשות לי דווקא!"

"טוב, עזבי," התייאשה "מה עם קרן?" ניסתה לשנות את כיוון נושא השיחה.

"לחוצה כמו צומת גלילות ביום ראשון בבוקר" ענתה

"להתקשר לנסות להרגיע אותה?"

"השתגעת? היא תאכל אותך בלי מלח....היא לא רואה בעיניים כשהיא עצבנית" השיבה. "מה איתך? יש אולי חבר באופק?" הוסיפה בהתעניינות. מאיה ידעה שהשאלה הזאת תגיע.

"לא" ענתה כאילו זה מובן מאליו.  

"מה יהיה איתך?" פלטה אנחה עמוקה."אחותך הקטנה מתחתנת לפנייך!"

"אימא זה לא תחרות" החזירה באיפוק, ונשכה שפתיים שלא לפלוט הערה צינית מעצבנת שתיגרר לויכוח מורט עצבים.

"אמיר היה בחור נהדר-" התחילה.

"אמיר הוא עבר" קטעה אותה בחדות. אמיר היה האקס המיתולוגי, בחור מרשים בשנות העשרים לחיו שלומד רפואה ובמילים אחרות – חלומה של כל אימא פולניה לחתן שכזה. לרוע מזלה, החלום התנפץ לאחר חצי שנה של מערכת יחסים. איך? בגידה. למה? כי זה היה מושלם מדיי וכי היא לא טיפוס של מסגרת ושגרה. היא טיפוס שאוהב ריגושים, מחפש סכנה ורודף אחר האדרנלין.

הוא לא סיפק לה את זה, אז היא מצאה את זה במקום אחר. ליתר דיוק, אצל המיטה של הבוס שלו לעבודה.

"אז תהפכי אותו להווה" המשיכה, מתעלמת מדבריה.

"אימא, זה היה ונגמר. תרפי כבר!" לקחה נשימה ארוכה ונשפה בעצבנות.

"אני חייבת ללכת.." הוסיפה, ממהרת לנתק את השיחה ולהתחמק מההרצאה שתעשה לה על הנושא.

"כבר?" קולה הצייצני צרם באוזניה.

"אני עסוקה" השיבה בנימה מתנצלת .

"טוב, אז נדבר אחר-כך" החזירה וניתקה.

 - - -

כמה דקות אחר-כך דלת המעלית נפתחה.

"שלום" נכנס סער למשרד. היא אפילו לא העיפה לעברו מבט חפוז.

"מתעלמת?" שאל בהרמת גבה.

"יש לך משהו בקשר לעבודה להגיד?" תייקה את כתב ההגנה בתיקייה ויישרה אליו את מבטה.

"לא"  הניד את ראשו.

"אז כן, אני מתעלמת ממך כרגע" השיבה בקרירות והפנתה אליו את גבה, מחזירה את הקלסר למקומו במגירה.

כשהסתובבה חזרה, הוא כבר לא היה שם. אפילו לא באופק.  העובדה שהוא לא התנצל, לא התעקש להתפייס ולא זרק שום רמז של חרטה על מעשיו, הרתיחה אותה מזעם. אך יותר מכל, הרתיח אותה מזעם העובדה שהוא הצליח לפגוע בה ולחדור כל-כך מהר מבעד לשכבות המגן העבות שעוטפות אותה.

הוא הצליח להפיל את החומות היציבות, את המבצרים ואת שלטי ה"אין כניסה" לליבה ולהחזיר אותה עשרה צעדים אחורה, לימים ההם שעוד לא הייתה חסינה.

היא יודעת שכל-כך קל להצמיד אותה לתיוג הזה או לחילופין במילים אחרות - לאחת מהנשים ששם הגנאי שלהן מתחיל באות ש' . הרי היא עונה על כל הקריטריונים חוץ מבלונדינית.

היא גם יודעת שהיא טיפוס אגרסיבי. לדעתה "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה". היא תמיד תשלוף מהשרוול הערת מחץ ברגע של ויכוח בעניין אחר, ומכל רמז של אי הסכמה היא תרצה ל"הוריד את כולם". כשהדם יעלה לה לראש היא תדבר בטון גבוה, תקיף וצורמני ותשדר תנועות חדות שיגרמו לך להירתע לאחור.

אבל למה אף-אחד לא רואה מה מסתתר מאחורי זה? למה לא רואים את הנשמה המפוחדת ופגיעה שמנסה להתחמק מהחצים ששולחים לעברה? למה אף-אחד לא רואה שהיא בסך-הכול מנסה להתגונן מהעולם האכזרי שסביבה?

בשעה שמונה, אולי קצת יותר, היא מוצאת את עצמה בבית מחייגת את המספר המוכר של היזיז מספר אחד שלה שאולי יעניק לה קצת חום שהיא זקוקה לו.

"הלו?" קולו נשמע מעבר לקו. היא חייכה.

"אני עם תחתונים וחזייה שחורים משולבי תחרה ובייבידול אדום מבד סטאן" אמרה בקול מגרה.

"אני בעבודה" השיב.היא לא מהירה להתבאס מהדחייה, הרי איך אפשר שלא לעמוד בפני הקסם שלה? זה ברור שהוא בסוף ישבר וייכנע.

"אז תצא." החזירה בקלילות "ההצגה מתחילה בעוד 10 דק' מעכשיו"

"אני לא יכול" המשיך לסרב.

"טיק-טק-טיק-טק...השעון מתקתק ולא יהיה שידור חוזר" לחצה.

"אני לא חושב שאני יוכל להתחמק"

"אל תחשוב יוני, זה לא הצד החזק שלך...פשוט בוא"

"את לא מבינה כמה אבא שלי רותח מזעם אחרי הפעם הקודמת שהברזתי מהישיבה" אמר. "אני הבטחתי לו שזה לא יקרה עוד"

"ממתי נהיית הכלבלב של אבא שלך?" קימטה את מצחה.

"מאז שהוא איים שהוא יוציא אותי מהעסק ומהצוואה" גיחך ואז פלט אנחה כבדה. "מצטער, בייב, אני אפצה אותך"

"כדאי לך" אמרה וניתקה.

חצי שעה אחר-כך היא מצאה את עצמה חוגגת לבד עם בקבוק אלכוהול ושירים בפול ווליום עד שכמובן הורס המסיבות הגיע, עומד מולה בחליפה היוקרתית עם מבט כועס, שופט ומבקר.

"על מה אתה מסתכל?" תקפה, לוגמת מבקבוק האלכוהול ומעוותת את פנייה כשהנוזל השקוף החל לצרוב בגרונה ולבעור כמו גחל בקיבתה.

"עלייך." השיב באדישות האופיינית לו.

"וואלה" גיחכה. "ועל מה אתה חושב כשאתה מסתכל עליי?" התעניינה.

"שכדאי שתפסיקי לשתות" החזיר, מתקרב אליה.

 היא נחרה בבוז, ואימצה את הבקבוק אל גופה שמא לא יילקח ממנה בכוח. "ממתי אכפת לך?"

"מחר יום עמוס...את המזכירה שלי ואני צריך אותך ערנית, לא בהנגאובר" השיב. היא לא ציפתה לתשובה אחרת, ובכל זאת היה בה משהו שרצה שהתשובה תבוא ממקום אחר, ממקום של דאגה אמיתית. 

היא לא ידעה שזה הדרך העקיפה והמעוותת שלו להראות דאגה ולהביע התנצלות.

"יש לך את יעל"

"יעל חדשה...היא לא מכירה את העבודה כמוך" החזיר. הוא לקח ממנה את הבקבוק. היא הזעיפה פנים, אך כשהוא התיישב לצידה ולגם מהבקבוק היא השתתקה. הוא תמיד היה כזה קשוח ורציני, עם ראש עם הכתפיים ורגליים על הקרקע ופתאום לראות אותו משתחרר היה מוזר.

"אני לא נכה רגשית" שברה את השתיקה ויישרה אליו את מבטה.  עיניו הכחולות כאוקיינוס אינסופי מביטות בה בחזרה.

לרגע היא הרגישה כמו ילדה קטנה שננזפת ע"י הוריה ומנסה בלהט להסביר, להצדיק ולנמק ש"זה לא אני,זה לא אני!".

"אז ממה את בורחת?"

"מעצמי" בלעה את רוקה והסיתה את מבטה אל נקודה לא ברורה באוויר.

"את לא מתעייפת?" שאל. היא יכלה להרגיש את עיניו נעוצות בה, בוחנות ומפרשות כל תגובה.

היא משכה כתפיים. "זה הדבר היחיד שמחזיק אותי שפויה"

"ממה אתה בורח?" שאלה, מחזירה אליו את הכדור. הוא הדליק סיגריה, נשען לאחור ולוקח ממנה שאיפה ארוכה.

"מהמציאות" ענה ללא כל הבעה על פניו. כל-כך הרבה שאלות קפצו לה לראש אבל כל מה ששאלה אותו היה -

"אתה לא מתעייף?" .

היה משהו עצוב בעיניים שלו, כאילו הם כבו, כאילו יש בהם הרבה ייאוש וחוסר אונים. ועם זאת...היה בהם משהו כובש בכמה שהם היו יפות וכנות, היה בהם משהו מחסיר פעימה שגורם לך לטבוע בהם בלי לשים לב ומשהו שגורם לך לרצות למלא את החוסר שקיים בהם, להאיר את מה שכבוי ולהצית בהם ניצוץ של תקווה.