בפרק הקודם:

"אז ביי" אמרתי בטון יבש בעודי קמה מהספסל וגם הוא. שנינו הולכים לכיוונים שונים,אך רק אני בהרגשה אחרת.

בהרגשה של כאב.

בהרגשה שאני לא יחווה שוב את אותם פרפרים והתרגשות שכל-כך אהבתי.

בהרגשה שהלב שלי שבור,ריקני,פגוע יותר מתמיד.

בהרגשה שהפחד הכי גדול שלי-שזה יסתיים קורה שוב.

"אמרתי לך-הפכים מושלמים"

פרק 31

"איך אף-פעם לא ראיתי אותך? איך אף פעם לא ראיתי את העיניים המיוחדת האלו שלך?" אמר שון בעודנו עומדים על הבמה בחזרות למחזה 'סינדרלה'

"יכול להיות שראית אותי אבל לא ראית מי אני באמת" אמרתי והשפלתי את ראשי.

לא יכולתי לשחק את התפקיד הזה עם שון.

הרגשתי כל-כך סגורה,כל-כך פגועה,לא יכולתי להסתכל לו בעיניים.

"אליאן,מה קורה לך?"אמרה המורה והוסיפה "את צריכה להביע רגש,להביע את הדברים,להתכוון אליהם באמת"

"אני מצפה שבפעם הבאה תשתפרי" אמרה מאוכזבת והוסיפה  "עכשיו תעשו את החלק של הריקוד טנגו"

"לא אנ.."אמרתי אך המורה הפעילה כבר את המוסיקה של הריקוד טנגו.

(אני מציעה לכם לשמוע את השיר מהסרט "מר וגברת סמית" מהקישור הבא:

http://www.youtube.com/watch?v=n39_tUUwfp0&feature=related )

עמדנו במרחק,אחד מול השני. התקרבנו אחד לשני בקצב צלילי המוזיקה-טנגו.

"אני יודע" אמר בלחש בעודנו אוחזים ביד אחד בכתף של השני וביד שנייה אוחזים ידיים.

"מה אתה יודע?"שאלתי גם אני בלחש לא מעיזה להסתכל בעיניו בעוד אנחנו רוקדים

"שיש לך משהו אליי" אמר מסובב אותי ושוב,שוב אנחנו צמודים

"למה נראה לך?"אמרתי בזלזול,עצבנית בעודי דוחפת אותו והולכת קדימה והוא אחורה

"אל תשקרי" אמר עוצר ותופס אותי קרוב אליו" גם לא לעצמך" הוסיף ובתנועה חדה תמך בגבי וירדתי למטה כאשר שוב היינו קרובים מאוד, קרובים מאוד עד שיכולתי לשמוע את פעימות לבו.

"אני לא משקרת" אמרתי מתרוממת ועשיתי ביצע של תנועת ישיבה מתחמקת מעיניו של שון

"את מתחמקת" אמר אחרי שביצעתי את תנועת הישיבה ושוב הצמיד אותי אליו "תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאת לא משקרת" הוסיף ועצר אותי על ידי חסימת תנועה

"אני לא חייבת להוכיח לך שום דבר" אמרתי וניצלתי את ההזדמנות לעשות תנועה עם הרגלים כדי להתחמק

"נכון,את לא חייבת להוכיח לי כלום" אמר "את צריכה להוכיח לעצמך" הוסיף ותפס אותי איליו לא נותן לי אפשרות להתחמק.משנה כיוון.

"בשביל מה אתה רוצה שאני אגיד לך אם יש לי רגש אלייך?" אמרתי והוספתי "בכל מקרה תמשיך להיות הפודל של שירן" הוספתי עצבנית מצליחה להתחמק משון ועושה סיבוב

"הכול זה מתוך קנאה" אמר בביטחון והולך קדימה כאשר אני הולכת אחורה

 "טעית,הכול זה מתוך שנאה" אמרתי וחתכנו את המוזיקה על ידי עצירה למשך מספר שניות כאשר הצטלבו מבטינו

"את לא שונאת אותי" אמר שוב בביטחון ותמך בביטחון בגבי כאשר ירדתי למטה בעזרת גבי

"נכון,אבל אני עובדת על זה" אמרתי בלחש מהופנטת מהמבט ומעיניו.

המוזיקה הסתיימה אך עדיין לא התנתקנו ממבטנו.

"זה היה מצוין!" אמרה המורה ונשמעו מחיאות כפיים מהתלמידים שנאספו שם. התנתקנו ממבטינו והתרוממתי .

"זה היה בדיוק כמו שטנגו צריך להיות עם הרבה תשוקה,מתח,סוער " הוסיפה המורה בהתלהבות ורק רציתי לרדת מהבמה

"תודה" אמרתי ממהרת לרדת מהבמה לכיוון דנה ורן שישבו שם המומים

"מה זה פאקינג היה?"שאלה דנה המומה

"שנאה" אמרתי והתיישבתי בין דנה לרן.

"את מתכוונת לאהבה" אמרה והוסיפה "את פשוט לא רגילה לקרוא  לזה ככה" אמרה חושבת שהתבלבלתי.

"לא התבלבלתי" אמרתי בביטחון

"מה קרה?"שאל רן שהבין שמשהו לא בסדר

"לא קרה כלום ואף פעם גם לא קרה" אמרתי

"לא נכון" אמרה דנה בהלם מבינה למה התכונתי והוסיפה "הוא אמר לך זה לא את,זה אני בואי נישאר ידידים?"שאלה המומה

"סוג של.."אמרתי והשפלתי את הראש

"תספרי!" אמרה דנה והתחלתי לספר להם את הכול.

סיימתי לספר להם את הסיפור בכלל לא מקשיבה למורה שמדברת.

שון הביט בי ואני בו,שוב מבטינו הצטלבו. כל-כך שנאתי שהמבטים שלנו מצטלבים אבל באיזשהו מקום גם אהבתי את זה.

"אליאן!" שמעתי את דנה מנערת אותי ממחשבותיי

"מה?"שאלתי

"אני רואה שלמרות הכול המבטים בניכם לא נפסקו" אמרה וחייכה חיוך ערמומי.

"זה רק נראה לך.."אמרתי והוספתי "אז מה אתם אומרים לגבי זה?"שאלתי

"שתמיד אמרתי שאם אחד אוהב והשני מחבב זה לא אהבה זה כאב" אמר רן ונאנח

"מה קרה לך?"שאלתי את רן ששמתי לב שהוא עצוב ומדוכדך

"שירה" אמר והוסיף "דיברתי איתה.."

"ו..?"שאלתי מחכה להמשך וראיתי את דנה גם.

"ואמרתי לה שזה מציק לי" אמר והוסיף "והיא אמרה שאני צריך להפסיק להיות ילדותי וקנאי"

"מה?"אמרתי המומה

"אני לא מאמינה" אמרה דנה גם היא המומה "שירה אמרה את זה?"הוסיפה עדיין המומה.

"כן" אמר והוסיף "גם אני הייתי המום ששמעתי את זה."

"אני אמרתי לכם!" אמרה דנה בהתנשאות

"מה?"שאלתי לא מבינה

"אמרתי לכם שתירקו שלוש פעמיים כאשר עברה לידנו החתולה השחורה" אמרה בהתנשאות

"בפעם הבאה אני אזכור" אמר רן

"בפעם הבאה אני אזכיר גם לך וגם לאליאן" אמרה דנה

"את לא חייבת להזכיר לי" אמרתי והוספתי "אני עדיין לא מאמינה בזה"

"אני אזכיר לך בכל זאת" אמרה מתעקשת

"שיהיה" אמרתי וקמנו לכיוון היציאה מהאולם כאשר סיימנו את החזרות

"מה לעזאזל" אמרה דנה כשהרגישה שמשהו נוחת עלייה מלמעלה "אני לא מאמינה" הוסיפה נגעלת כשראתה שעורב חרבן עלייה.

"מה זה?"שאל רן לא מבין

"זה לא.."אמרתי ולא המשכתי את המשפט כאשר דנה קטעה אותי

"זה כן,עורב חרבן עליי" אמרה נגעלת ואני ורן התגלגלנו מצחוק.

"מה אתם צוחקים?"שאלה דנה והוסיפה "בואו תעזרו לי.."

"אני לא מנקה חרא" אמר רן נגעל והמשיך לצחוק

"דנה את בטוחה שאם יורקים שלוש פעמיים כשעובר חתולה שחורה אז זה לא עושה מזל רע?" אמרתי והוספתי "כי בינתיים לך יש מזל רע" אמרתי ממשיכה לצחוק.

"זה מביא מזל טוב!" אמרה מנקה את החרא שחרבן עלייה העורב

"זה היה עורב" אמר רן

"so what?" שאלה לא מבינה

"עורב זה מזל רע" אמרתי מסבירה

"לא נכון,עורב זה מזל טוב" אמרה בביטחון והוסיפה "עובדה שכאשר ראיתי את החתולה השחורה ירקתי שלוש פעמיים וזה אומר שלא צריך להיות לי מזל רע"

"את באמת מאמינה לזה?"שאלתי לא מאמינה שהיא באמת מאמינה לאמונות תפלות האלה

"כן" אמרה והוסיפה "גם את מאמינה בזה"

"אני?"אמרתי לא מבינה

"כן,את מאמינה שעורב מביא מזל רע" אמרה

"טוב רק בחלק מהאמונות תפלות אני מאמינה" אמרתי והוספתי "רוצה להתערב שהשבוע הזה יהיה לך מזל רע?"אמרתי

"בסוף יהיה לה מזל רע רק מהעין הרע שלך" אמר רן וצחק ואנחנו אחריו

"אני מתערבת איתך" אמרה אחרי שהתשתנו מהצחוק

"על מה?"שאלתי מחייכת

"שאם יהיה לי מזל רע השבוע אז אני לא הריק יותר כשעובר לידי חתולה שחורה" אמרה והוסיפה "אבל אם לא יהיה לי מזל רע השבוע אז את תצטרכי להריק כל פעם שיעבור חתולה שחורה"

"אין בעיה" אמרתי מסכימה.

"הולך להיות מעניין השבוע" אמר רן והוסיף "בזה אני בטוח"

וכרגיל,מקווה שאהבתם

עד לפעם הבאה,

אוהבת מלא,

שושה33>