בפרק הקודם:
הגענו למועדון שבו כל השכבה ושכבת י"א ארגנו מסיבה לכבוד הסילבסטר וכרגיל,כמו כל מועדון,הרבה רעש וריקודים.
"מעניין איפה רן" אמרתי לדנה צועקת מנסה לגבור על צלילי המוזיקה הרועשים.
"את חייבת להסתכל על זה" אמרה דנה בוהה בנקודה לא מובנת ולא מסירה ממנה את העיניים.
"לא יכול להיות" אמרתי בהלם לא מאמינה למראה עיניי.
"אמרתי לך-הפכים מושלמים"
פרק 41
"לא יכול להיות" אמרתי בהלם לא מאמינה למראה עיניי.
"זה המציאות" אמרה דנה בהלם
"אבל זה..."אמרתי עדיין בהלם מסתכלת לאותו כיוון שדנה מסתכלת עליו
"זה רן מתנשק עם שירה" אמרה דנה.
"אבל הוא לא נפרד עדיין מרינה" אמרתי עובדה.
"לא מתאים לרן" אמרה דנה והמשכנו להסתכל על המחזה.
מצד אחד הייתי מאושרת. מאושרת ששירה ורן התנשקו,הם כל-כך מתאימים. ידעתי שרן באמת אוהב אותה. ידעתי שהוא לא היה איתה עד עכשיו בגלל שהלב חשב אחרת מהראש ועכשיו,עכשיו הלב הולך לפני הראש,עכשיו הם יחד אבל ידעתי שיש מישהו שנפגע,נבגד מהקשר הזה וזה הצד של רינה.
"אליאן!" אמרה דנה מעירה אותי מהמחשבות
"מה קרה? נגמר המחזה?" שאלתי
"לא נראה שהוא ייגמר בקרוב. המחזה הפך לטלנובלה" אמרה והסתכלתי על שירה ורן והפעם ראיתי את רינה
"אל תגידי לי שרינה תפסה אותם" אמרתי ופי נפער.
"היא תפסה אותם" אמרה
"על חם" אמרתי ממשיכה את המשפט של דנה
"הייתי אומרת על רטוב. הם החליפו נוזלים כאילו זה הפעם האחרונה שהם יתנשקו" אמרה דנה צוחקת ואחרי שנייה הייתה על הרצפה,אבל לא מצחוק.
" מה זה היה עכשיו?"שאלה דנה המומה
"רינה נתנה לרן סתירה ורצה לכיוון היציאה ובדרך העיפה אותך" אמרתי צוחקת ומושיטה לה יד
"אני יהרוג את רן!" אמרה עצבנית
"למה את מאשימה את רן? אם כבר תאשמי את רינה" אמרתי
"אבל רן גרם לרינה להתעצבן שבגלל זה היא נתנה לו סתירה ורצה לכיוון היציאה ובדרך העיפה אותי" אמרה במהירות עצבנית
"מה קורה מאמי?"פתאום משום מקום צץ עידו מחבק את דנה מאחור
"הכול בסדר" אמרה מסתובבת ומנשקת את עידו
"לפני כמה שניות היית עצבנית עכשיו פתאום את שמחה כאילו לא קרה כלום? בחיי יש לך פיצול אישיות" אמרתי צוחקת
"שום פיצול אישיות,זה האהבה" אמרה מחייכת והוסיפה "אנחנו הולכים תיהני" אמרה קורצת והולכת עם עידו.
"תגידי,לא פגשתי אותך כבר פעם באיזשהו מקום?" שאל קול מאחורי
"כן,בגלל זה אני לא הולכת לשם יותר!" אמרתי עוקצת מסתובבת לאחור ולהפתעתי ראיתי את אותו הילד,אותו הילד שנתקע בי עם האופניים.
"שוב פעם עוקצנית" אמר מחייך ושוב פעם הזכיר לי את אותו החיוך של שון,את אותו השפתיים.
"שוב פעם עם אותם משפטים חרושים" אמרתי שוב פעם עוקצת.
"רוצה לרקוד?"שאל פתאום
"יש לי חבר" אמרתי מחייכת מחפשת בין כל האנשים את שון.
"חבר זה לא קיר" אמר מחייך
"נכון,בשבילי חבר זה לא קיר,זה בטון" אמרתי והוספתי "רואים שאתה עוד אחד מאלה ש' דופקים וזורקים'"
"זה לא נכון" מחה
"אז אם זה לא נכון מה הייתה מוכן לעשות בשביל מישהו שאתה אוהב?"שאלתי שאלה קשה שלא ציפיתי שיעמוד בה אבל להפתעתי הוא ענה בתשובה חכמה.
"אלך עד קצה העולם" ענה תשובה חכמה ומחייך.
"באמת? ואתה מבטיח להישאר שם?" אמרתי עוקצת.הייתי חייבת לעקוץ אותו על התשובה החכמה,היותר מדיי חכמה שענה.
"אתה עוקב אחריי?" שאלתי בעוד שאני הולכת מחפשת את שון בין האנשים שרוקדים לצלילי המוזיקה.
"לא,אני הולך אחרייך" אמר מחייך
"אתה לא מוותר הא? מה לא מובן שיש לי חבר שאני..." אמרתי אך לא המשכתי את המשפט כאשר סוף-סוף מצאתי את שון,אך לא לבד,הוא היה עם שירן,רקד איתה צמוד ושפתיהם לא היו רחוקות,הם היו קרובות,יותר מדיי קרובות. ולמרות שהם לא התנשקו,זה היה קרוב יותר מדי קרוב. יותר מדי קרוב לסיום הקשר בנינו.
במועדון התחלף השיר ל- Too Little Too Late (קצת מדי, מאוחר מדי)
(מוזמנים לשמוע. שיר מדהים. http://www.youtube.com/watch?v=9FY8hl6b54A )
הסתכלתי עליהם עם דמעות בעיניים בעוד שאני שומעת את השיר ברקע ומפרשת את השיר שכל-כך התאים לי עכשיו.
- Too Little Too Late (קצת מדי, מאוחר מדי)
Come with me
Stay the night
You say the words but boy it don’t feel right
What do you expect me to say
(You know it’s just too little too late)
בוא איתי,
תשארי הלילה,
אתה אומר את המילים אבל מאמי, זה לא נשמע נכון
מה אתה מצפה שאני אגיד?
(אתה יודע שזה קצת מדי, מאוחר מדי)
You take my hand and you say you’ve changed
But boy you know your begging don’t fool me
Because to you it’s just a game
(You know it’s just a little too late)
אתה לוקח את ידי ואומר שהשתנת
אבל מאמי, ההתחננות שלך לא עובדת עלי
בגלל שלך זה רק משחק
(אתה יודע שזה קצת מאוחר מדיי)
So let me on down 'cause time has made me strong
I’m starting to move on
I’m gonna say this now
Your chance has come and gone and you know
אז תן לי לרדת בגלל שהזמן עשה אותי חזקה
אני מתחילה להמשיך הלאה
אני אגיד את זה כעת
ההזדמנות שלך הגיעה והלכה ואתה יודע..
[chours:]
It’s just too little too late
A little too wrong and I can’t wait
Boy you know all the right things to say
You know it’s just a little too late
You say you dream of my face but you don’t like me
You just like the chase
To be real it doesn’t matter anyway
You know it’s just too little too late
Yeah, yeah
It’s just too little too late
Mmm...
שזה קצת מדי, מאוחר מדי
קצת יותר מדי לא נכון ואני לא יכולה
בוי, אתה יודע את כל הדברים הנכונים להגיד
אתה יודע שזה קצת מאוחר מדי
אתה אומר שאתה חולם על פני, אבל אתה לא מחבב אותי
אתה רק אוהב את רדיפה
להיות אמיתי, זה לא משנה גם כך
אתה יודע שזה קצת מדי, מאוחר מדי
את השיר כבר לא המשכתי לשמוע,רצתי במהירות בין האנשים רצה לכיוון היציאה מהמועדון משאירה מאחורי את שון,שירן וגם את אותו הילד שאני אפילו לא יודעת את שמו אבל בעיקר אני משאירה מאחורי את הרגש,הרגש שקוראים לו אהבה.
השיר הזה כל-כך היה מתאים לי,כל כך דיבר עליי.
נזכרת באותם מילים ששון אמר.
נזכרת באותם המחשבות שחשבתי ששון איתי הוא אמיתי,כנה,שהוא באמת אוהב אותי
נזכרת באותם אמירות שאמר לי באותה הבטחה שלא יעזוב אותי,שלא ייתן לאף-אחד להפריד בנינו,שהוא לא יוותר עלינו.
נזכרת באותם רגשות שהרגשתי כל-כך חופשייה,פתוחה,מאוהבת שהרגשתי סוף-סוף טוב עם עצמי.
ועכשיו,עכשיו אני יודעת שאותם אמירות
אותם מחשבות,
אותם רגשות,
שכבר לא רלוונטיים לא בגלל שאני לא אוהבת אותו-אני אוהבת אותו אלא בגלל שהוא וויתר שהוא לא קיים את ההבטחה שהבטיח,שהוא וויתר עלינו.
ידעתי שעכשיו זה קצת מדי,מאוחר מדי-בדיוק כמו בשיר.
"מה קרה?"שאל קול מאחוריי וראיתי את אותו הילד שאפילו את השם שלו לא ידעתי.
"חשבתי שהוא הנסיך שלי,עכשיו הוא כבר לא הנסיך שלי" אמרתי מנגבת את הדמעות,אבל זה לא עוזר כי דמעות חדשות המשיכו לזלוג על לחיי.
"אולי הוא לא הנסיך שלך,אבל תזכרי את המשפט 'אם נסיך הלך יבוא מלך'" אמר מחייך מנגב את הדמעות שעל פניי.
אפילו לא הבנתי למה אני עונה לו,למה אני מספרת לו,אבל כנראה שהייתי צריכה לפרוק את זה.
"אתה לא מוכן להפסיק עם המשפטים האלה הא?"אמרתי מחייכת
"לא,אם זה יגרום לך לחייך" אמר לא מוריד מפניו את החיוך ששוב הזכיר לי את אותו החיוך של שון.
"אני חייבת ללכת" אמרתי לא יכולה להביט באותו חיוך שמזכיר לי כל-כך את שון.
"ממש כמו סינדרלה" אמר
"יותר כמו,היפיפייה הנרדמת שעכשיו הולכת לישון בלי נשיקה של הסילבסטר " אמרתי מורידה מפניי את החיוך שעד לפני רגע היה כאשר נזכרתי בכל מה שקרה לפני כמה דק'.
"אני יכול לתת לך אחת כזאת" אמר מתקרב אליי.
"אני לא נותנת לאנשים שאני לא מכירה לנשק אותי" אמרתי קצת צוחקת
"את מכירה אותי!" מחה
"אני אפילו לא יודעת מה השם שלך" אמרתי
"בן.קוראים לי בן" אמר מתקרב אליי עוד.
"אני לא יכולה" אמרתי והוספתי "אני מעדיפה להישאר סינדרלה" אמרתי מתרחקת ממנו.
לא יכולתי לנשק איתו,העדפתי להישאר סינדרלה ולברוח מהנשיקה שידעתי שאני לא ארגיש בה כלום .
"אז כנראה את בכל זאת סינדרלה. גם בורחת וגם בורחת בדיוק בחצות" אמר והעלה לי חיוך קטנטן אך מיד נמחק כשנזכרתי ששוב נשארתי לבד,ששוב לא התנשקתי בסילבסטר.
"אי!" אמרתי מתנערת מהמחשבות כאשר נתקעתי במישהו
"אני מצטער" אמר והסתכלתי לאותו מישהו שנתקעתי בו,זה היה שון.
"על מה? על זה שהתמזמזת עם שירן או על זה שנתקעת בי עכשיו?" אמרתי משתדלת לא להסתכל בעיניו,משתדלת שהדמעות לא יפרצו.
"שניהם" אמר ומרים את פניי
"אל תגרום לי להיפגע יותר מעכשיו" אמרתי מורידה את ידיו אשר ליטפו את פניי.
"כשלך כואב גם לי כואב" אמר
"אז למה אתה פוגע בי? למה אתה מבטיח שאף-אחד לא יפריד בנינו,שאתה לא תוותר עלינו כשאתה לא מקיים,כשאתה מפר את ההבטחה שלך? למה אתה אומר את כל אותם המשפטים,המילים האלה?" אמרתי חנוקה מדמעות
"אני באמת מתכוון לזה" אמר והוסיף "עוד 30 שניות חצות,עוד 30 שניות הסילבסטר תני לי להוכיח לך ב-30 שניות האלה שאני אוהב אותך" אמר מתקרב אליי,אך לא מספיק קרוב אליי כי עדיין לא נתתי לו את האישור שלי,את האישור שעדיין יש סיכוי .
"כבר היה חצות" אמרתי נזכרת בדבריו של בן
"עדיין לא" אמר מראה לי את השעון שעל ידיו "אבל עכשיו 10 שניות נותר" אמר מתקרב אליי עוד,שפתינו שוב במרחק נגיעה,שוב התנשקנו
אבל הפעם כדי להוכיח משהו,כדי להוכיח שיש עוד סיכוי.
אבל האם באמת יש עוד סיכוי? האם באמת עשר שניות מספירות כדי להוכיח דבר כזה גדול?
האם באמת אני אתן לזה עוד סיכוי?
אז עוד פרק עדכנתי,פרק הבא? אני ארשום גם מנקודת המבט של שון.
מקווה שאהבתם ושנשארתם במתח חחח ...
עד לפעם הבאה,
אוהבת המון,
שושה 33>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
