"אמרתי לך-הפכים מושלמים"

פרק 42

"אני לא יכולה" אמרתי מתרחקת ממנו ומתנתקת מהנשיקה בעוד שהוא נראה מאוכזב.

לא יכולתי לנשק אותו כשידעתי שהשפתיים האלו כמעט נישקו אותה.

לא יכולתי לתת לו לגעת בי כשקודם ידעתי שהוא נגע בה.

לא יכולתי.

למרות שכל-כך אהבתי אותו למרות שהרגשתי כל-כך הרבה דברים בנשיקה הזאת,בקרבה הזאת אליו כל אותם הרגשות אשר נקראים אהבה,לא יכולתי לחזור אליו.

"אני אוהב אותך" אמר והסתכלתי לתוך עיניו בתוכן ראיתי ניצוץ ואת ההשתקפות שלי.

"לפעמיים זה לא מספיק" אמרתי משפילה את ראשי

"את אוהבת אותי?"שאל עם כל חנוק.לא האמנתי שזה עד כדי כך כואב לו.

"כן" אמרתי גם אני עם קול חנוק.

"אז אם שנינו אוהבים אחד את השני אז אהבה תנצח את הכול" אמר מנסה לשכנע אותי.

"באגדה תמיד אומרים שאהבה מנצחת הכול,אבל אנחנו לא באגדה,אנחנו במציאות ובחיים אהבה לא מנצחת הכול,לא תמיד אהבה מספיקה בשביל לפתור את כל אותן הבעיות" אמרתי נזכרת גם בשיחה שהייתה לי עם דנה ורן על זה וגם עכשיו כמו מקודם לא שיניתי את דעתי בנושא.

"אני הולכת" הוספתי בעוד שאני מתרחקת הרגשתי את מבטו נעוץ בי.

~~~

"אני הולכת" היא אמרה מתרחקת ממני.

הסתכלתי עלייה מתרחקת ממני,כאילו היא מתרחקת מהלב שלי.

כאילו שאני כבר לא אגע באותם שפתיים

כאילו שאני כבר לא ארגיש את מגע ידיה

כאילו שאני כבר לא הריח הממכר שלה

כאילו שאני כבר לא אסתכל לאותם עיניים מהפנטות שלה מקרוב

כאילו שהיא כבר לא תחייך את אותו החיוך המקסים והמאושר שחייכה אליי כל בוקר.

כאילו שאני כבר לא אצחק מצחוקה המתגלגל

כאילו איבדתי אותה

אבל ה 'כאילו' הזה הוא אמיתי, ועדיין לא הפנמתי את זה יכול להיות שגם אני לא רוצה להפנים את זה.אני לא רוצה להיגמל מכל אותם הדברים האלה,מאותם הדברים שגרמו לי לי להרגיש מאוהב.

אף-פעם לא הרגשתי את אותה ההרגשה של הפספוס.

את ההרגשה שהלכתי לאיבוד, 

אף פעם לא הרגשתי שהלב שלי כל-כך כואב,שורף,צובט.

רציתי לרוץ אליה ולצעוק לה 'אני אוהב אותך' אבל היא אמרה שזה חסר סיכוי.

אני לא חושב שזה חסר סיכוי ואני אוכיח לא את זה.

אני אוכיח לה שהאהבה מנצחת.

"אני אוכיח לך שזה לא חסר סיכוי" צעקתי נחוש בדעתי,ידעתי שהיא מקשיבה לי,ידעתי שהיא שמעה את זה.

~~~

"אני אוכיח לך שזה לא חסר סיכוי" שמעתי קול צועק בנימה כל-כך נחושה,ידעתי שזה שון.

נעצרתי והסתובבתי לאחור.כל-כך רציתי לחזור אליו,לחבק אותו,לנשק אותו בדיוק כמו שתמיד מראים בסרטים,אבל אנחנו במציאות ואני ידעתי שזה חסר טעם שזה כבר אבוד-שהוא שבר את הלב שלי למיליון רסיסים שאהיה קשה מאוד לחבר או שאולי אני כבר לא רוצה לנסות לחבר את כל אותם החלקים? אולי אני שוב פעם חוסמת את עצמי,חוסמת את עצמי מאהבה,מהרגש? אולי שוב פעם הלב חושב אחרת מהראש?

כל-כך הרבה שאלות שאין לי להם תשובות.

הסתכלתי שוב באותן עיניים,שוב באותם שפתיים,באותו הנסיך שלי,שכבר לא שלי עכשיו.

הסתכלתי עליו חורטת את התמונה הזאת,את הזיכרון הזה,לא רציתי לשכוח את אותה אהבה בנינו-אני חושבת שגם אני לא אשכח את זה אף-פעם גם אם אני ארצה.

הסתובבתי הולכת לעבר הבית עם הרבה מחשבות ועם הרבה שאלות שאין להן תשובות.

"אליאן בוקר טוב" אמרה אימא מורידה את השמיכה.

"אימא קר לי" אמרתי מתעצלת לקום.

"אני כבר מנסה להעיר אותך עשר דק' ואת לא מתעוררת. מה קרה לך? בדרך כלל,את מתעוררת מהר" אמרה לא מבינה מה קרה .

"כלום" אמרתי קמה מהמיטה נזכרת באתמול בעוד שאני הולכת לאמבטיה לשטוף פנים.

למרות שביני לבין אימא שלי אין סודות רציתי עוד קצת זמן לעכל,לעכל את כל אותם הדברים,להיות קצת זמן עם עצמי,לחשוב קצת ורק אז,אני אספר לה את כל אותם הדברים.

"אליאן" אמרה עוצרת אותי מלצאת מהחדר.

"מה?"שאלתי

" לא משנה בגלל מי זה ומה זה אבל אהיה בסדר" אמרה אימא מחייכת ומעודדת אותי. גם בלי לדעת מה קרה היא יכולה לעודד אותי במילה ובחיבוק.

החזרתי לה גם חיוך והלכתי לשטוף את פניי.

אחרי שהתארגנתי ירדתי למטבח וראיתי את שירן אוכלת.

הופתעתי לראות אותה אוכלת,לא יודעת ממה זה נגרם,אבל יכול להיות שזה פשוט בגלל אמש.

"מה?" שאלה אחרי שהסתכלתי עלייה

"תפוח אדמה" אמרתי והכנתי סנדוויץ' לבית הספר.

"יאק! אני לא אוהבת תפוח אדמה!" אמרה ועשתה פרצוף נגעל.

"ממתי את כן אוהבת משהו?" אמרתי עוקצת

"טעות." אמרה והוסיפה "אני אוהבת מישהו.אני אוהבת את שון" אמרה עם חיוך שעיצבן אותי והדגישה את המילה 'מישהו' ואת המילה 'שון'.

הרגשתי איך מיליון ואחת סכינים נכנסים לי ללב מסתובבים,דוקרים,מכאיבים בכוונה.

הכנסתי את הסנדוויץ' לשקית ויצאתי מהבית בטריקת דלת.

"רעידת אדמה! תפסו מחסה" אמרה דנה כאשר ירדתי למטה "מה זה היה לעזאזל?" הוסיפה שואלת.

"טרקתי את הדלת" אמרתי עצבנית

"כן,את זה כבר הספקנו לשמוע. אנחנו וכל שאר השכנים" אמר רן

"אני שונאת אותה" אמרתי עצבנית הולכת מהר.

"את מי?"שאל רן לא מבין

"אתם יכולים להאט את הקצב? יש לי רגליים קצרות!" אמרה דנה והוסיפה "שאני אהיה שרה בכנסת אני אחוקק חוק שצריכים לתת הנחות בספורט לנמוכים ואלה עם הרגלים הקצרות" אמרה מנסה להדביק את הקצב שלנו

"בעצם,אני לא שונאת אותה. אני מתעבת אותה!" אמרתי עוד יותר עצבנית מתעלמת מדבריה של דנה ורן

"את מי?" שאל רן שוב לא מבין וסקרן.

"יש מילה יותר גרועה מלתעב מישהו?" שאלתי עדיין מתעלמת

"אבל את מי!?" אמר רן בפעם השלישית צועק

"את שירן" אמרתי סוף-סוף מקשיבה לו והתחלתי לספר לו את כל מה שקרה מאתמול ועד עכשיו.

"אבל הוא לא נישק אותה!" אמר רן

"אבל הוא היה מספיק קרוב בשביל לנשק אותה" אמרתי והוספתי "אני לא יכולה לסמוך עליו. אני פשוט לא יכולה." אמרתי והרגשתי שאף-אחד לא מצליח להבין אותי. לא מצליח להבין שהקשר הזה מסובך מדיי. כנראה המכשולים גדולים מדיי כנראה,שקל יותר לוותר.

"אהיה בסדר" אמרה דנה מחבקת אותי.

אני לא אוהבת את המשפט 'אהיה בסדר' תמיד זה נשמע לי משפט כל-כך פסימי אבל החיבוק עזר לי,תמך בי.

"מה איתך רן? כואב?" אמרתי מחייכת מעבירה נושא.

"ממש לא." אמר מחייך והוסיף "אחר-כך שירה המשיכה לנשק אותי אז כבר לא כאב כלום"

"מה אמרת לרינה?"שאלה רצינית. הצלחתי במקצת להבין אותה,להבין את ההרגשה של להיות נבגדת ופגועה אבל מהצד הייתי שמחה בשביל רן. הם באמת מתאימים.

פתאום עלתה במוחי עוד שאלה אחת מיני רבות. אולי המצב בין שירה רן ורינה זה כמו המצב ביני לבין שון ושירן ? יכול להיות שהם באמת מתאימים ואני ה 'נבגדת' זאת שהפרידה בניהם מלהיות ביחד?

"היא אמרה שהיא אוהבת אותי ואני אמרתי לה טוב שהורדת את זה מהלב"  אמר קוטע את המחשבות שלי

"אמרת מה?"שאלתי בהלם

"נראה לי שטריקת הדלת השפיעה עלייך. את לא שומעת טוב" אמר

"אתה רע" אמרה דנה עם מבט שרק דנה יכולה להגניב כאלה מבטים מפחידים

"מה עשיתי?" שאל בתמימות ומסתתר מאחורי

"לא אומרים כזה דבר!" אמרתי והוספתי "אתה לא אחד מהחראים האלה"

"אתה תתנצל" אמרה דנה קובעת עובדה. וכמו תמיד,כשנה קובעת עובדה אף-אחד לא יכול לסרב.

"טוב" אמר נכנע לא יודעת אם זה בגלל המבט הרצחני של דנה ובגלל שהיא קבעה עובדה או בגלל שהוא הבין איזה דבר רע הוא עשה.

"טוב אני הולך לבקש סליחה מרינה" אמר רן כשנכנסו לבית ספר.

"בהצלחה" אמרתי אני ודנה יחד.

"איך היה אצלך הסילבסטר?"שאלתי סקרנית את דנה כאשר רן הלך כבר לרינה.

"אני אגדיר את זה במשפט פשוט.. אתה הנסיך ואני הנסיכה, שנינו ביחד סיפור אגדה !" אמרה דנה מחייכת

"תמצאי משפט אחר. אהבה במציאות זה לא כמו אגדה" אמרתי והוספתי "ואם כבר כולם מביאים משפטים אז הנה משפט מתאים בשבילי: אין דג בלי עצמות כמו שאין אהבה בלי צרות."

...:"ועוד אני אומר משפטים חרושים" אמר קול מאחוריי .

הסתובבתי וראיתי את בן.

"אל תתפוס אותי במשפט" אמרתי מחייכת

"זה הנסיך עם האופניים השחורות" אמרה דנה נרגשת ונתתי לה מרפק.

"קוראים לי בן" אמר מציג את עצמו בפני דנה ונתן לה נשיקה בלחי ובדרך גם לי.

"נקודה אחת לטובתך." אמרה דנה מחייכת

"מה אתה עושה פה?"שאלתי מבולבלת

"אני.." אמר אך לא סיים את המשפט כאשר שון הגיע.

~~~

ראיתי אותה נכנסת לבית הספר. מוזר היה לי לראות אותה ולא לנשק אותה,להריח את שערה,לשמוע את הצחוק המתגלגל שלה ולראות את החיוך המאושר.

הרגשתי אבוד,מנותק עם חצי לב,חצי נשמה,חצי בן-אדם ועם אהבה אחת גדולה ושבורה,אך ידעתי שאני אעשה הכול כדי לחבר את כל החלקים השבורים.

לפתע ראיתי אותה מחייכת ומנשקת בלחי מישהו.

הקנאה בי גברה ובלי לחשוב פעמיים הלכתי לעברם.

אנשנושים מקווה שאהבתם!

וכמו תמיד,עד לפעם הבאה,

אוהבת בלי סוף,

שושה 33>