"זה לא משנה עכשיו" אמר מסתכל ישר בעייני והוסיף "למה התכוונת שאמרת לשון שהוא ממשיך הלאה ושאת גם?"

"למה אתה מתכוון?"שאלתי לא מבינה לאן הוא חותר

"בואי אני אגיד את זה יותר פשוט. את רוצה להמשיך הלאה איתי?" שאל קרוב אליי מצפה לתשובה בעוד שאני לא יודעת במה לענות.

הוא רצה שאני אמשיך איתו,שיהיה בנינו משהו.

מצד אחד,אני לא אוהבת אותו. אני אוהבת את שון ושון זה לא בן.

מצד שני,בן הזכיר לי את שון ולמרות שידעתי שהוא רק מזכיר לי אותו ,ידעתי שיכול להיות בגלל זה שיקרה בנינו משהו,שאני אוכל לפתוח דף חדש או יותר נכון אנסה.

אבל במה אני אבחר? באיזה צד?

"אמרתי לך-הפכים מושלמים"

פרק 44

"אני לא יודעת" אמרתי מגמגמת ומבולבלת לאחר כמה שניות  "אני פשוט ל..." המשכתי ממהרת להגיד כאשר ראיתי את ראשו מושפל אך הוא קטע את דבריי.

"אני יודע מה את הולכת להגיד" אמר והוסיף "אתה מאוד חשוב לי,אבל לא במובן הזה. בוא נישאר ידידים"

"זה לא מה שהתכוונתי לומר" אמרתי בכנות והוספתי "פשוט עכשיו יצאתי מקשר וחוץ מהעובדה הזאת אני בקושיי מכירה אותך"

"שלום,אני בן כהן אוהב להגיד משפטים חכמים שיגרמו לך לצחוק ולשחק כדורסל " אמר צוחק

"נעים להכיר" אמרתי צוחקת גם בעוד שאנחנו מפיגים את המתח שנוצר

"ועכשיו בוא נהיה רציניים" אמרתי ברצינות לאחר כמה שניות של צחוק שהפיג את המתח "אני כן רוצה לפתוח דף חדש,קשר חדש אבל אני מרגישה שאני עוד צריכה זמן. צריכה זמן בעיקר לעצמי ולמחשבות שלי" הוספתי

"אני מוכן לחכות לך" אמר מסתכל בעייני והוסיף "אבל השאלה אם את באמת רצינית בקשר לזה"

"אני רצינית. אני רק צריכה קצת זמן" אמרתי בכנות.

אולי הזמן פה לא קובע? אולי הרגשות אלו הם שקובעים כמו שה-30 שניות של שון לא הספיקו להוכיח את הסיכוי שלנו להישאר יחד.

אולי בכל זאת הרגשות אלה הם שקובעים לבסוף?

"יש לנו הרצאה" אמר מחליף נושא ומנער אותי ממחשבותיי. 

"אין לי כוח" אמרתי מתעצלת לקום ולשמוע עוד הרצאה של המורה לביולוגיה

"ועכשיו?" אמר והרים אותי

"בשביל זה אני לא צריכה כוח" אמרתי צוחקת והוא סובב אותי. הסיבובים האלו הזכירו לי את הסיבובים שאבא שלי היה עושה לי.

"אתה משוגע" אמרתי צוחקת בעוד שבן הוריד אותי מידיו הגדולות והחסונות.

"משוגע עלייך" אמר וגרם לי להרגיש בלא נוחות.

לא יודעת אם זה בגלל מה שהוא אמר או בגלל שמולנו היו כמה מחבריו של שון ובניהם שון שהסתכל עליי במבט חודר שניסה לקרוא אותי .

מבטינו הצטלבו ושוב,כמו כישוף לא יכולתי להוריד את עיניי מעיניו הכחולות והחודרות.

"אני אגרום לך לשכוח ממנו" אמר בן לוחש באוזניי כנראה שהבחין גם הוא במבטינו הנעוצים,לא שהיה כל-כך קשה להבחין בזה.

לאחר כמה דק' של הליכה מבוכה ושתיקה לכיוון האשכול הגענו.

"נו..." אמרה דנה כאשר אני ובן נפרדנו והלכנו כל אחד לשבת ליד חבריו במקרה שלי,ליד דנה.

"נו..מה?"שאלתי למרות שידעתי למה היא התכוונה

"מה איתו?" אמרה מצביעה לעבר בן שהיה כמה שורות מקדימה

"אל תצבעי!" אמרתי מחייכת והוספתי "הוא רוצה שננסה" אמרתי ומפניי נמחק החיוך

"ומה אמרת?"שאלה סקרנית

"שזה מוקדם מדיי" אמרתי

"ועכשיו,זה מאחור מדיי" אמרה והוסיפה "איך את יכולה לפספס את זה?" שאלה לא מבינה

"בקושי אני מכירה אותו" אמרתי בכנות וההרצאה החלה. "הוא אמר שהוא יחכה לי ואני אחזיר לו תשובה" הוספתי בלחש

"תירוצים" אמרה דנה והוסיפה "את חייבת להחזיר לו תשובה מהר.אל תפספסי את הרכבת שוב"

"אני לא אפספס יש לי מקומות שמורים" אמרתי צוחקת

המשפט של דנה נתן לי לחשוב יותר על הדברים ולתהות אם אני באמת מפספסת את הרכבת? את ההזדמנות?  את ההזמנות שלא תינתן לי שוב?

"היית חברה של מישהו שמעשן?"שאלה דנה לפתע מעירה אותי ממחשבותיי.

"זה הרצאה על ביולוגיה לא על סמים" אמרתי צוחקת

"אני יודעת" אמרה ופניי נהפכו לרצינית כשהבנתי את ההקשר.

"עידו מעשן?" לחשתי שואלת בהלם.

"כן" ענתה גם היא בלחש "אבל הצבתי לו אולטימאטום" הוסיפה

"מה זאת אומרת?"שאלתי סקרנית

"אם הוא באמת אוהב אותי אז שיפסיק לעשן" אמרה בנחישות

"ומה אם לא?"שאלתי

"אז אני אפרד ממנו" אמרה בביטחון למרות שהרגשתי שעמוק,עמוק בפנים שהיא מפחדת מהרגע הזה.

"את יודעת שזה דבר שקשה להיגמל ממנו,נכון?" אמרתי לדנה מנסה להחזיר אותה קצת למציאות. מנסה להראות לה שזה לא קל כמו שזה נראה.

"הוא לא מעשן כל הזמן. הוא מעשן רק שהוא ליד החברים וכשהוא עצבני" אמרה דנה

"וזה אומר כמעט כל הזמן" אמרתי רצינית

"זה לא משנה..הוא חייב להפסיק עם זה,אני רוצה רק לטובתו" אמרה דנה נאנחת והוסיפה "הוא חייב להפסיק לעשות פוזות על חברים שלו וכשהוא עצבני הוא לא חייב לעשן בשביל להירגע,זה לא עוזר לו ואם הוא באמת אוהב אותי הוא יפסיק עם זה.." אמרה שוב,נחושה בדעתה.

"ומה הוא אומר על זה?"שאלתי שאלה שסקרנה אותי יותר מכל.

"זה מי שאני ואני לא אשנה את זה בגלל אף-אחד" אמרה דנה מחקה את עידו בזלזול ובטון גברי

"דנה!" אמרה לפתע המורה מעירה לדנה והוסיפה "מה זה?" שאלה בעוד שהיא מצביעה על התמונה במסך הגדול

"ציפורים" אמרה דנה כמובן מאליו.

"זה עופות" אמרה המורה לביולוגיה

"אותו חרא" מלמלה דנה ואני צחקתי

"בכל מקרה,יש משהו במה שהוא אומר" אמרתי אחרי שהתשתנו מהצחוק והוספתי "הרי זה מי ומה שהוא והוא לא חייב להיגמל ממשהו שהוא לא רוצה"

"אפילו לאדם שהוא אוהב אותו ושרוצה בטובתו?" אמרה דנה ובאמת זה גרם לי לחשוב על הדברים שוב.

האם אפשר לשנות בן אדם? האם הוא יוותר על העקרונות שחשובים לו לאדם שהוא אוהב?

האם זה דרישה מוגזמת מדיי ובקשה גדולה מדיי או שזה כמו שרן אמר שזה רק קשה לביצוע או שאפילו שניהם יחד?

"לסיכום,למדנו כמה נקודות חשובות על הדגים והיצורים האחרים בים.." אמרה המורה לביולוגיה ימית

"כן,בטח" אמרה דנה בלחש והוסיפה "למדנו מאיפה משתין הדג" אמרה והתגלגלתי מצחוק.

"את בטוחה שהוא יחכה לך? לא נראה לי שהוא יחכה לך לעוד הרבה זמן" אמרה דנה שההרצאה הסתיימה ויצאנו מכיוון האשכול בעוד שהיא מסתכלת לעבר נקודה מסוימת

"מה?" שאלתי לא מבינה

"תסתכלי לשם" אמרה מצביעה לי. הסתכלתי לעבר המקום שדנה הסתכלה וראיתי את בן ומיטל נמרחת עליו.

"יכול להיות שבאמת אני צריכה לתת תשובה מהר" אמרתי נאנחת והסתובבתי לאחור כששם ראיתי את שירן בוכה בכתפו של שון

"אני רואה טוב או שזה.." אמרתי

"שון מלטף את הפודל" השלימה את דבריי

"מה קרה לה עכשיו?"אמרתי עדיין מסתכלת לכיוון שלהם

"או שנשברה לה ציפורן והשיער לא הסתדר לה בבוקר או שפשוט מאוד היא רוצה קצת צומי לבכות בכתפו של שון" אמרה דנה 

כאב לי לראות את שירן מחובקת ובוכה בכתפו של שון

כאב לי לראות ששון מחבק אותה

כאב לי לראות את זה.

כי אני רציתי לבכות בכתפו של שון

כי אני רוצה ששון יחבק אותי שיעטוף אותי בזרועותיו הגדולות ושיעניק לי את הביטחון והתמיכה כשאני לצידו.

כי אני רציתי להיות עם שון.

יכול להיות שבאמת דנה צדקה. יכול להיות שאני אפספס את הרכבת,יכול להיות שאני צריכה להחליט עכשיו לפני שאהיה מאוחר מדיי,לפני שלא תהיה לי עוד הזדמנות.

מצד אחד היה את בן ומיטל מצד שני היה את שון ושירן.

ידעתי שבן לא יחכה לי עוד הרבה זמן בעיקר כשמיטל באזור

ידעתי שעם שון הרבה דברים פתוחים,הרבה דברים כואבים.ידעתי שיהיה לי קשה להמשיך לסמוך ולהאמין לו כי הוא פגע בי מדיי,הוא עשה טעות גדולה מדיי וידעתי שהסיכויים להיות איתו אפסיים אלא אם הוא יפתיע ויוכיח לי אחרת.

הבנתי דבר אחד,אני צריכה לפתוח דף חדש,קשר חדש עם מישהו חדש ורציני ממקום להיתקע,לעמוד באותו מקום ולא לזוז קדימה.

הבנתי שבן הוא הדבר הנכון לעכשיו כדי לשכוח את שון וכדי לפתוח דף חדש

אבל דבר אחד לא ידעתי. האם הזמן ותחושת הפספוס קובעת או הרגש?

"יש לי תשובה" אמרתי בלי לחשוב פעמיים כאשר אני מושכת את בן לצד ומסתכלת בעיניו שמזווית העין אני רואה את דנה סקרנית ומופתעת מהצעד שעשיתי ואת מיטל מבולבלת וכעוסת

"אבל לפני זה יש לי שאלה אלייך" הוספתי "אתה חושב שהזמן או הרגש קובע?"שאלתי

"הזמן." ענה והוסיף "עם הזמן את תגלי מי אני ותשכחי את שון ועם הזמן יבוא גם הרגש" אמר מסביר את עצמו

"אז מה אנחנו?"המשיך מסתכל בעיני

"לא יודעת.." אמרתי והוספתי "מה אתה חושב?"חייכתי חיוך קטנטן.

"חושב או רוצה?"שאל מחייך גם הוא

"עדיף רוצה" אמרתי

"אני רוצה להיות איתך" אמר ונישק אותי

מהזווית של העין ראיתי את כולם מופתעים את דנה את מיטל ובניהם את שון.

רציתי להראות לו שכבר לא כואב לי,שאני חזקה,שהתמודדתי,שאני כבר לא מרגישה אליו כלום

אך זה רק נראה ככה כי הלב? שייך רק לשון.

כי אני לא מסוגלת לנשק את בן כשאני מדמיינת את שון מנשק אותי

כי אני לא מסוגלת שבן יחבק אותי כשאני לא מרגישה את אותם צמרמורות נעימות ואת אותו מגע נעים כמו של שון

כי אני לא מסוגלת להסתכל בעיניו של בן כשאני מנסה בכוח לחפש את אותו ניצוץ של אותם עיניים של שון.

ואני יודעת שבן מנסה לחפש,להדליק את אותו ניצוץ בעיניים שלי אך אני יודעת שהוא לא יצליח. אני יודעת שהבן-אדם היחיד שיכול להדליק שוב את אותו ניצוץ בעיניי הוא שון ושון עכשיו עבר,היסטוריה.

והאם הוא יחזור שוב לחיי? הוא צריך להוכיח את זה.

 בינתיים אני אמשיך הלאה. אני אמשיך הלאה עם בן.

~~~

הסתכלתי עליהם ולא יכולתי שלא לקנאה.

רציתי אותה איתי לא איתו. לא יכולתי לתאר את הרגש את הצביטה בלב ואת הפספוס.

אבל ידעתי שאני עשיתי את הטעות,

ידעתי שאני אשם בסיום מערכת היחסים הזאת

ידעתי שזה אשמתי ואני צריך לשלם על זה

ידעתי שאני אשלם על זה במחיר הגדול ביותר

אבל גם ידעתי שאני אחזור שוב לחייה,שאני אוכיח לה שאני פה ואני לא מתכוון לוותר עלייה.

אבל איך אני אעשה את זה? איך אני אוכיח לה? איך אני בכלל אסביר לה למה עשיתי את הטעות הגדולה שהביאה לסיום הקשר בנינו?

"שוני על מה אתה מסתכל?" שירן העירה אותי מהשאלות והמחשבות הרבות

"אל תקראי לי שוני יותר" אמרתי בטון יבש הולך משם עם הרבה תחושות,מחשבות,שאלות ורגש אחד גדול אהבה שעומד על בעיה.

פרק קצת מרוח,כן אני מודעת לזה..אבל,פרק הבא אהיה יותר טוב..ככה שיש למה לצפות.

ו..בבקשה תענו על הסקר הזה http://www.skarim.co.il/poll/eti555/13512/ מעניין אותי לראות מה בחרתם. חח...

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>