"אמרתי לך-הפכים מושלמים"

פרק 46

"נו תזוז כבר!" אמרה דנה עצבנית מנסה להרים את המזוודה הכבדה.

"מה יש לך?"שאלתי מנסה להבין מה פשר העצבים כשידעתי שזה משהו מעבר לזה שהיא לא מצליחה להרים את המזוודה הכבדה.

"נכון שאמרתי לך שלעידו לא עובר חמצן למוח בגלל הסיגריות?"שאלה

"נו..?"שאלתי סקרנית לדעת את ההמשך.

"היום אני מקווה שיעבור לו מספיק חמצן למוח בשביל לקבל את ההחלטה הנכונה-להפסיק עם הסיגריות" אמרה לחוצה בעוד שהיא עדיין נאבקת להרים את המזוודה הכבדה

"את לא היחידה שמקבלת היום תשובה" מלמלתי בעוד שנזכרתי שגם שון היום צריך להביא לי תשובה.

תשובה לכל אותם טעיות שלו שגרמו לבסוף לסיום מערכת היחסים בנינו,לסיום הקשר.

"מה זאת אומרת?"שאלה מבולבלת כנראה ששמעה את מה שמלמלתי לעצמי בעוד שהיא התייאשה וישבה על המזוודה

"אמרתי שהכול אהיה בסדר" מיהרתי להגיד,משקרת ומתחמקת ממנה בעוד שאני מרימה מצד אחד את המזוודה

"שקרנית" מחתה והוסיפה "את לא תתחמקי מזה" אמרה בביטחון והרימה מהצד השני את המזוודה.

"תגידי מה שמת שם? אבנים? זהב?"שאלתי צוחקת בעוד שאני בקושי מרימה את המזוודה הכבדה שלה

"אני עוד? תסתכלי עלייה" אמרה מסתכלת על שירן וגם אני מעיפה את מבטיי אל שירן והמזוודה שלצידה "מה לעזאזל היא הכניסה שם?"הוסיפה שואלת

"יותר נכון,מה לעזאזל היא לא הכניסה שם?." אמרתי צוחקת ודנה אחריי

"שלום בנות,צריכות עזרה?" צץ משום מקום בן והרים את המזוודה הכבדה של דנה בקלות

"למה לשאול אם אתה כבר עושה?"אמרתי מחייכת

"אני יותר חזק במעשים ממקום בדיבורים" אמר מחייך לעברי גם

"על זה אני מדברת!" אמרה דנה כמעט צועקת והוסיפה "זה ג'נטלמן. כזה ג'נטלמן אני צריכה!"

"אני לא ג'נטלמן?"שאל עידו שהיה מאחורי דנה באותה רגע ושמע את דבריה.

"לא יודעת,את זה אתה עוד צריך להוכיח לי" אמרה פונה לעידו והולכת משאירה אותו מאחור

"את מתכוונת לייבש אותי עוד הרבה?"צעק עידו לעבר דנה והיא נעצרה במקומה,מסתובבת לאחור לעבר עידו

"לא אשמתי שהסיגריות מייבשות לך את המוח וזה גורם לי לייבש אותך" החזירה דנה מסתובבת וממשיכה את דרכה אל מקום האיסוף.

"אני מרגיש כמו מכונת יבוש כביסה" מלמל לעצמו עידו מסתכל לעבר דנה

"אתה תאבד אותה בצורה כזאת." סיננתי לעבר עידו

"מה זאת אומרת?"שאל לא מבין

"זאת אומרת שאתה חייב לבחור מהר." אמרתי והוספתי "מקווה שתעשה את הבחירה הנכונה" אמרתי לעידו ועזבתי אותו בעוד שאני הולכת לעבר מקום האיסוף שבו גם נמצאת דנה כשלצידי בן.

"מה קרה בניהם?"שאל בן לא מבין

"סיפור ארוך" אמרתי והוספתי "בהזדמנות אני אספר לך" אמרתי והגענו למקום האיסוף

"את שכחת לתת לי נשיקה" אמר בן ועשה פרצוף של כלב מסכן וצמא לתשומת לב.

שכחתי לתת נשיקה לבן

כמו ששכחתי להשאיר מקום בלב לבן.

כמו ששכחתי לשכוח משון,או שבעצם לא רציתי לשכוח משון.

"אל תעשה לי את הפרצוף כלב הזה" אמרתי מתנתקת מהמחשבות ונותנת לו נשיקה

וכמו כל אחת מהנשיקות שהיו לנו עד עכשיו הרגשתי ריקנות בלי מוסברת.

"אני הולך" אמר אחרי שהתנתקנו מהנשיקה

"לאן?"שאלתי מבולבלת והוספתי "הרי אתה צריך להיות איתנו באוטובוס. לא?"שאלתי

"את זוכרת את המכות ביני לבין שון?"שאל

"איך אפשר לשכוח את זה?" אמרתי והוספתי "תמשיך" אמרתי והייתה לי הרגשה שאני כבר יודעת מה ההמשך.

"אז העונש שלי ש.."אמר אך קטעתי אותו

"להיות בטיול עם כיתה אחרת?"אמרתי קוטעת את דבריו

"כן" אמר והסתכלתי בעיניו.

ראיתי כמה הוא מאוכזב ועצוב.

ראיתי כמה הוא אוהב אותי ודואג לי.

ראיתי כמה הוא רוצה להיות איתי,להגן,לתמוך עליי.

ראיתי הכול אבל לא ראיתי כמה כואב לו כשהוא רואה איך שאני מסתכלת על שון. שהוא רואה שהלב שלי שייך,תפוס למישהו אחר וזה לא לו.

"לא נורא,אני יתפלח ואבוא אלייך" אמרתי מעודדת ומחבקת אותו.

"להתראות" אמר בעוד שאנחנו מתנתקים מהחיבוק ואני צחקתי בלבי.

הרגשתי כמו בסרט או טלנובלה כאילו אנחנו לא הולכים לראות אחד את השני יותר,אבל זה בן אז אני לא מופתעת.

כי בן הוא זה שאוהב את כל אותם המשפטים שיגרמו לאותה אחת להתמוגג

כי בן הוא זה שידאג,יחבק,יתמוך,יהגן.

כי בן הוא רומנטי ולפעמיים קצת דרמתי

כי בן הוא זה שאפשר לבנות איתו קשר רציני,עמוק.

כי בן הוא זה שכל אחת הייתה רוצה ומבקשת

אז למה אני לא רוצה?

התנתקתי מהמחשבות ועליתי לאוטובוס.

הרגשתי כאב ראש פתאומי,סחרחורת,פלאשבק מאותו חלום.

הרגשתי שאני עפה

הרגשתי שאני מתגלגלת

הרגשתי ריקנות

הרגשתי חלל ריק

הרגשתי שאני נופלת לתוך בור עמוק וחשוך שקשה לצאת ממנו.

שמעמיד אותך במבחן.

"את בסדר?"שאל קול מוכר,זה היה שון מסתכל עליי במבט מודאג ומחזיק בידי ובמותני

"כ-כן" אמרתי ואחזתי בראשי כאשר הסתיים הפלאשבק.

"את לא נראית ככה" אמר עדיין מחזיק בי בידיו החמות "את חיוורת" הוסיף והושיב אותי על מושב הכיסא שהיה .

הרמתי את רגליי קרוב אל בטני ועטפתי אותם בידי ובניהם הכנסתי את ראשי,מנסה להבין מה זה היה,למה זה קורה לי,מה מה המשמעות של זה.

"בואי" אמר שון מקרב אותי אליו.

הרגשתי את חום גופו קרוב אלי ואת ריח הבושם שלו שכל-כך רציתי להיגמל .

הוא העביר מגע בשערי הגלי והבלונדיני דבר שגרם לי שוב לאותם צמרמורות נעימות.  

ואני? אני שתקתי,מתמכרת שוב .

מרגישה שוב את אותם תחושות,רגשות ומחשבות.

אבל הפעם המחשבות היו במקום אחר.

הפעם התחושות היו אחרות,היו רעות.

והפעם שון לא הצליח להעביר לי את הביטחון ואת המחשבות,הרגשות והתחושות הרעות.

כי הפעם ידעתי שאף אחד לא יצליח להעביר את זה,ידעתי שזה קורה ולא משנה מה ובגלל זה הייתי כל-כך לא רגועה.

בסופו של דבר העייפות גברה אליי,עצמתי את עיניי ונכנסתי לשינה ארוכה כשלצידי שון.

"הגענו. כולם לרדת מהאוטובוס" צעקה המדריכה וגרמה לי להתעורר מהשינה

"בוקר טוב ליפיפייה הנרדמת" אמר שון

"צהריים טובים" תיקנתי אותו מחייכת חיוך עוקצני וקמתי יורדת מהאוטובוס בעוד שהוא אחריי מחייך גם הוא.

"מה זה היה?"שאלה אותי דנה תופסת את ידיי כשהיא מפחדת לרדת את הירידה מההר מחשש לנפילה כואבת.

"מה?"שאלתי בתמימות נאחזת בה גם

"את יודעת מה" אמרה מסתכלת עליי במבט של 'את יודעת למה אני מתכוונת'

"לא הרגשתי טוב" אמרתי עדיין לא מספרת לה את החלום שחלמתי

"כן בטח" אמרה כלא מאמינה 

"טוב שהגעת" אמרתי מנסה להעביר כמה שיותר מהר את הנושא בעוד שאני פונה לרן שעזר לנו לרדת במורד ההר

"היה חסר לנו הג'נטלמן של אליאן" השלימה דנה את דבריי והוסיפה "אפרופו בן איפה הוא?"שאלה מחפשת אותו בעיניה

"בעונש עם כיתה אחרת" אמרתי וכמעט נפלתי אך שון מהצד החזיק אותי

"תודה" אמרתי קצת מובכת ועזבתי את האחיזה בו

"רומנטי" אמרה דנה לוחשת

"קיטשי" אמר רן

"אבל רומנטי" אמרה מחזירה לרן לא נשארת חייבת

"אבל אין בנינו כלום!" אמרתי מנסה לשדר כמה שיותר ביטחון

"לא מאמינים" אמרו שניהם יחד

אף-פעם לא הבנתי מה כל-כך כיף לטייל בשדה הפתוח עם החרקים והזוחלים למיניהם אבל מה שכן כיף שאפשר היה לראות את הנוף הפתוח. דבר שאני לא רואה בחלון של החדר שלי בבית.

אחרי טיפוס הרים שהרגשתי כמו היידי בת ההרים ואחרי הרבה מבטים ומחשבות על החלום ובניהם השיחה שתהיה לי היום עם שון לגבי כל התשובות שהוא צריך להחזיר לי עלינו שוב לאוטובוסים.

לא ידעתי מה לעשות.-האם להמשיך לשבת ליד שון או לעבור מקום.

לא ידעתי מה נכון לעשות

לא ידעתי אם ללכת עם הראש או הלב.

אז נתתי לגורל לבחור,אם לא יהיה מקומות פנויים באוטובוס אני ימשיך לשבת ליד שון.

והגורל בחר שאני ישב ליד שון.

"איך את עכשיו?"שאל מתיישב לידי

"בסדר" עניתי מנסה להתחמק מעיניו "מה?"שאלתי מובכת כאשר הרגשתי את מבטיו של שון עליי

"את חמודה" אמר מחייך את אחד החיוך המהפנטים שלו

"אני תפוסה" החזרתי בעוקצניות

"תפוסה אבל לא שוכחת" אמר והסתכל על השרשרת שהציצה מתוך החולצה שלי.

"בינתיים" אמרתי מחזירה לא נשארת חייבת "אני עדיין מחכה לתשובות אבל אני לא אחכה עוד הרבה זמן" הוספתי

"לא יהיה לך לחכות עוד הרבה זמן" אמר בביטחון והוסיף "היום בחמש מאחורי האכסניה ליד הצוק" אמר קובע עובדה

"אני יהיה שם" אמרתי בביטחון סקרנית.

לא ידעתי אם זה המעשה הנכון לעשות אבל...הסקרנות הרגה אותי .

אחרי יום שלם של טיולים,דיבורים,שטויות,מבטים ואף לא מחשבה אחת על בן הגיע השעה לצאת ולקבל את התשובות.

התבשמתי בבושם העדין,פיזרתי את שערי והלכתי לכיוון מקום המפגש.

להפתעתי הרבה ראיתי את שירן.

"חיכיתי לך" אמרה והייתי מבולבלת

"איפה שון?"שאלתי מתקרבת אליה

"צריך להגיע,אבל הגעתי לפניו" אמרה והוסיפה "את חושבת שאני לא רואה?" שאלה מתקרבת לצוק,דבר שגרם לי לפחד ולחשוש

"מה?"שאלתי עוד יותר מבולבלת וחוששת.

"את המבטים,את החיוכים" אמרה והבנתי לאן היא חותרת 

"אנ.." אמרתי מנסה להסביר לה ומתקרבת אליה עוד

"לא רוצה לשמוע!" היא צעקה לפתע וירדה לה דמעה מעיניה הכחולות שהביעו סערת רגשות.

"מה כבר ביקשתי? אהבה? תשומת לב? רגש?" אמרה בבכי והוסיפה "גם אני זקוקה לזה. אני זקוקה לזה בשביל לנשום ואין לי את זה, ככה שאני לא נושמת,אין לי סיבה לנשום,אין לי סיבה לחיות" אמרה מתקרבת אל הצוק יותר ויותר.

"שירן אל תעשי את זה" אמרתי מתחננת "אני לא עומדת בדרך שלך יותר,הוא שלך" הוספתי בוכה

בוכה כשהבנתי כמה המצב רע

כמה המצב חמור

כמה המצב כואב

בוכה כשהבנתי כמה המצב קרוב לפציעה ואף למוות.

"זה לא יעזור אם את לא תעמדי בדרך שלי כי הוא אוהב אותך וזה לא ישנה כלום" אמרה והוסיפה "הדרך לאושר כנראה יותר מסובכת וכואבת ממה שחשבתי שאני יוכל לספוג ולהתמודד " אמרה מוחה את הדמעות אך דמעות חדשות נזלו שוב ושוב במורד הלחי

"אין דבר כזה דרך לאושר" אמרתי מתקרבת אליה עוד קצת,מנסה להסיח את דעתה

"אל תתקרבי עוד" אמרה לחוצה אך לא הקשבתי לה והעפתי אותה לעבר האדמה כאשר היא ניסתה להתנגד ואני בסופו של דבר עפתי מעבר לצוק.

הרגשתי בדיוק כמו בחלום,

הרגשתי שאני נופלת

הרגשתי שאני מתגלגלת

הרגשתי שאני עפה,חופשייה כמו ציפור,אך אני לא ציפור ובגלל זה מיד אחרי זה הרגשתי שאני מתרסקת

ואז..אז הרגשתי מסך לבן,חלק,טהור,חדש.

אז הרגשתי ריקנות

אז הרגשתי חלל ריק

אז הרגשתי חור,בור שנפער

הרגשתי שאני נמצאת במקום אחר,מקום שפגשתי בעבר.

"נערה הובלה לבית החולים "תל השומר" חסרת הכרה בעת שנפלה מצוק גבוהה בטיול מטעם בית הספר.

מצבה בינוני בעוד שהיא סובלת משברים בחלקי גופה וכנראה גם מפגיעת ראש.

המשטרה חוקרת את הנסיבות לנפילתה." אמר השדרן מעיר אותי .

מצאתי את עצמי יושב בכיסא ליד מיטה שבה ישנה אליאן.

נזכרתי בכל מה שקרה אמש

לא האמנתי שלצידי יושבת אליאן עם יד שבורה וגבס ויותר מזה, עם פגיעת ראש שעדיין לא ידוע מה חומרתה עד שהיא תתעורר.

התבוננתי בה כה שקטה,עדינה,שלווה ממש כמו מלאך.

רציתי כל-כך שהיא תתעורר

רציתי לשמוע שוב את הצחוק המתגלגל שלה

רציתי לראות שוב את עיניה החודרות

רציתי .

אבל לא ידעתי שהיא אי שם חולמת,ישנה ,חווה משהו שונה.

אני בטוחה שרובכם נשארתם במתח ועם הרבה שאלות.

התשובות לכל אותם שאלות? יגיעו בפרק הבא יחד עם נקודת המבט של שון.

ו...אני חייבת תודה ענקית לחן. חנוש מאמי חולה עלייך! מה הייתי עושה בלעדייך? 

אז כמו תמיד,

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון(אין לכם מושג עד כמה!)

שושה 33>