"נערה הובלה לבית החולים "תל השומר" חסרת הכרה בעת שנפלה מצוק גבוהה בטיול מטעם בית הספר.

מצבה בינוני בעוד שהיא סובלת משברים בחלקי גופה וכנראה גם מפגיעת ראש.

המשטרה חוקרת את הנסיבות לנפילתה." אמר השדרן מעיר אותי .

מצאתי את עצמי יושב בכיסא ליד מיטה שבה ישנה אליאן.

נזכרתי בכל מה שקרה אמש

לא האמנתי שלצידי יושבת אליאן עם יד שבורה וגבס ויותר מזה, עם פגיעת ראש שעדיין לא ידוע מה חומרתה עד שהיא תתעורר.

התבוננתי בה כה שקטה,עדינה,שלווה ממש כמו מלאך.

רציתי כל-כך שהיא תתעורר

רציתי לשמוע שוב את הצחוק המתגלגל שלה

רציתי לראות שוב את עיניה החודרות

רציתי .

אבל לא ידעתי שהיא אי שם חולמת,ישנה ,חווה משהו שונה.

"אמרתי לך-הפכים מושלמים"

פרק 47

"איפה אני?"שאלתי מפוחדת ומבולבלת בעוד שאני מסתכלת מסביב,מנסה לראות משהו בחושך הכבד שהשתרר .

לאחר כמה רגעים ראיתי נקודת אור קטנה שהזכירה לי שהייתי פה,שהייתי במקום הזה.

"את בן החיים למוות" אמר קול מוכר ונקודת אור הקטנה גדלה יותר ויותר.

"מה זאת אומרת?"שאלתי מבולבלת יותר מתמיד

"תיכנסי לפה ותדעי הכול" השיב הקול המוכר שהזכיר לי מישהו. כל-כך הזכיר לי מישהו שלא שמעתי הרבה זמן,שהתגעגעתי לחיבוק,נשיקה,ליטוף,לקול שלו.

""לאיפה?"שאלתי לא מבינה לאן הוא מתכוון

"לנקודת האור" ענה אותו קול מוכר. בלב ברירה וחוסר אונים התקרבתי לנקודת האור שכבר הגיעה למימד עצום ונכנסתי בה.

להפתעתי הרבה מצאתי את עצמי במקום אחר,בעולם אחר אשר נראה שממשיך לאין סוף.

הכול היה לבן,יותר מדיי לבן. זה היה לבן שהצליח קצת לסנוור אותי.

"אני מתה? עליתי לגן עדן? לגיהינום? מה זה המקום הזה?"שאלתי מציפה הרבה שאלות לאוויר.

מנסה להבין את רצף האירועים.

מנסה להבין מה קרה אחרי שהרגשתי שאני עפה ומתרסקת.

מנסה להבין איפה אני ומה אני עושה פה.

"את לא מתה אבל גם לא חייה" אמר קול והפעם זיהיתי מי זה.

"אבא? זה אתה?"שאלתי ודמעות הציפו את עיניי כאשר ראיתי את אבא מתקרב אלי

בלי לחשוב פעמיים ולחכות לתשובה רצתי אליו מחבקת אותו.

כל-כך התגעגעתי לחיבוק שלו

התגעגעתי לידיו הגדולות שעטפו אותי בכל כך הרבה רגשות,בניהם ביטחון,הגנה ובעיקר,אהבה.

התגעגעתי למגע שלו

התגעגעתי לקול שלו המבין,העדין והגברי

התגעגעתי שוב לראות את עיניו החומות והמיוחדות שירשתי ממנו.את העיניים ששידרו כנות,אימון ועוד מלא תכונות אחרות שבגללם כל כך אהבתי אותו,כל כך הערכתי אותו.

התגעגעתי כל-כך לדברים החכמים שידע להגיד ולהרגיע אותי בזמן המתאים.

התגעגעתי אליו ואין שום דרך להסביר עד כמה.

"התגעגעתי אלייך" לחשתי אחרי שהתנתקנו מהחיבוק ומחיתי את הדמעות אושר

"גם אני." אמר והוסיף "באתי להגן עלייך שוב. כמו שהבטחתי" אמר ושמעתי בקולו כמה שהוא נרגש לראות אותי,לחבק אותי.

"להגן עליי ממה?"שאלתי מבולבלת

"מהמוות" אמר והוסיף " עוד לא הגיע הזמן שלך לעלות לפה. יש לך עוד הרבה מה לחוות שם,שם למטה"

"אני רוצה להישאר כאן,איתך" אמר נחושה ועקשנית בדעתי

"את תהיה כאן איתי,אבל לא עכשיו" אמר מסתכל בעיניי

"לא. אני אהיה כאן,כבר מיציתי את הסביבה שם למטה ובגלל זה עכשיו תורי להישאר איתך כאן ב...." אמרתי נחושה ועקשנית בדעתי אך לא המשכתי את המשפט כאשר לא ידעתי איפה אני נמצאת,מה אני עושה פה,למה אני פה. "מה אני עושה פה? ואיך קוראים למקום הזה בכלל?" הוספתי מציפה אותו בשאלות ושוב,מבולבלת

" אני אראה לך משהו שיעזור לך להבין יותר מה קורה" אמר ומלמל כמה דברים בעוד שהניף את ידו למרחב הפתוח ולפתע נוצר מראה גדולה שהונפה באוויר שהתחילה להראות לי את רצף האירועים.

ראיתי את שירן עומדת על הצוק ואני מאחוריה

ראיתי אותי מנסה להרחיק אותה מהצוק אך היא מתנגדת ואני בסופו של דבר נפלתי מהצוק

ראיתי אותי עפה,ממש כמו ציפור אך אני לא ציפור ובגלל זה מיד אחר-כך התרסקתי,נפלתי

ראיתי אותי שוכבת במיטה לבנה,בחדר לבן,בבית החולים כשלצידי שון יושב במיטתי ומלטף את שערי הגלי

כל-כך רציתי להרגיש את מגע ידיו אשר גרם לי לצמרמורות נעימות.

כל כך רציתי באותו רגע לפתוח את עיניי ולהביט בעיניו הכחולות,הרגועות ומלאות הביטחון.

כל-כך רציתי,אבל נזכרתי שאני פה,במקום שאני לא יודעת איך קוראים לו,שאני אשאר בו להרבה זמן ויכול להיות אפילו לתמיד.

אני גם יודעת שיש כאן את אבא שלי,את הבן-אדם שכל-כך התגעגעתי אליו,שכל-כך אני אוהבת אותו ובגלל זה אני לא יכולה להשאיר אותו פה לבד .

"את תוכלי לחזור לשם" אמר אבא כאילו קורא את המחשבות שלי "ואת תחזרי לשם" הוסיף מיד לאחר מכן בביטחון,קובע עובדה

"אני לא יכולה להשאיר אותך פה" אמרתי חנוקה מדמעות.

רציתי להיות שם למטה אבל גם רציתי להיות כאן למעלה עם אבא שלי.

הרגשתי מפוצלת לשני כיוונים.

הרגשתי שאני צריכה לבחור בין שני דברים שיקרים לי יותר מכול

הרגשתי רע, כי לא יכולתי לבחור

הרגשתי רע,כי לא רציתי לפגוע וידעתי שכך או כך מישהו יפגע.

בין כל המחשבות,תחושות ורגשות הבנתי שאני בעצם נמצאת בין החיים למוות.

בין היכולת לבחור בין שני צדדים.

"את לא עוזבת אותי,אני גם לא עוזב אותך. אני תמיד שם בלב שלך ואת תמיד בלב שלי" אמר והוסיף "יהיה לך עוד הזדמנות להיות איתי פה למעלה,אך שם למטה לא אהיה לך הזדמנות לחזור. " אמר וגרם לי להבין כמה דברים.

גרם לי להבין שאסור לי לפספס את ההזדמנות,שיש לי עוד הרבה מה לחוות שם למטה ופה למעלה עוד אני אחזור

החלטתי לבחור בחיים.

"רק לפני שאת בוחרת בחיים את צריכה לדעת שיש כמה השלכות,מחיר כדי שתחזירי לחיים" אמר כאילו קורא את המחשבות שלי,כאילו הבין שאני בוחרת בחיים.

"מה הם?"שאלתי וידעתי שאהיה לזה השלכות כבדים.

בכל זאת,החיים וההזדמנות לחזור לחיים זה דבר כל-כך יקר וחשוב.

"יש לך שתי אופציות או לחזור בגוף אחר של בן-אדם ואת תזכרי כל מה שעברת עכשיו,אבל הסביבה והאנשים הקרובים אלייך לא ידעו מי את" אמר והוסיף "או לחזור כפי שאת אבל לא לזכור כלום,כמובן שבמשך הזמן את תתחילי לזכור דברים כי זה יהיה איבוד זיכרון שיכול לחזור לעצמו.

זה ההשלכות וזה המחירים כדי לחזור לחיים וכדי לקבל עוד הזדמנות להיות שם למטה ולחוות עוד דברים.

ההחלטה בידיים שלך,תצטרכי לבחור בין שני האופציות." אמר מסיים את דבריו ואני נשארתי בהלם.

נשארתי שוב עם שתי אופציות

שתי אופציות שיקבעו את המשך גורלי שם למטה

מצד אחד  לחזור בגוף אחר של בן-אדם אבל לזכור הכול. לזכור מה אני אוהבת,את מי אני אוהבת,מי אני ומה אני,אבל...אני לא יוכל להיות עם האנשים הקרובים שלי. את אותם אנשים שתמיד היו שם בשבילי,האנשים שאני כל-כך אוהבת.

וידעתי שאם אני אבחר באופציה הזאת אני אצטרך לראות אותם מרחוק,

שאני לא אראה ואשמע אותם מקרוב כי הם לא מכירים אותי,הם לא יודעים מי אני.

וזה כאב לי.

כי אני רציתי להיות איתם ברגעים הקשים כמו שהם היו איתי

כי אני רציתי להיות חלק מהחיים שלהם כמו שהם חלק מהחיים שלי

כי אני רציתי .

מצד שני,הייתה לי את האפשרות להיות איתם אך לא לזכור כלום,לא לזכור מי אני,מה אני. דבר שהרגש לי כל-כך ריקני וחסר משמעות ואפילו הרגשה של חוסר אונים .

לא יכולתי לבחור בין שתי האופציות שהציבו לי אבל הייתי חייבת .

ידעתי שהמחיר לחיים וההזדמנות לחיים יביאו כך או כך השלכות ומחירים כבדים.

במה אני אבחר?

ראיתי את עיניה סגורות רק חיכיתי שהיא תתעורר,שאני שוב אראה את עיניה הנוצצות

את העיניים החומות המיוחדות שלה.

לקחתי את ידה העדינה והחזקתי בה. כאילו מחזק אותה,לא עוזב אותה.

כל-כך כאב לי,שרף,צרב לי המצב הזה.

לא היה לי אכפת שאני אהיה במקומה רק שלא תיפגע,רק שהיא תהיה בסדר. רק שלה לא יקרה כלום.

היא הייתה יותר חשובה לי מהחיים שלי.

הסתכלתי לכיוון הדלת וראיתי את שירן מסתכלת עלינו,לא יכולתי להסתכל לה בעיניים אפילו לא יכולתי להסתכל עלייה.

לא אחרי מה שקרה, ולמרות שאני יודע שזה לא אשמתה קשה לי.קשה לי מאוד כי היא הייתה שם,כי אם היא לא הייה מתנגדת זה לא היה קורה.

אם זה לא היה קורה הייתי מספיק לספר לה את כל התשובות לאותם שאלות ,את כול אותם תשובות לטעויות שהביאו בסופו של דבר לסיום הקשר בינינו

אם זה לא היה קורה אולי היינו יחד,

אם זה לא היה קורה ...אבל זה קרה.

ואני יודע שזה רק אם וזה רק אולי...וזה לא באמת כי אם זה היה באמת אני לא הייתי פה ואליאן לא הייתה יושבת פה על המיטה חסרת ההכרה.

לא ידעתי מה להחליט.

לא ידעתי מה ההחלטה הנכונה לעשות

הרי בשני המקרים משהו כואב ופוגע קורה.

הייתי כל-כך לחוצה,ידעתי שזה הדק' הגורלית של החיים שלי

ידעתי שאם אני לא אבחר עכשיו לא תהיה לי עוד הזדמנות

ידעתי שההחלטה הזאת תשנה את הכול. את כל החיים שלי. מקצה לקצה.

"את צריכה להחליט מהר" האיץ בי אבא

"אני לא יודעת מה להחליט" אמרתי לחוצה

"את ממש בין החיים למוות. תחליטי מה שהלב אומר לך לנכון" אמר עוד אחת מהעצות הטובות וחיבק אותי קרוב אליו.

"אני מפחדת" אמרתי בכנות ודמעה זלגה מעיני.

"אל תפחדי,אני שומר עלייך" אמר לא עוזב אותי מהחיבוק.  לא יכולתי לתאר את התחושה הזאת. לא יכולתי לתאר כמה אני צריכה את החיבוק הזה.

"אני החלטתי" אמרתי נחושה,הפעם הלכתי לפי מה שהלב אמר לנכון לעשות. "רק תזכור שאני אוהבת אותך ואני עוד אחזור." הוספתי מסתכלת בעיניו בפעם האחרונה

"גם אני אוהב אותך ואני שומר עלייך מפה תמיד." אמר עם ניצוץ של דמעות בעיינים.

התנתקנו מהחיבוק

התנתקנו מאחיזת הידיים

התנתקנו ונפרדנו עם הרבה דמעות ולב כבד.

התקרבתי לנקודת אור מביטה שוב לאחור ויורדת למטה,לכדור הארץ,לחיים האמיתיים והמציאות הכואבת שם למטה עם החלטה גורלית שמשנה לי את החיים.

הפניתי את מבטי חזרה לאליאן ולפתע ראיתי דמעה זולגת לאורך הלחי החלקה שלה.

עיניה היו עדיין סגורות ופנייה היו רגועות ושלוות. לא הבנתי מה הולך. מה היא מרגישה שם בפנים. מה קורה.

"את שומעת אותי?" שאלתי וראיתי שהמכשיר אשר בודק את הדופק יורד ועולה ולא היה לי הסבר הגיוני אך מה שכן ידעתי שעכשיו היא בין החיים למוות.

"אל תעזבי אותי. לא כמו ירדן." אמרתי בוכה ולחוץ.

"בבקשה ה' אל תיתן לה לעלות למעלה,אני צריך אותה,היא החיים שלי. בבקשה שתהיה בריאה ולא משנה איזה השלכות ומחירים כבדים יפלו עליי בגלל זה. רק שהיא תהיה בסדר" אמרתי מתפלל ומחזיק בידה,לא רוצה שהיא תעזוב.

"אני לא אתן לך לבוא וללכת. לא עד שבאת עליי. אני יודע שהגורל שלך הוא פה,איתי.אל תעזבי אותי" אמרתי לחוץ,בוכה,שבור יותר מתמיד.

לאחר כמה רגעים......

טוב,אם לא ממש הבנתם מה אליאן בחרה בסופו של דבר...אז....זה בגלל שלא אמרתי כי את זה תדעו רק בפרק הבא.

אתם מוזמנים לענות על הסקר החדש :     http://www.skarim.co.il/poll/eti555/13665/

מקווה שאהבתם,

מקווה שנשארתם במתח

מקווה שתקראו גם את הפרק הבא,

עד לפעם הבאה,

אוהבת מלא,

שושה 33>