הוא התחיל לספר לי לאט את הכול בעוד שהוא מחזיק בידי
כל דבר פוגע וכואב הפכתי אותה לעוד נקודה.
כשהוא הגיע וסיפר לי על הבגידה הוספתי לזה יותר מנקודה אחת
בלי לשים לב אפילו הנקודות הצטברו והפכו ליותר מדיי,הם השתלטו על השטח האהבה.
הרגשתי שאותם נקודות הם לא רק נקודות הם סכינים שנכנסנו ללבי וסובבו אותם בלי רחמים.
הרגשתי איך הדמעות שאיימו לפרוץ מעיני פרצו
הרגשתי אני חנוקה ובולעת,סופגת את הכול.
"אני מצטער" אמר משפיל את ראשו "תגידי משהו" אמר לאחר כמה שניות
"זה יותר מדיי נקודות" אמרתי חנוקה מדמעות ומרגישה שאני לא עומדת בזה יותר בעוד שאני מתנתקת מאחיזתו של שון ורצה בלי לשים לב שאת השרשרת 'אל תשכחי' שהוא הביא לי,את אותה,את אותה  שרשרת שענדתי מאז שהביא לי נפלה.
"אליאן" שמעתי את שון צועק אך לא הסתובבתי לאחור,לא יכולתי "אליאן" הוא שוב צעק  לעברי ומיד אחר כך צפצוף מחריש אוזניים של מכונית.
הפעם הסתובבתי לאחור,אך כנראה זה היה מאחור מדיי.
כל העולם נעצר לי
הלב שלי נעצר והתפרק לאלפי רסיסים שעכשיו ידעתי שלא יוכלו לחבר כשראיתי את שון שרוע על הרצפה והשרשרת שהביא לי,אותה שרשרת שחרט עלייה 'אל תשכחי',אותה השרשרת שנפלה לי עכשיו בידיו.

"אמרתי לך-הפכים מושלמים"

פרק 53

"אל תבכי כי אני לידך,תשמרי את הדמעות לרגע שבו אעזוב אותך" אמר בעיניים אדומות,פנים חיוורות וידיים קרות כשהתעורר אחרי שעתיים מהניתוח המסובך.

"אתה מבטיח לא לעזוב אותי?"שאלתי ולמרות מה שאמר לא שלטתי בדמעות שהמשיכו לזלוג מעיניי.

"את תמיד תישארי בלב שלי ואני בשלך" אמר מנגב בידיו הקרות את הדמעות שהמשיכו לזלוג מעיניי.ולמרות ידיו הקרות הצטמררתי ממגע ידיו .

"לא ענית לי על השאלה. אתה מתחמק" אמרתי והוספתי "אתה מבטיח לא לעזוב אותי?"שאלתי חוזרת על אותה שאלה שהתחמק ממנה ולא ענה.

"אני מצטער" אמר בקול חלש וראיתי עד כמה קשה לו "אני אוהב אותך" הוסיף לוחש ועיניו נעצמו לאט.

"גם אני אוהבת אותך" אמרתי בלחש,בוכה ולחוצה כששמעתי את המכונות מצפצפות.

אחרי שלושה חודשים :

אני זוכרת את התקופה שחשבתי ששום דבר לא יפריד בנינו חוץ מהקנאים והמוות.

הקנאים אומנם לא הצליחו להפריד בנינו אבל המוות הצליח.

מאז עברו שלושה חודשים מהמוות של שון.

שלושה חודשים שאני מתגעגעת לראות את עיניו הכחולות החודרות והעמוקות עם הניצוץ המאושר ואת החיוך המלא שמחה

שלושה חודשים שאני רוצה שוב לשמוע את קולו הנעים,המיוחד ואת הצחוק המתגלגל.

שלושה חודשים שאני רוצה שוב להרגיש את מגע ידיו,להרגיש שוב את החיבוק המוגן והמלא ביטחון שלו

שלושה חודשים שאני מרגישה עם חצי לב,שאני מרגישה שבורה יותר מתמיד.

שלושה חודשים שהמצב הוא איום ונורא,באמת איום ונורא.

שלושה חודשים שאני מנסה לחשוב בכל כוחי על כך שאני נסיכה

אני אומרת לעצמי,"אני נסיכה"-כמו שאתה היית קורא לי

אבל אז אני נזכרת שאין לי נסיך,שהחצי השני שלי לא איתי. אז מה זה שווה?

אחרי שלושה חודשים מהמוות של שון אני קוראת לתקופה הזאת "אמרתי לך-הפכים מושלמים" ומתחילה תקופה חדשה שאני קוראת לה "הדרך לאושר..." כי זכרתי את המשפט "בכל אחד מאיתנו קיימים נסיך או נסיכה"

זכרתי איך שון היה קורא לי נסיכה וידעתי שעכשיו אני נסיכה קצת...שונה.

נסיכה שמחפשת את הדרך לאושר כשהיא לא יודעת שהדרך לאושר הוא בעצם במרחק נגיעה ממנה.

עוד דבר שהיא לא ידעה שהתקופה שהיא קראה לה "אמרתי לך-הפכים מושלמים",אותה תקופה שהיא חשבה שהסתיימה היא רק התחילה כנראה.

"השנה,שונה משנה שעברה מוטל עליכם פרויקט הנקרא 'מחויבות' אשר יצוין גם בתעודה." אמרה המנהלת מתקרבת למיקרופון למרות שהייתה מספיק קרובה "חובה עליכם לגלות אחראיות כאשר כל אחד ואחת מכם יבקר במקום שונה,זה יכול להיות בבית החולים או בבית אבות ואפילו בפנימיות" הוסיפה ומהירה להמשיך "האנשים האלה זקוקים בעיקר לאהבה,חום וחברה אז בבקשה תשלבו אותם בחברה" אמרה המנהלת וכולם נראו מבואסים אך עם זאת מבינים. "המקום שבו תצטרכו להיות מופיע בלוח המודעות שנמצא ליד חדר המזכירות" אמרה לסיום.

"אני חושבת שאני חירשת" אמרה דנה מכסה את אוזנייה בעזרת ידיה כאשר הסתיים ההרצאה של המנהלת.

"איך את מצפה לשמוע כשאת מכסה את האוזניים?" אמרתי צוחקת.

"נראה לי המנהלת התלהבה יותר מדי מהמיקרופון" אמר רן צוחק גם.

"בהחלט התלהבה" אמרה דנה כמעט צועקת בעוד שהיא מורידה את ידיה מאוזנייה "עכשיו אני שומעת צלצולים" הוסיפה נאנחת לאחר כמה שניות ואנחנו צוחקים צחוק מתגלגל.

"אני מבינה שזה משעשע אתכם" אמרה דנה כשאני ורן ממשיכים לצחוק והוסיפה "זה בסדר,תמשיכו לצחוק על חשבוני" אמרה בציניות

"הנה לוח המודעות" אמר רן

"זה נראה כמו מודעות אבל" מלמלה דנה בעוד שאנחנו מתקרבים לשם.

"אני הולכת לבית אבות" אמרה דנה מבואסת כשמצאה את השם שלה ברשימות לצד המקום בו היא צריכה להיות

"ואני הולך לבית החולים" אמר רן ועשה פרצוף מאוכזב בעוד שאני מנסה למצוא את שמי ברשימות 

"ואת אליאן,את בפנימייה" הוסיף רן פונה אלי כשמצא את השם שלי ברשימה לצד המקום שבו אני צריכה להיות.

דווקא בבית אבות? שיביאו אותי לבית קברות וזהו!" רטנה דנה "זה טראומה" הוסיפה נאנחת

"עדיף בית אבות מאשר בית חולים. אני עוד יחזור עם דיכאון" אמר רן וגם הוא נאנח.

"דווקא בפנימ..."אמרתי אך לא המשכתי את המשפט כאשר נתקלתי בנער "סליחה. לא שמתי לב." אמרתי לאותו נער שנתקע בי.

"סלחתי " אמר בטון עצבני בעוד שהוא קם מהרצפה המלוכלכת "את לא רואה לאן את הולכת?"הוסיף באותו טון מזלזל ועצבני

"אתה לא רואה לאן אתה הולך?"החזרתי גם אני באותו טון בעוד שגם אני קמה מהרצפה המלוכלכת והוספתי "שנינו נתקענו אחד בשני,זה אומר שגם אתה נתקעת בי"

"מנסה לצאת חכמה?" אמר בזלזול

"מנסה לצאת צודקת" אמרתי מחזירה ועוקצת בעוד שמבטינו הצטלבו.

היה בעיניים שלו משהו מיוחד,מסתורי,משהו שדומה לשון,משהו שהצליח להפנט ולסקרן אותי .

בל להגיד מילה נוספת הוא הסתובב והלך בעוד שמבטינו התנתקו

"חמוד" אמרה דנה מחייכת בערמומיות סורקת את אותו נער שהתרחק מעט מאיתנו

"תפוס" אמרתי כשראיתי בלונדינית רצה אליו ומחבקת אותו "רגע,מה אמרת? את אמרת שהוא חמוד? מה בדיוק חמוד בו?"שאלתי בכמעט צעקה את דנה בעוד שאני מצביעה לעבר אותו נער.

"לא יודעת...הוא פשוט חמוד" אמרה עדיין מחייכת חיוך ערמומי

"נראה לי את תראי אותו עוד הרבה..." אמר רן פונה אליי וגם הוא מחייך חיוך ערמומי

"למה נראה לך?"שאלתי בגיחוך

"כי הוא בפנימייה" הסביר הוסיף "והמחויבות שלך זה בפנימייה."

"אז איך הוא קשור לכאן?"שאלתי לא מבינה מה הוא עושה כאן אם הוא בפנימייה הרי שם יש בית ספר מיוחד

"השנה נתנו לילדים בפנימייה אפשרות לבחור ללמוד גם כאן."ענה

"שיהיה" אמרתי אדישה אך בפנים הייתי סקרנית,סקרנית לדעת מה יש מאחורי אותם עיניים מיוחדות אשר דמו כל-כך לשון.

"אני לא מבינה איך הבלונדיניות האלה מצליחות להשתלט על כל הבנים. הן לא אמורות להיות טיפשות?" אמרה דנה עדיין מסתכלת לאותו נער שנתקע בי והנערה בלונדינית שקפצה עליו בחיבוק והוסיפה "לדוגמא קחו את נועה שמצליחה להשתלט על עידו ובגלל זה אתמול רבנו. הוא כזה תמים,איך הוא לא רואה שהיא אוהבת אותו?" המשיכה עצבנית ונוגסת בתפוח שהוציאה מהתיק.

לפני שלושה חודשים עידו הבין שהוא לא מוכן לוותר על דנה,אך מוכן לוותר על הסיגריות וככה הם השלימו והחזיקו מעמד שלושה חודשים,עכשיו נכנסה לתמונה נועה-בלונדינית אמריקאית שחזרה מאמריקה והאקסית של עידו שהצליחה להפנט אותו לעצבן אותה.

"מי נועה?"שאלתי את דנה כדי להיות בטוחה שזאת אותה ידידה טובה של שלומי שדנה טוענת שמרגישה כלפיי עידו משהו.

"כן" ענתה נוגסת שוב פעם בתפוח בעצבים

"תיזהרי לא להיחנק" אמרתי צוחקת

"שנועה תיזהר שאני לא אחנוק אותה" אמרה לועסת בפה מלא.

"את צריכה לסמוך עליו,הוא אוהב אותך וזה הסיבה שלא יקרא ביניהם כלום,גם אם נועה מרגישה כלפיו משהו" אמרתי

"אוהב אותי ונמרח עלייה?"אמרה והוסיפה "אי אפשר לסמוך על כזה דבר"

"היא נמרחת עליו?" שאל רן מופתע

"לא בדיוק,אבל..." אמרה אך קטעתי אותה באמצע המשפט.

"אבל את קנאית" אמרתי קוטעת אותה והוספתי "הוא לא עשה איתה כלום ואת לא יכולה

להגיד לו כלום"

"בסדר,בסדר יכול להיות שאני קצת קנאית,אבל למה הוא לא התקשר לבקש סליחה?" אמרה בעוד שהיא

זורקת את התפוח שלה בפח שהיה קרוב אלינו

"כי הוא לא צריך לבקש סליחה!" אמרתי כאילו זה מובן מאליו "הוא לא הקנאי פה!" הוספתי

"נכון,הוא לא הקנאי פה הוא התמים פה" אמרה והוסיפה "אני לא מתכוונת להתקשר אליו ולבקש סליחה" אמרה בביטחון בעקשנות ובנחישות

"בנוסף לזה שאת קנאית יש לך גם אגו!"אמר רן צחוק אך מיד הפסיק לצחוק כאשר דנה נתנה לו מרפק.

"אני מתגעגעת אליו" אמרתי אחרי כמה שניות של שתיקה שבו נזכרתי בו. "אני לא מצליחה לשכוח אותו" הוספתי מיד אחר-כך.

"את לא תצליחי לשכוח אותו וגם את לא צריכה לנסות לשכוח אותו" אמרה דנה והסתכלתי עלייה מופתעת "תשאירי לו מקום בלב שלך,אבל מספיק מקום גם לאנשים אחרים" הוסיפה

"את חייבת להמשיך הלאה אומנם זה אהיה בלעדיו,אבל הוא תמיד אהיה בלב שלך" אמר רן וחייכתי אליהם חיוך קטנטן ועצוב בעוד שנשמע צלצול בית הספר.

"לא בא לי ללמוד עם אולגה" אמרה דנה מבואסת

"כאילו שלי בא.." אמר רן נאנח ואני חייכתי "מה את מחייכת ככה?" הוסיף

"אני הולכת הביתה" אמרתי והוספתי "המורה לאנגלית לא הגיעה ואנחנו משתחררים"

"כיף לך" אמרו שניהם ונפרדו ממני.

יצאתי מהבית הספר הולכת לכיוון הגינה שהייתה קרובה לבית הספר.

התיישבתי שם חושבת  עליו ועל אותם דברים שאהבתי בו ועכשיו,עכשיו הם רק זיכרונות מתוקים.

"הא אליאן,מה קורה כפרה?"שאל אותי לפתע קול מאחוריי והסתובבתי לאחור מגלה את שלומי,ילדה מהשכבה שיש לו תדמית של ערס,אבל ערס חמוד עם עיניים ירוקות ושיער שחום פחם.

"הכול בסדר" אמרתי מחייכת חיוך מאולץ ודמעות היו בעיניי

"זה לא נראה ככה" אמר מנסה לתפוס את מבט עיניי והוסיף "ספרי לשלומי מה קרה נשמה" אמר בעוד שהוא מכבה את הסיגריה שעישן.

"אני מתגעגעת לשון" אמרתי אחרי כמה שניות של שתיקה מוציאה את זה החוצה,לא הבנתי למה אני מספרת את זה דווקא לו,אבל כנראה שהייתי צריכה להוציא ולפרוק את זה.

"שמעתי מה היה ביניכם" אמר ושוב אותם געגועים ומועקה מוכרים תקפו אותי

"מי לא שמע" אמרתי בקול חנוק מדמעות בעוד שאני משפילה את ראשי ולהפתעתי הוא עטף אותי בחיבוק חם,בחיבוק שהייתי צריכה כל-כך עכשיו.

"אני מתכוון ששמעתי מה היה ביניכם מקרוב,משון"  אמר בעוד שאנחנו מתנתקים מהחיבוק והוסיף "הוא תמיד דיבר עלייך,אף-פעם לא ראיתי אותו ככה,את הצלחת לשנות אותו לבן-אדם טוב יותר,לבן-אדם מאושר ואני יודע שהדבר היחיד שהוא היה רוצה עכשיו זה שתמשיכי עם החיים שלך"

"אני יודעת" אמרתי בלחש. ידעת ששון היה רוצה שאני אמשיך עם החיים שלי,אבל אני לא יכולתי...לא יכולתי כי שוב חזר אליי אותה הרגשה של הפחד להיות נאהבת ומאוהבת,את אותה הרגשה ששון הצליח להעלים ועכשיו חזרה.

"אני חייבת ללכת" אמרתי ממהרת

"תשמרי על קשר הא?" אמר מחייך

אני אשמור" אמרתי מחייכת אליו חיוך קטנטן בעוד שאני מסתובבת והולכת לעבר ביתי כאשר אני מרגישה את מבטיו נעוצים בגבי.

"היי אימא" אמרתי נכנסת הביתה בעוד שאני רואה את אימא שלי יושבת בסלון קוראת עיתון "מה את עושה פה כל-כך מוקדם?" הוספתי שואלת

"אני צריכה לדבר איתך" אמרה סוגרת את העיתון שאותו קראה והניחה אותו על שולחן העץ "בואי שבי" הוסיפה והתיישבתי לידה חוששת ממה שהיא הולכת להגיד.

"מה קרה?"שאלתי חוששת אך עם זאת סקרנית

"אחרי מה שקרה עם שון אני חושבת שאת צריכה ללכת לפסיכולוגית" אמרה מסתכלת לעיני ומחכה לתגובה שאני אגיב לה.

"אימא אני לא צריכה את זה!" אמרתי משוכנעת ובביטחון "אני לא צריכה לשתף אנשים זרים בבעיות האישיות שלי" הוספתי

"אבל,את צריכה לפרוק ולשחרר את אותם הרגשות ובמיוחד את המועקה " אמרה

"בשביל זה אני לא צריכה פסיכולוג" אמרתי והוספתי "פסיכולוג זה לאנשים כמו שירן,לא כמוני"

"פסיכולוג זה לאנשים שרוצים להתגבר על המשברים ולא להיתקע באותו מקום" אמרה והוסיפה "תפסיקי להיות כזאת עקשנית,תני לנו לעזור לך" אמרה והפעם בטון קצת יותר רגיש ועדין.

"אף-אחד לא יכול לעזור או להבין את ההרגשה הזאת" אמרתי נלחמת בדמעות שאיימו לפרוץ. "אני רוצה להיות לבד" הוספתי בעוד שאני הולכת לחדר,סוגרת את הדלת והתריסים שבחלון ובוכה על הכרית כמו כל יום בשלושה חודשים האחרונים.

אז איך היה ליל הסדר שלכם? אני לא יודעת מה איתכם,אבל אני כבר נחנקתי מהמצות האלה חח...

וכמו תמיד...מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת מלא,

שושה 33>