"אחרי מה שקרה עם שון אני חושבת שאת צריכה ללכת לפסיכולוגית" אמרה מסתכלת לעיני ומחכה לתגובה שאני אגיב לה.

"אימא אני לא צריכה את זה!" אמרתי משוכנעת ובביטחון "אני לא צריכה לשתף אנשים זרים בבעיות האישיות שלי" הוספתי

"אבל,את צריכה לפרוק ולשחרר את אותם הרגשות ובמיוחד את המועקה " אמרה

"בשביל זה אני לא צריכה פסיכולוג" אמרתי והוספתי "פסיכולוג זה לאנשים כמו שירן,לא כמוני"

"פסיכולוג זה לאנשים שרוצים להתגבר על המשברים ולא להיתקע באותו מקום" אמרה והוסיפה "תפסיקי להיות כזאת עקשנית,תני לנו לעזור לך" אמרה והפעם בטון קצת יותר רגיש ועדין.

"אף-אחד לא יכול לעזור או להבין את ההרגשה הזאת" אמרתי נלחמת בדמעות שאיימו לפרוץ. "אני רוצה להיות לבד" הוספתי בעוד שאני הולכת לחדר,סוגרת את הדלת והתריסים שבחלון ובוכה על הכרית כמו כל יום בשלושה חודשים האחרונים.

"אמרתי לך-הפכים מושלמים"

פרק 54

"אני עדיין לא מאמינה שהיא רצתה שאני אלך לפסיכולוגית" אמרתי לרן ודנה בעוד שאנחנו הולכים לבית הספר.

"היא רק רוצה לעזור לך" אמרה דנה

"אבל למה אף-אחד לא מבין שאף-אחד לא יכול לעזור לי או להבין אותי" אמרתי והוספתי "רק שון יכול לעזור ולהבין אותי,אבל הוא לא פה והוא לא יחזור גם" אמרתי שוב פעם עם דמעות בעיניים,בכלל בשלושה חודשים האחרונים נהפכתי לסגורה,שקטה יותר,רגישה יותר.

"דיי אליאן יהיה בסדר" אמר רן מחבק אותי ודנה מיד אחריו בעוד שנשמע צלצול בית הספר ואנחנו מיהרנו להיכנס לשיעור הראשון.

"קשה יותר היה מצבה של צרפת לאחר המלחמה. גם בצרפת,כמו בבריטניה,התחולל משבר כלכלי קשה." אמרה המורה להיסטוריה אך הפסיקה את דבריה כאשר נפתחה דלת הכיתה ודמותו של אותו נער שנתקע בי אתמול היה בפתח הדלת.

"זה התלמיד החדש,קוראים לו תום והוא עובר אלינו השנה מתוך הפנימייה,אני מקווה שתשלבו אותו יפה השנה" הציגה אותו המורה וסרקה את השולחנות בכיתה עד שנעצרה על שלי.

"תום תשב ליד אליאן" אמרה המורה פונה אל שון ומצביעה לעברי. 

"הוא לא יכול לשבת פה,זה השולחן שלי ושל שון" אמרתי בעוד שכל המבטים מופנים אליי. לא יכולתי שמישהו ישב בכיסא של שון,ראיתי את זה כאילו מישהו תופס את מקומו.

"אליאן את יודעת ששון כבר שלושה חודשים לא כאן ואת יודעת שהוא לא יחזור" אמרה המורה בטון עדין ורגיש "אין מקומות אחרים בכיתה ואין ברירה הוא צריך לשבת כאן" הוסיפה ומיהרה להמשיך "תום תשב" ציוותה והוא התקרב ומתיישב לידי בעוד שאני קמה ממקומי.

"אליאן תשבי" אמרה המורה

"שהוא יקום" אמרתי עקשנית

"אני לא נושך את יודעת" אמר בציניות לעברי

"נכון,אתה סתם אוהב להיתקע באנשים" אמרתי מחזירה ונמנעת מלהביט בעיניו שהזכירו לי את שון. "תוסיפי לו שולחן או משהו,אבל לידי הוא לא יושב" הוספתי עדיין נשארת עקשנית

"אליאן תישבי אם לא את יוצאת מהכיתה למנהל" אמרה המורה גם היא עקשנית והתלמידים מסתכלים על המתרחש כאילו זה הצגה מותחת.

"אני לא מתכוונת לשבת" אמרתי בביטחון בעוד שאני יוצאת מהכיתה וטורקת את הדלת.

"אז גם היום אני רואה אותך,הא כפרה?"שאל קול מאחוריי וניחשתי כבר מי זה. שלומי.

"כנראה שכן" אמרתי מחייכת חיוך קטנטן כשהסתובבתי לאחור וגיליתי את שלומי יושב בספסל,כמו שחשבתי.

"למה את פה?אני לא מכיר אותך כמבריזנית" אמר והתיישבתי לידו בספסל.

"כי ילד אחד בשם תום יושב במקום של שון" אמרתי עצבנית.

"תום? אני מכיר אותו" אמר והוסיף "הוא איתי בפנימייה"

"אז אם אתה מכיר אותו תבקש ממנו לקום מהכיסא של שון" אמרתי עצבנית ועדיין נשארת עקשנית ומיד לאחר מכן הוספתי "מה זאת אומרת 'הוא איתי בפנימייה' ?"שאלתי לא מבינה

"אני בפנימייה. מה לא ידעת?"שאל מופתע

"לא" אמרתי והוספתי "רק השנה נתנו לילדים מהפנימייה אפשרות ללמוד כאן בבית הספר אז איך זה שאתה לומד כאן כבר לפני שלושה שנים?" שאלתי.

"נשמה אני זה מקרה מיוחד" אמר מחייך חיוך שחצני והוסיף "יאללה בואי לכיתה" אמר בביטחון בעוד שהוא קם מהספסל

"אני לא עולה לכיתה" החזרתי גם אני בביטחון

"אליאן זה אחד הדברים הכי קטנים שאת צריכה להתמודד איתם כששון לא פה,אז מה יקרה שתצטרכי להתמודד עם דברים גדולים יותר?" אמר מתכופף לגובה עיני ומנסה לתפוס את מבט עיניי בעוד שהוא מרים את פניי.

"אני לא יודעת" אמר בלחש חנוקה מדמעות "אני באמת רוצה להתמודד עם אותם דברים,אבל אני לא יודעת איך" הוספתי.

"עם הרבה כוח רצון" אמר והוסיף "ואין לך את זה,את אפילו לא רוצה שיהיה לך את זה אז כנראה שאת בכלל לא רוצה להתמודד עם אותם דברים"

"אני כן רוצה!" מחיתי

"אז תוכיחי לי" אמר והוסיף "תלכי עכשיו לכיתה ותשבי ליד תום ותוכיחי לי שאת רוצה להתמודד עם אותם דברים,שכן יש לך כוח רצון,ואת זה את לא צריכה להוכיח בשבילי אלא בשביל עצמך"

"אני אוכיח" אמרתי קמה מהספסל לעבר הכיתה בעוד ששלומי לצידי.

"עדנה הסתפרת? יפה לך!" אמר שלומי פותח את דלת הכיתה ומתחנף למורה להיסטוריה בעוד שאני הולכת לעבר המקום שלי מתיישבת ליד תום .

"תום תשמור עלייה" אמר שלומי פונה לתום ומחייך לעברי.

"אליאן אני שמחה שחזרת" אמרה עדנה המורה להיסטוריה והמשיכה בשיעור כאשר אני רואה את דנה מהצד לוחשת לי 'אני גאה בך' ומחייכת חיוך מעודד.

"את תמיד כזאת?"שאל לפתע תום אחרי כמה דק' שישבתי לידו.

"איך?"שאלתי בקרירות

"כזאת קרה,עקשנית ודרמה קווין לא קטנה" הסביר מביט בי אך אני נמנעת מלהסתכל על עיניו.

"לאנשים כמוך כן" החזרתי עוקצת "מה אתה בכלל יודע עליי שאתה אומר את זה?!" הוספתי עצבנית

"לא קשה לדעת דברים על בן אדם בכמה דק'" אמר והתעצבנתי אליו,הרי אי אפשר לשפוט בן-אדם על האופי שלו בכמה דק'.

"אני לא מבינה אנשים כמוך ששופטים אנשים לפי האופי שלהם בכמה דק'. אם הייתה מכיר אותי קצת יותר הייתה מבין שאני לא כזאת"

"אז איך את?" שאל בטון קצת שונה,בטון רגוע, שלוו בעוד שאני מסתכלת בעיניים שלו שלא הצלחתי להתנתק מהם.

"שונה ממה שאתה רואה ובשביל לראות מי אני באמת צריכים להכיר אותי ולא לשפוט אותי כמה דק'" אמרתי גם אני באותו טון בעוד שעינינו הצטלבו ואני לא מתנתקת מעיניו החודרות שהיו גם מסתוריות.

"תפתחו עמ' 58" צעקה המורה וגרמה לנו לחזור למציאות.

"אתה חתיכת שתלטן!" אמרתי בלחש אך בטון עצבני כאשר לקח את הספר שלי בעוד שהוא פתח אותו ושם באמצע השולחן.

"את רואה?! אפשר להכיר אופי של בן אדם בכמה דק' " אמר מחייך חיוך שחצני ומתנשא.

"מנסה לצאת חכם?"שאלתי בזלזול חוזרת על אוות משפט שאמר כשנתקע בי.

"מנסה לצאת צודק" החזיר לי

"נראה לי שדווקא אתה מנסה להתווכח" אמרתי עוקצת ולא נשארת חייבת.

"בנוסף להכול את גם עוקצנית" אמר מחייך חיוך שעיצבן אותי ונשמע צלצול בית הספר.

מהר מאוד קמתי אוספת את הדברים וממהרת לצאת מהכיתה

"אתה לא מבין מה קרה לאליאן!" אמרה דנה בכמעט צעקה כשיצאנו מהכיתה ופגשנו את רן

"אתם לא מבינות מה לי קרה" אמר רן והצליח לסקרן אותי.

"תספר קודם אתה" אמרתי סקרנית

"אמרתי לעדן את המשפט 'הייתי מוכן למות בצמא רק כדי שתסכימי לשתות איתי משהו.'" אמר רן בפאנקיה.

"מושפל" אמרה דנה

"אני יותר מיואש ממושפל" אמר רן נאנח

"אני היית הולכת על נואש" אמרתי והוספתי "אתה בטוח שזאת אותה שחורדינית?"שאלתי

לפני שלושה חודשים בנשף רן התנשק עם נערה שהכיר שלא הסכימה להוציא את המסכה מפנייה,עכשיו אחרי שלושה חודשים עדיין רן לא יודע בוודאות מי זאת,אך משוכנע שזאת עדן-שחורדינית עדינה ואדישה,מאוד אדישה.

"לא בוודאות,אבל רוב הסיכויים שכן" אמר ומיהר להמשיך "היא פשוט נפנפה אותי. אני לא מבין את זה מילא אם זאת אייתה בלונדינית,אבל שחורדינית!?" אמר בהיסטריה כמעט צועק.

"אני לא מבינה מה זה משנה. שחורדינית זה עוד מזויפת שמנסה להפוך לבלונדינית " אמרה דנה

"אמרת לה את המשפטים שכולן מתמוגגת מהם?"שאלתי ופניו נהפכו לרציניות

"כן,אפילו עשיתי לה עיניים" אמר ונאנח

"אולי יש לה חבר?"הוספתי שואלת

"אין לה" אמר בביטחון ולאחר כמה שניות הוסיף "אז היא בטח לסבית!" אמר ומיהר להמשיך "זה הגיוני! איך לא חשבתי על זה קו..." אמר אך קטעתי את דבריו.

"זה שאין לה חבר עכשיו לא אומר שאף-פעם לא היה לה חבר והופך אותה ללסבית." אמרתי קוטעת את דבריו

"טוב אז..." אמרה דנה והוסיפה "היא לא הטעם שלך,אז פרוש" אמרה בדרמתיות וצחקה בעוד שאני אחריה

"בכל מקרה,אני חושבת שזאת לא אותה אחת שהייתה איתך בנשף. אם זאת אותה אחת היא לא הייתה מסרבת לך" אמרתי מה שהיה נראה לי הגיוני.

"אני חושב שהיא מפחדת להראות לי אותה האמיתית ואת רגשותיה בלי המסכה"

"אני חושבת שנדפקת על כל השכל" אמרה דנה צוחקת

"אז מה קרה לך אליאן?"שאל פונה אליי ולפני שהספקתי לספר משהו דנה התפרצה והתחילה לספר לו את כל הסיפור .

"איך היה בסוף לשבת לידו?"שאל סקרן

"הוא שחצן,מנופח ומתנשא" אמרתי עצבנית והוספתי "אני לא מאמינה שאני אצטרך לסבול אותו"

המשכתי בעוד שאני נזכרת בדבריו של תום שאמר שאפשר להכיר קצת בן-אדם בכמה דק' ואיך שאני לא הסכמתי בנושא כאשר עכשיו אני שופטת אותו בכמה דק' שהספקתי להיות בקרבתו.

אז...יכול להיות שהוא באמת צדק? יכול להיות שאפשר להכיר קצת מבן-אדם בכמה דק' בלי לשפוט אותו מהר מדיי?

"ממש כמו שון! הוא גם בהתחלה עיצבן אותך ואז...." אמרה דנה מנערת אותי מהמחשבות אך לא המשיכה במשפט כאשר הבינה שעל מה שהיא מדברת לא בעניין. "סליחה" הוסיפה

מאז המוות של שון נהייתי רגישה לדברים הכי קטנים שהזכירו לי אותו ובגלל זה גם העדיפו לא להזכיר אותו.

העדפתי לפעמיים פשוט לא לדבר עליו,לשמור את הרגשות לעצמי בלי שאף-אחד ידע,וככה בעצם נהייתי סגורה יותר.

"בכל מקרה, אני גאה בך!" אמר במהירות לפני ששוב הזיכרונות יתקפו אותי

"כן..הרבה בזכות שלומי" אמרתי מחייכת חיוך קטנטן

"שלומי הזה ערס!" אמרה דנה ועיוותה את פרצופה בגועל

"נכון,אבל ערס חמוד" אמרתי מחייכת והוספתי "להזכיר לך מי חברה של ערס?"

"נראה לי אני צריכה להזכיר לנועה שעידו הוא החבר שלי" אמרה מדגישה את המילה 'שלי' כשהיא מצביעה לעבר עידו ונועה שיושבת אליו קרוב וצוחקת בקולי קולות.

"זה רק אני או שהיא מפלרטטת איתו?" אמר רן בחוסר טאקט.

"מעודד" אמרה דנה בציניות והוסיפה "ועוד אני חשבתי שהתפקיד שלי הוא להיות חסר טאקט"

"את לא מתכוונת ללכת?"שאלתי אותה מופתעת

"נראה לך שאני לא אלך?" אמרה והוסיפה "אבל קודם כל אני רוצה לקנות ברד" אמרה והייתי עוד יותר מופתעת

"נועה מפלרטטת עם החבר שלך ואת קונה ברד?!" אמרתי

"תביאי לי ברד בכל הטעמים כדי שהשיער של נועה אהיה בכל הצבעים "ביקשה דנה מיוסי,המוכר בקיוסק וכבר הבנתי מה היא מתכוונת לעשות "תודה" הוסיפה כשהוא הגיש לה את הברד "ההצגה מתחילה" המשיכה בעוד שאני ורן מסתכלים סקרנים ומופתעים על המתרחש.

"היא באמת מתכוונת לעשות את זה?!" שאל רן מופתע בעוד שהוא בוהה בדנה אשר הולכת לכיוונם

"זאת דנה" אמרתי מחייכת ומיד לאחר מכן מוחקת את החיוך כאשר דנה שפכה את כל הברד על נועה ונועה השמיעה צרחה מחרישת אוזניים.

"נו...איך היה ההצגה?" שאלה דנה שחזרה אלינו בעוד שנועה מאחורה צועקת ועידו נשאר ניטרלי.

"מעניין" סיננתי ורן הנהן כסימן לזה שהוא מסכים איתי.

"אני שמחה,אם זה יקרה גם בפעם הבאה אני יכניס יותר אקשן!" אמרה עצבנית והוסיפה "את יודעת שבן רצה לדבר איתך?" הוסיפה שואלת והפתיעה אותי.

"איזה בן?" שאלתי מופתעת

"איזה בן את כבר מכירה?" אמר רן צוחק

"מה הוא רצה?"שאלתי לא מבינה,הרי מאז שנפרדנו לא ממש נשארנו בקשר ובמיוחד אחרי המוות של שון לא יכולתי לראות אותו כאשר הוא הזכיר לי את אותו חיוך של שון.

"לא יודעת,אבל הוא ביקש ממני להגיד לך את זה" ענתה

"מעניין" מלמלתי לעצמי

"אליאן לאן את הולכת? רק עכשיו חזרת הבית ספר!" אמרה אימא בעוד שהיא מערבבת את הסלט

"אני צריכה ללכת לפנימייה" אמרתי והוספתי "יש לי שם את הפרויקט 'מחויבות'" הסברתי נאנחת והמשכתי "אני חייבת ללכת " אמרתי ממהרת לסגור את הדלת לפני שאימא תשאל שאלות.

"אולי צריכים לפנות שמאלה" מלמלתי לעצמי בעוד שאני מחפשת את מנהל הפנימייה .

"ילדה את צריכה עזרה?"שאל קול מוכר מאחוריי

"למען האמת כן" עניתי והסתובבתי לאחור מגלה את תום בעוד שמבטנו הצטלבו "אב.ל ממ.ך.. לא.." אמרתי לאחר כמה שניות בעוד שאני מגמגמת ומתנתקת ממבט עיניו וממהרת להסתובב לאחור מסתכלת על שני הבניינים הגדולים.

"בטוחה?"שאל לאחר כמה שניות.

"טוב..אולי קצת" אמרתי בלית ברירה כשהבנתי שאין מצב שאני מוצאת את חדר המנהל בלי עזרה בין הבניינים הגדולים "איפה זה חדר המנהל?" הוספתי שואלת

"בואי אחריי" אמר בעוד שהוא הולך "את באה?"שאל לאחר כמה שניות שנשארתי עומדת במקום.

"כ-כן" אמרתי הולכת מהר לעברו ומצמצת את הפער "אתה בטוח שכאן זה חדר המנהל?"הוספתי שואלת בעוד שאנחנו עוברים במסדרון שהיה שומם וריק מאדם.

"אני צריך לקחת משהו מהמחסן ואז הולכים לחדר המנהל" ענה והוסיף "תחזיקי את הדלת" אמר בעוד שהוא נעצר ופותח את דלת המחסן.

"איזה חדר קטן" אמרתי מסתכלת מסביב ורואה הרבה קופסאות קרטון בעוד שתום מחפש משהו בין הקופסאות "ציור יפה" הוספתי מסתכלת על הציור היחיד שנתלה על הקיר אשר הצליח לסקרן אותי,בלי לחשוב פעמיים עזבתי את הדלת ונכנסת לחדר.

"לא!" צעק לפתע

"מה קרה.?"שאלתי נבהלת

"אנחנו עכשיו תקועים כאן בגללך" אמר מאשים ועצבני בעוד שהוא יושב על אחת מהקופסאות שהיו בחדר הקטן.

"אתה צוחק עליי נכון?" אמרתי לחוצה ומתפללת שהוא צוחק עליי בעוד שאני מסתכלת על החדר הקטן,מנסה למצוא חלון קטן בין כל הקופסאות קרטון הגדולות שמילאו את החדר למרות שהחדר היה קטן גם ככה.

"נו תיפתח!" אמרתי עדיין לחוצה כאשר אני מחזיקה בידית ומנסה לפתוח את הדלת "הצילו!" המשכתי לצעוק בהיסטריה ובפאניקה.

"תירגעי" אמר בין כל הצעקות שצעקתי והוסיף "אני כבר אמרתי לך, אני לא נושך" צחק

"סתום" אמרתי עוצרת מלצעוק ולנסות לפתוח את הדלת כאשר אני מרגישה את המחנק בגרוני.

"מה יש לך?" שאל בעוד שהוא קם מהקופסא קרטון שישב עליו לעברי.

"יש לי קלאוסטרופוביה" עניתי

"ובעברית?"שאל לא מבין

"פחד ממקומות סגורים" עניתי לחוצה "אני רוצה לצאת" צעקתי והרגשתי איך הכול מסתובב לי,איך הסחרחרות תוקפות אותי

"הי אליאן!" אמר ממהר לאחוז בי כשהרגשתי חלשה ושכמעט אני נופלת "תחשבי על משהו אחר" הוסיף בעוד שהוא עדיין אוחז בי ועוזר לי לשבת על הרצפה.

"אני לא יכולה" אמרתי מרגישה חנוקה יותר מאי פעם בעוד שאני מקרבת את רגליי קרוב אליי ועוטפת את ידיי בין רגליי

"תעצמי עיניים" אמר בביטחון ועצמתי את העיניים כמו שאמר "את עכשיו במקום גדול, רחב, פתוח מסתכלת על השמיים הכחולים ומרגישה את הרוח הנעימה נושבת על פנייך" הוסיף מנסה לעזור בקול רך ומבין. 

אולי תום בכל זאת טועה כשאמר שאפשר להכיר קצת מהאופי של בן אדם בכמה דק' כי כשאני הספקתי להיות בקרבתו בכמה דק' הסקתי שהוא שחצן,נפוח ומתנשא ועכשיו...עכשיו הוא קצת שונה.

אולי אני טעיתי לגביו.

אולי אני באמת צודקת-אי אפשר לשפוט בן אדם על האופי שלו בכמה דק',צריכים להכיר אותו.

אני יודעת שזה מאכזב ומבאס ששון מת כי בכל זאת הוא היה דמות חשובה והרבה ציפו שאליאן ושון יהיו יחד,אבל...כמו שאחת מהתגובות כאן רשמה וממש הוציאה לי את המילים מהפה זה שלפעמיים צריך תפנית חדה בעלילה והתפנית הזאת מוסיפה המון לסיפור.

בכל מקרה,אני מקווה שתמשיכו לקרוא ולראות לאן העלילה באמת תתפתח למרות הכול.

מקווה יותר מאי פעם שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>