יש לי קלאוסטרופוביה" עניתי

"ובעברית?"שאל לא מבין

"פחד ממקומות סגורים" עניתי לחוצה "אני רוצה לצאת" צעקתי והרגשתי איך הכול מסתובב לי,איך הסחרחרות תוקפות אותי

"הי אליאן!" אמר ממהר לאחוז בי כשהרגשתי חלשה ושכמעט אני נופלת "תחשבי על משהו אחר" הוסיף בעוד שהוא עדיין אוחז בי ועוזר לי לשבת על הרצפה.

"אני לא יכולה" אמרתי מרגישה חנוקה יותר מאי פעם בעוד שאני מקרבת את רגליי קרוב אליי ועוטפת את ידיי בין רגליי

"תעצמי עיניים" אמר בביטחון ועצמתי את העיניים כמו שאמר "את עכשיו במקום גדול, רחב, פתוח מסתכלת על השמיים הכחולים ומרגישה את הרוח הנעימה נושבת על פנייך" הוסיף מנסה לעזור בקול רך ומבין. 

אולי תום בכל זאת טועה כשאמר שאפשר להכיר קצת מהאופי של בן אדם בכמה דק' כי כשאני הספקתי להיות בקרבתו בכמה דק' הסקתי שהוא שחצן,נפוח ומתנשא ועכשיו...עכשיו הוא קצת שונה.

אולי אני טעיתי לגביו.

אולי אני באמת צודקת-אי אפשר לשפוט בן אדם על האופי שלו בכמה דק',צריכים להכיר אותו.

"אמרתי לך-הפכים מושלמים"

פרק 55

"אתה טועה" אמרתי לפתע עם עיינים סגורות אחרי כמה שניות של שתיקה שבה ניסיתי להירגע ולחשוב על דברים אחרים רק לא על המקום בו אני נמצאת עכשיו.

"במה?"שאל לא מבין בעוד שהרגשתי שהוא מתיישב לצדי.

"בזה שאמרת שאפשר להכיר בן אדם בכמה דק'" עניתי והוספתי "למשל,אני בהתחלה חשבתי שאתה שחצן,נפוח ומתנשא ועכשיו...עכשיו אתה קצת שונה " הסברתי בעוד שאני מורידה את כפות ידיי מעיני ופותחת את עיניי,אך מהר מאוד סוגרת אותם שוב.

"אני חושב ששנינו צודקים" אמר ומיהר להוסיף "אם למשל בהתחלה חשבתי שאת עוקצנית וסוגרה,במבט שני ראיתי שיש בך משהו עדין ורגיש,אך בנוסף לזה גם עוקצנית"

"אז מה אתה אומר בעצם? שאפשר להכיר קצת מהאופי של בן-אדם בכמה דק' ולהכיר אותו טוב יותר במבט שני?"שאלתי מנסה להבין אם הבנתי נכון את הדברים.

"בדיוק" אמר מסכים עם דבריי והוסיף "ממי השרשרת?"שאל והרגשתי את מבטו החודר בי.

לא ידעתי מה להגיד לו. לא רציתי להגיד לו מה קרה. לא הרגשתי בנוח או מספיק בוטחת בו כדי לספר לו משהו כזה אישי,רגיש וכואב אצלי.

"מחבר שלי לשעבר" אמרתי בכמעט בלחש לאחר כמה שניות ולאחר הרבה מחשבות איך בדיוק לענות לו.

לא שיקרתי שאמרתי לו את זה,פשוט....לא פירטתי בפרטים יותר מדיי. לא פירטתי את הדברים החשובים והכואבים ביותר.

"למה זה...-" אמר אך קול מוכר קטע את דבריו.

"מה אתם עושים פה?"שאל קול מוכר מאחורינו אשר קטע את תום. הסתובבתי לאחור מגלה את שלומי ומיד רצה אליו בחיבוק.

"כמה אבק!" רטן תום כשהוא יצא מהמחסן עם קופסא בידיו ומסתכל על בגדיו המלאי אבק.

"אליאן עיניים שלי מה את עושה פה?" שאל שלומי צוחק כשהתנתקנו מהחיבוק בעוד שאנחנו מתעלמים מדבריו של תום.

"אני ותום נתקענו פה ויש לי קלאו..-" עניתי מסבירה אך הוא קטע את דבריי.

"אבל מה את עושה פה בפנימייה?" המשיך שואל בעוד שהוא קוטע את דבריי.

"פה זה המחויבות שלי.הייתי צריכה ללכת לחדר המנהל ואני מאחרת בחצי שעה!" אמרתי לחוצה כשנזכרתי בסיבה שאני פה ולא הלכתי לחדר המנהל. "מה אני עושה?"אמרתי עדיין לחוצה.

"נראה לי את לחוצה גם בלי שום קשר לקלאוסטרופוביה שלך" אמר תום והוסיף "כמה אבק!" המשיך רוטן בעוד שהוא מנקה את החולצה והמכנס.

"לי יש קלאוסטרופוביה ולך יש אובססיה לניקיון" אמרתי צוחקת ושלומי אחריי .

"טוב מספיק צחוקים ודיבורים! אני צריכה ללכת לחדר המנהל" אמרתי אחרי שנרגענו מהצחוק.

"יאללה בואי" אמר שלומי והוסיף "תום אתה בא.?"שאל

"לא,אני צריכה ללכת להביא לדורית את הקופסא הזאת" אמר מרים את הקופסא קרטון

"ביי" אמרנו נפרדים ממנו והולכים לחדר המנהל בעוד שתום ממשיך ללכת ישר.

"מי זאת דורית?"שאלתי לא מבינה את שלומי אחרי שנפרדנו מתום.

"דורית היא הסגנית מנהל את הפנימייה והיא נמצאת בבנין השני" ענה

"יש עוד בנין ?שאלתי מופתעת

"כן. מה לא ידעת?"שאל והוסיף בלי לחכות לתשובה שלי "זה בניין של הילדים מתחת לגיל 12" הסביר.

"נחמד.." אמרתי מחייכת והוספתי "רק חבל שלילדים האלה אין מי שיגדל אותם" אמרתי נזכרת שהילדים שכאן אין להם הורים,אין להם בית חם ואהבה שמעניקים להם צריכה להתחלק בין כל הילדים האחרים.

"זה החיים" אמר נאנח והוסיף "לא אצל כולם הם לבנים"

"אולי לא אצל כולם החיים הם לבנים,אבל בכולם יש נקודות מוכתמות של בעיות וצרות" אמרתי נזכרת שוב בדבריו של שון. הדברים ששון אמר לי ליוו אותי כל הזמן,במיוחד הנושא הזה.

"אהבתי את המשפט הזה" אמר מחייך

"גם אני" החזרתי מחייכת גם.

מה תגידי לאורן?"שאל כשנעצרנו ליד דלת שבשלט שלה כתוב חדר המנהל.

"את האמת" אמרתי בביטחון בעוד שאני דופקת על הדלת ופותחת אותה.

"שלום" אמרתי נכנסתי לחדר בעוד שהוא חותם על משהו בנייר ורק אז מביט בי.

הוא היה גבר בשנות הארבעים וקצת לחיו,כבר ממבט ראשון היה נראה שהוא גבר נחמד,מתחשב ועם לב רחב.

היה לו עיניים חומות שנראו מוטרדות ועייפות ושיער שחור עם כמה שערות לבנות.

"את אליאן נכון?"שאל מחייך והופתעתי שהוא יודע את השם שלי.

"כן. איך אתה יודע?"שאלתי

"את היחידה שלא הגיעה מתוך פרויקט 'מחויבות' "הסביר ואני התחלתי להסביר לו בקצרה למה איחרתי בחצי שעה.

"הבנתי" אמר לבסוף בהתחשבות ובהבנה "אז את מכירה את שלומי ותום?"הוסיף שואל

"כן" אמרתי והנהנתי בראשי בעוד שאני שומעת את הדלת נפתחת .

"אורן אני צריכה אותך שנייה" ביקשה אישה די צעירה .

"אני כבר חוזר." אמר קם מהכיסא,הולך אחריה וסוגר את הדלת משאיר אותי בחדר הגדול לבד.

בינתיים הסתכלתי מסביב,מסתכלת על תמונות של ילדים ועל כמה מכתבים וציורים שהיו תלויים בקיר,אך במיוחד הסתכלתי על המגירה הפתוחה שבשולחן הגדול שהצליחה למשוך את תשומת לבי.

במגירה הייתה תמונה של אורן כאשר היה צעיר עם אישה צעירה ויפה אשר הזכירה לי במקצת את תום.

בתמונה הם התחבקו וחייכו חיוך גדול שלא היה קשה להבין שהם מאושרים ומאוהבים כאשר ברקע הייתה שקיעה בחוף הים.

החזרתי את התמונה לתוך המגירה כשמתחתיה ראיתי קלסר גדול ומתוכו הציצה תמונה של ילדה עם עיניים כחולות ושיער שחור פחם עם פוני.

"אז תביאי לי את הדפים ואני אעבור על זה" שמעתי את אורן מדבר עם האישה הצעירה שנכנסה לחדר ומיד התיישבתי במקום כאילו כלום לא קרה.

"חזרתי" אמר פותח את הדלת "ושלומי איתי גם" הוסיף כשמהצד שלומי לצידו. "אני רוצה ששלומי יראה לך את הסביבה של הפנימייה שלא תלכי לאיבוד" המשיך.

"אין בעיה" אמר שלומי מחייך וקורץ לעבריי. הבנתי שהוא מתכנן משהו "אבל יש בעיה אחת" הוסיף ומיהר להמשיך "אני צריך היום לסדר את הפרחים"

"אז אני אבקש מתום שיראה לה את הפנימייה אם אתה לא יכול" אמר

"אבל תום חייב לעזור לדורית" החזיר שלומי מחייך

"אז מה אתה רומז?" שאל אורן מבין ששלומי מתכנן משהו.

"שאני אעשה ביום אחר את העבודה עם הפרחים ועכשיו אני אראה לאליאן את הפנימייה" אמר מחייך

"מה אני יעשה איתך הא?" אמר אורן צוחק והוסיף "בסדר אתה יכול"

"תודה אורן!" אמר שלומי בשמחה ומשך אותי אל מחוץ חדר המנהל בלי שהספקתי אפילו לומר שלום.

"אתה לא נורמאלי!" אמרתי צוחקת בעוד שיצאנו מחדר המנהל "לאן הולכים?"הוספתי שואלת

"אני יראה לך את החדר שלי ואחר-כך נעשה סיבוב בפנימייה.טוב כפרה?" אמר מחזיר גם חיוך

"אתה חייב להפסיק להיות ערס" אמרתי צוחקת והוא אחריי בעוד שהוא נעצר ופותח את הדלת של החדר שלהם.

"תן לי לנחש..תום איך בחדר נכון?"שאלתי כשראיתי את הכול מסדור ונקי וידעתי ששלומי הוא ההפך ממסודר.

"כן,איך ידעת?"ענה מופתע והתיישב על המיטה.

"אתה ההפך ממסודר והיחיד שמסדר הכול בשורות ובכזה סדר וניקיון זה תום" הסברתי והתיישבתי על המיטה לידו. "אתה חייב להפסיק עם הסיגריות" אמרתי בביטחון לאחר שהדליק סיגריה.

"לא יכול" אמר

"לא יכול או לא רוצה?"שאלתי מתחכמת

"גם וגם" ענה והוסיף "אני לא יכול כי אני התמכרתי לזה כבר ואני לא רוצה כי אני יודע שאין טעם שאני אצליח להפסיק עם זה. אני כבר מכור וזה עובדה" הסביר

"אתה זוכר שאמרת לי שאם יש כוח רצון אז אפשר להתגבר על הרבה דברים?" שאלתי ובלי לחכות לאותו תשובה המשכתי "עם הרבה כוח רצון אפשר להיגמל גם מהסיגריות"

"זה לא אותו הדבר" אמר לא מסכים עם דבריי.

"נכון,המקרה שלך קל יותר" אמרתי ומיהרתי להוסיף "אין יותר גרוע מלאבד בן-אדם" אמרתי עם דמעות בעיניים.

"אני מצטער. את צודקת,אבל..-" אמר

"אבל אם אני יכולה להתגבר על אובדן של בן אדם אתה בטוח יכול להפסיק עם הסיגריות,ואל תנסה להוכיח משהו אחר" אמרתי קוטעת את דבריו ולפתע עיני נתקעו בתמונה של אישה צעירה אשר חייכה..

החיוך של האישה היה לי מוכר,האישה הזאת הייתה לי מוכרת ודומה לאותה אישה בתמונה שראיתי בחדר המנהל אשר הצטלמה עם אורן שהיה צעיר.

"של מי התמונה הזאת?"שאלתי מחליפה נושא בעוד שאני מצביעה

"של אימא של תום" ענה קצת מהסס "הוא לא אוהב לדבר עלייה,בעצם אף-פעם הוא לא דיבר עלייה עם אף-אחד" הוסיף

"אפילו לא איתך?" שאלתי סקרנית וקצת מופתעת.

"אפילו לא איתי" אמר והוסיף "הוא ממש סגור בעניין הזה"

"מעניין" אמרתי סקרנית וידעתי שעל הנושא הזה אני עוד אברר בעוד ששמעתי את הדלת נפתחת ותום ואותה ילדה בלונדינית שראית כבר כשנתקעתי בתום נכנסה גם לחדר.

"את עדיין כאן?"שאל בטון יבש והיה נראה שהוא לא ממש שמח לראות אותי בעוד שאותה ילדה בלונדינית,שמקרוב ראיתי שהיא כבר לא בלונדינית בחנה אותי מכף רגל ועד ראש.

"כן" עניתי לא מבינה למה הוא פתאום מתייחס אליי ככה בעוד שהוא מפעיל מוזיקה.

זיהיתי את השיר אשר התנגן :  wake me up when september ends

 (אם אתם רוצים לשמוע :   http://www.youtube.com/watch?v=uj4qfCNQB6s   )

Summer has come and passed             קיץ בא ועבר

The innocent can never last                  התמימות תישאר תמיד

wake me up when september ends     תעירי אותי שספטמבר יגמר

לא אהבתי את השיר הזה,הוא הזכיר לי כל-כך הרבה דברים שהעדפתי להדחיק.

"אתה יכול להספיק את השיר?"ביקשתי מתום והילדה הזאת הסתכלה עליי בזלזול

"למה?"שאל שלומי ולא ידעתי איך להסביר לו את זה,איך להסביר לו את התחושה הזאת

like my fathers come to pass               כמו שאבא עזב

seven years has gone so fast              שבע שנים עברו כל-כך מהר

wake me up when september ends    תעירי אותי שספטמבר יגמר

שמעתי את השיר,כאילו הוא מדבר עליי.

שון הלך כמו שאבא הלך,בתאונות דרכים.

שנאתי את זה. שנאתי את זה שהם עוזבים אותי,שהם משאירים אותי פה והם עולים למעלה.

שנאתי את זה שלוקחים לי את האנשים שאני הכי אוהבת,את האנשים שהביאו לי אושר בחיים.

שנאתי את זה ורק רציתי לישון. לישון בכוונה קצת שונה. לישון ולא להתעורר שוב.

"אתה לא מכבה את זה?"שאלתי כשהרגשתי שהדמעות עולות לעיני.

"לא" ענה תום עקשן

"אני שונאת אותך" צעקתי לעברו ויצאתי מהחדר בריצה,עוברת הרבה אנשים ויוצאת מהפנימייה.

שנאתי את תום כי הוא נתן לי להיזכר בדברים,הוא לא נתן לי להדחיק אותם אלא להתמודד איתם.

here comes the rain again                  הנה בא שוב הגשם

falling from the stars                           מרגיש זאת מהכוכבים

drenched in my pain again                  מרטיב בכאב שלי שוב

becoming who we are                           נהיים מי שאנחנו

יצאתי מהפנימייה,והשיר לא עזב אותי,כאילו הוא בראש שלי ממשיך לשיר.

בדיוק באותו רגע הגשם התחיל לרדת ובדיוק באותו רגע הרגשתי שאני יותר ממזדהה עם השיר,הרגשתי שהוא מדבר עליי,הרגשתי שבדיוק כמו בשיר הגשם מרטיב את הכאב.

as my memory rests                             הזיכרון שלי נח

but never forgets what I lost              אך לעולם לא שוכח מה הפסדתי

wake me up when september ends   תעירי אותי שספטמבר יגמר

השיר המשיך להתנגן בראשי.

התחלתי לרוץ בגשם,רציתי רק שהשיר יפסיק להתנגן בראשי,שיניח לי,שיפסיק לרדוף אחריי.

זה היה הגשם הראשון שירד. תמיד אהבתי את הגשם הראשון שבישר על תקופה חדשה,תקופה טובה יותר.

אהבתי את הריח של הגשם ואת האווירה,הפעם זה היה קצת שונה.

הפעם הגשם לא הביא איתו התחלה חדשה או אווירה טובה יותר כי הפעם אני בכיתי עם הגשם.

כי הפעם שון לא היה איתי.