"הגעתי למסקנה קצת שונה. כל אחד בוחר בדרך שלו כדי להגיע לאושר. אני בחרתי בדרך שלי" עניתי והוספתי "אני מאמינה שיש דרך אחת אל האושר והיא הדרך."

"מה זאת אומרת?"שאל לא מבין.

"עד יום מותנו שזה היעד הסופי  יש דרך.הדרך-עצמה היא האושר והכוונה שבאופי האדם לא רואים ומבינים את זה שכל יום הוא מתנה וחוויה" הסברתי לו.

"דרך מעניינת" אמר מחייך

"גם אני חושבת ככה" אמרתי מחייכת בחזרה והוספתי "אבל שלא תבין לא נכון. צריך עדיין כוח רצון בשביל להתגבר על מכשולים בחיים"

שאלה אחת פתרתי,אבל את השאלה השנייה עדיין לא.

האם יש לי מספיק כוח רצון כדי לעבור את כל המכשולים?

כנראה שלשאלה הזאת אני אמצא תשובה רק בהמשך.

"אמרתי לך-הפכים מושלמים"

פרק 57

"לפני שאת מתחילה את המחויבות האישית שלך אני צריך לספר לך כמה דברים על אותה ילדה שתבלי ותהיי אחראית עלייה" אמר ברצינות בעוד שאני מסתכלת עליו מחכה להמשך "הילדה הזאת היא קצת...שונה" הוסיף לאחר כמה שניות ונראה שחיפש את ההגדרה המתאימה לתאר אותה.

"מה זאת אומרת?"שאלתי לא מבינה.

"היא לא מתקשרת עם אנשים,זאת אומרת היא מבינה הכול,אבל היא לא מדברת עם אף-אחד" הסביר.

"זה מלידה?"שאלתי סקרנית.

"לא,זה מאירוע שחוותה לפני מספר שנים" אמר והיה נראה שהוא נזכר במשהו. הסתכלתי בעיניו ולא יכולתי לתאר את סערת הרגשות שנראו שם. "קוראים לה שובל והיא ילדה מאוד פגועה,שברירית,עדינה ורגישה. היא צריכה הרבה חום,חברה ואהבה ואת צריכה הרבה סבלנות בשבילה" הוסיף מתאר אותה ומיהר להמשיך "השאלה היא האם יש לך...-"

"התשובה היא שיש לי סבלנות ואני בטוחה שאני אסתדר איתה" אמרתי בביטחון בעוד שאני קוטעת את דבריו כשהבנתי מה הוא רוצה לשאול.

"את בטוחה?"שאל.

"בטוחה כמו חגורת בטיחות" אמרתי מחייכת. משום מה הרגשתי מין דחף לעזור לה. הייתי נחושה לעזור לה. הרגשתי שבאיזשהו מצב אני מזדהה איתה כי גם אני כשהייתי קטנה הייתי מאוד פגועה,רגישה ולא דיברתי עם אף-אחד כשבישרו לי שאבא שלי נפטר.

"אז אם ככה את מוזמנת לעלות אליה." אמר מחייך "היא בחדר מספר 77" הוסיף ויצאתי מחדר מנהל לכיוון החדר של אותה ילדה.

אחרי כמה דק' של הליכה במסדרונות של הפנימייה הגעתי לחדר 77. לאותו חדר של הילדה.

פתחתי את הדלת וראיתי ילדה עם שיער שחור ארוך אשר קלוע בצמה יושבת על השטיח ברצפה ומלבישה את הבובה שנראתה היחידה שלה.

אותה ילדה כל-כך הזכירה לי מישהי,אבל לא ידעתי מי.

"שובל?" שאלתי בקול עדין והיא הרימה את מבטה אליי. היו לה עיניים כחולות משולבות עם ירוק.

"קוראים לי אליאן. אני כאן מפרויקט מחויבות ואני רוצה להיות חברה שלך" הוספתי מציגה את עצמי כשראיתי בעיניה שהיא לא מבינה מי אני ומה אני עושה פה.

ידעתי שהיא צריכה חברה ובמיוחד אהבה. ידעתי שילדים קטנים בטח מתרחקים ממנה כי הם לא מבינים אותה. הם לא מבינים מה הבעיה שלה.

ידעתי שקשה לקבל אהבה בפנימייה,שאהבה ותשומת הלב שמקבלים צריכה להתחלק בעוד כמה ילדים אחרים.

היא המשיכה להסתכל עליי בעיניה הכחולות-ירוקות והגדולות אשר היו מאוד מיוחדות. ראיתי שהיה בהם ניצוץ קטן בתוך מנהרה גדולה ,חשוכה,מסתורית ואפלה.

"את רוצה שאני אעזור לך להלביש את הבובה?"שאלתי בעוד שאני מלטפת את שערה הבלונדיני של הבובה,אך מיד לאחר מכן היא הסתובבה מפנה את גבה אליי ואימצה את הבובה קרוב אליה.

הבנתי שהבובה הזאת מאוד חשובה לה,עוד יותר הבנתי שהיא לא סומכת עליי.

ידעתי שאם אני הייתי במקומה והייתי צריכה לדבר עם מישהו הייתי צריכה קודם לסמוך עליו.

לא ידעתי איך לגרום לה לסמוך עליי,אך מיד נזכרתי שכאשר שון רצה שאני אסמוך עליו הוא סיפר לי את אחד מהסודות הכואבים והפגועים שהוא לא היה מספר כמעט לאף-אחד.

החלטתי שגם אני אעשה ככה.

"בואי" אמרתי בביטחון ואוחזת בידיה הקטנות בעוד שאני מרימה מהרצפה את הכדור השחור ויוצאת מהחדר לעבר החצר.

"מה קרה?"שאלתי כאשר היא התנתקה מאחיזת הידיים ונעצרה במקום. "אנחנו רק הולכות לשחק בחוץ. תנסי לסמוך עליי" הוספתי מבקשת ומתכופפת אליה בגובה העיניים.

היא הסתכלה עמוק בעיניי ולהפתעתי אחזה בידי שוב ובידה השנייה אחזה בבובה שלא רצתה להיפרד ממנה בעוד שהיא מסמלת לי שזה בסדר.

חייכתי אליה והמשכנו בדרכנו לכיוון החצר כשהגענו היא התיישבה בדשא מולי והסתכלה עליי מחכה שאני אגיד משהו.

"רוצה לשחק משחק?" שאלתי והיא הנהנה בראשה בחיוב "המשחק הוא עם כדור. הכללים של המשחק מאוד פשוטים,את זורקת אליי את הכדור ואני מספרת לך סוד שלי ואילו אני זורקת לך בחזרה את הכדור ונותנת לך משימה לעשות. הבנת?" הוספתי שואלת והיא שוב הנהנה בחיוב.

"אז תתחילי את" אמרתי נותנת לה את הכדור והיא זרקה אליי.

"טוב..אז הסוד הראשון שלי זה שאבא שלי והחבר שלי נהרגו בתאונת דרכים" אמרתי וכמו תמיד המחשבה גרמה לדמעות לעלות.

הרגשתי שאפילו שהיא לא מדברת היא מבינה ומזדהה איתי.

הרגשתי שהמשימה הזאת טובה גם בשבילי ולא רק בשבילה.

הרגשתי שכאשר אני מספרת ופורקת דברים אני מרגישה הקלה. התחלתי לאהוב לספר לה דברים כי היא לא שאלה או אמרה שום דבר חוץ מלהסתכל עליי בהבנה ובהזדהות ולפעמיים זה מה שהייתי צריכה.

"עכשיו תורך" אמרתי מעבירה נושא לאחר כמה שניות בעוד שאני זורקת אליה את הכדור והיא תופסת אותו " המשימה שלך זה לקפוץ על רגל אחת 50 פעם" הוספתי והיא קמה ממקומה מחייכת וקופצת 50 פעם על רגל אחת.

לאחר שסיימה לקפוץ היא נשכבה על הדשא וצחקה צחוק מתגלגל שלא יכולתי לא לצחוק אחריו.

שמחתי שהיא מתחילה להיפתח אליי ואפילו קצת לסמוך עליי,למרות שידעתי שיש עוד דרך ארוכה לפנינו. עוד דרך ארוכה לגרום לניצוץ הקטן בעיניים שנמצא במנהרה החשוכה לגדול ולהאיר אותה.

"יש לי עוד סוד. סוד שאף-פעם לא סיפרתי לאף-אחד ואת היחידה שעכשיו יודעת על זה" אמרתי אחרי שהתשתנו מהצחוק "יש לי קלוסטרופוביה שזה פחד ממקומות סגורים. זה נגרם כשהייתי בגילך מתיי שאבא שלי נפטר. הייתי מתחבאת בארון כי רציתי להיות לבד,הייתי מאוד סגורה. יום אחד ננעלתי שם ובגלל זה עכשיו יש לי פחד ממקומות סגורים" הוספתי משפילה את ראשי ונזכרת בתקופה הזאת. בתקופה הרעה עם הכאב העמוק שעד היום חרוט בליבי.

הרגשתי שאני מתמודדת עם הדברים בדרך הזאת. אני מתמודדת עם העבר.

"עכשיו תורך" אמרתי מתנתקת מהמחשבות ומוסרת לה את הכדור "אני לא יודעת איזה משימה לתת לך" הוספתי מחייכת אחרי כמה שניות של מחשבה.

"לי יש!. המשימה שלך זה לנשק ולחבק אותי " אמר קול מאחוריי. הסתובבתי לאחור מגלה את תום מתכופף כשזרועותיו פתוחות ושובל רצה אליו בחיבוק גדול.

"ומה עם נשיקה?" אמר בקול מתפנק ושובל חייכה ומיהרה לתת לו נשיקה.

"כמה זמן אתה כבר פה?" שאלתי מופתעת ומיהרתי להוסיף "אתם אחים?"שאלתי סקרנית.

"בואי נגיד ככה שאני יודע למה יש לך פחד ממקומות סגורים" אמר והוסיף "וכן,אנחנו אחים."

"אז עכשיו אני מניחה שיש שני אנשים שיודעים על זה" אמרתי משפילה את ראשי. לא רציתי שתום ידע מזה. לא סמכתי עליו מספיק.

"אני לא אספר לאף-אחד." אמר והרמתי אליו את מבטי

"תודה" אמרתי מחייכת במקצת והוספתי "עכשיו אני מבינה למי את דומה" אמרתי מעבירה נושא. לא רציתי להתעמק ולדבר על הנושא הזה.

את האמת שתום באמת היה דומה לה,אבל ידעתי שהיא דומה למישהו אחר וזה לא תום.

"כן. יש בנינו נקודות דמיון" אמר מחייך והוסיף "את במחויבות פה?"שאל

"כן" עניתי ושובל משכה את ידיו של תום.

"מה קרה שובלי?" שאל ושובל הצביעה לכיוון הדשא "את רוצה שאני אשב ואשחק איתכן?"הוסיף שואל ושובל הנהנה בראשה.

הייתי מופתעת מהצד הזה של תום. אף-פעם לא ראיתי את הצד הזה שלו,את הצד האכפתי ומתחשב,אבל עדיין לא שכחתי את הצד השני שלו. הצד שלא אהבתי בו.

"טוב אני אשחק" אמר מתיישב מולי ושובל התיישבה בצד האחר "מה הכללים?"הוסיף שואל.

"אני חושבת שהבנת כבר מה הכללים בזמן שהיית פה" אמרתי עוקצת

"אני אוהב שאת עוקצת" אמר מחייך

"שמחה שאתה אוהב" אמרתי מחייכת חיוך ציני והוספתי "בכל מקרה,אני זורקת לעברך כדור ואתה מספר לי סוד וההפך ואילו עם שובל צריכים לתת לה משימה." אמרתי ממהרת להמשיך "אני מתחילה!"

"מי זאת הילדה הזאת שנכנסה לחדר אתמול יחד איתך שכל-כך השפיעה עלייך?"שאלתי וניסיתי להישמע כמה שפחות סקרנית בעוד שאני זורקת אליו את הכדור בתוקפנות

"לילדה הזאת קוראים קארין והיא לא משפיעה עליי" אמר תופס את הכדור והוסיף "למה נראה לך שהיא משפיעה עליי?" שאל

"כי כל פעם שאתה איתה אתה מתנהג בקור ובאדישות" הסברתי.

"זה לא בגלל זה" אמר בביטחון "ואת מקנאה" הוסיף שוב באותו טון של ביטחון

"למה נראה לך?" אמרתי בזלזול והוא התקרב אליי.

"יש כאן ילדה" הזכרתי לו כשהוא התקרב אליי מספיק קרוב לנשיקה.

"לא התכוונתי לנשק אותך" אמר מחייך חיוך שחצני והתרחק בעוד ששובל מסתכלת עלינו בחיוך.

"נכון. סתם רצית לראות את השפתיים שלי מקרוב" אמרתי עוקצת ומחייכת חיוך מנצח וקמה מהמקום הולכת לעבר שובל.

"אני חייבת ללכת עכשיו,אבל אני אחזור טוב?" שאלתי מתכופפת לגובה עיניה והיא הנהנה בחיוב.

כשהסתכלתי עלייה מקרוב נזכרתי למי היא דומה. נזכרתי שכאשר הייתי בחדר המנהל  והחזרתי  את התמונה של אורן עם אישה צעירה שהייתה דומה לאותה תמונה של אימא של תום אז ראיתי תמונה של ילדה קטנה שהציצה מתוך קלסר עבה. אותה ילדה קטנה הייתה כל-כך דומה לשובל אם לא אותה אחת.

עלו לי הרבה שאלות לראש במיוחד למה שובל לא מדברת? למה תום ושובל כאן? האם התמונה של אימא של תום והתמונה שבו האישה צעירה מחבקת את אורן זה אותה דמות?

ידעתי שאני צריכה לבדוק את זה ולמצוא תשובות לכל אותן שאלות.

"ביי" אמרתי מתנתקת מהמחשבות ופונה לעבר הבניין של הבוגרים משאירה מאחורה את שובל ותום שהרגשתי שהוא מחייך מאחור.

החלטתי ללכת לשלומי שיעזור לי להיכנס לחדר המנהל וככה אני אמצא תשובות לכל השאלות שיש לי.

"שלומי אתה חייב לעזור לי!" אמרתי בביטחון ומחייכת חיוך ערמומי בעוד שמצאתי את החדר של שלומי והוא פתח לי.

"אומרים שלום" אמר והוסיף "מה את מתכננת?" אמר מחייך ומבין שאני מתכננת משהו

"אני חייבת להיכנס לחדר המנהל ולבדוק משהו ואתה חייב לחפות עליי" הסברתי והרגשתי כמו בפעילות צבאית.

"נשמע מסובך ואני לא יכול להסתבך יותר מדיי" אמר

"נו..שלומי כפרה עלייך,נשמה עיניים שלי!" אמרתי מחייכת ומפעילה את הקסם האישי שלי.

"למדת ממני משהו הא?" אמר מחייך והוסיף "איך אני יכול להתנגד לעיניים היפות שלך?" אמר ואני חייכתי חיוך גדול וקופצת עליו בחיבוק.

"אליאן יש לי חברה" אמר צוחק ואני נתתי לו כאפה בראש.

"ממתי יש לך חברה?" שאלתי צוחקת "אתה לא מהאלה 'דופק זורק'?" הוספתי ממשיכה לצחוק

"לא. יעל זאת מישהי מיוחדת ועכשיו אני מבין את שון" אמר מסתכל בעיני.

"שון?" שאלתי לא מבינה

"כן. הוא אמר לי שאת הצלחת לשנות אותו ואף-פעם לא האמנתי שמישהי יכולה לשנות אותו. עכשיו אני מבין שכן. כי עכשיו יעל נכנסה לחיי והצליחה לשנות אותי" אמר ומיהר להוסיף "סליחה. לא הייתי צריך להגיד את זה עכשיו."

"לא זה בסדר. אני מתמודדת עם זה" אמרתי מחייכת והוא חייך אליי חיוך גדול ומשך אותי לחיבוק.

"שלומי יש לך חברה" אמרתי צוחקת והוא אחריי בעוד שאנחנו מתנתקים מהחיבוק.

"אז...מה התוכנית?" שאל והתחלתי להסביר לו הכול.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>