"אל תשמח מהר מדיי" אמרתי והפעם אני לחשתי לאוזניו בעוד שאני דוחפת אותו טיפה לצד השני של הקיר,אך מתקרבת אליו שוב ומנשקת אותו נשיקה עדינה שלאחריו נשכתי אותו טיפה בשפה "ואל תתרגל לזה" הוספתי מסתובבת ורוצה לצאת מהשירותים,אך הוא אחז בידי ושוב הקריב אותי אליו .

"אני יודע שאת רוצה את זה" אמר בביטחון שהצליח מעט לעצבן אותי.

"באמת? מאיפה אתה כל-כך בטוח?" שאלתי

"כי ככה זה נראה" אמר מחייך בעוד שבלי שהוא שם לב אני פותחת את הברז ומכוונת אליו.

"ועכשיו איך זה נראה?" שאלתי מחייכת חיוך ניצחון בעוד שהוא רטוב מעט.

"בשביל מה זה היה?" שאל מופתע. וכמעט צועק.

"בשביל להראות לך שזה לא בדיוק איך שזה נראה לך" אמרתי ומיהרתי להמשיך "חוץ מזה נראה שחם לך אז המים קצת יקררו אותך" הוספתי מחייכת ויוצאת מהשירותים בחיוך מנצח.

"אמרתי לך-הפכים מושלמים"

פרק 63

"היי אורן" אמרתי מחייכת כאשר נכנסתי לפנימייה וראיתי אותו יושב באחד הספסלים בחוץ "אתה בסדר?" הוספתי שואלת בעוד שאני מתיישבת לידו ומסתכלת על עיניו המוטרדות והעייפות.

"יהיה בסדר" אמר מחייך חיוך מאולץ בעוד שהוא פותח קופסת כדורים ובולע מתוכה כדור אחד.

"אז עד כמה המצב גרוע?" שאלתי מסתכלת על קופסת הכדורים.

"לא. זה לא בגלל זה..." אמר מכניס בחזרה את הקופסא לכיס הג'ינס.

"לא דיברתי רק על הכדורים אלא אל העיניים העייפות והמוטרדות ועל המשפט שאמרת" אמרתי והוא השפיל את ראשו,אך מהר מאוד מיהר להרימו. "מה קרה? הוספתי שואלת והוא הסתכל בעיניי. חוץ מהעיניים העייפות והמוטרדות היו בהם גם משהו מסתורי. משהו סודי שהצליח לסקרן אותי.

"פעם פחדת ממחויבות?" שאל לפתע

"כן" עניתי בלי לחשוב פעמיים ומיד קפצו לראשי שאלות רבות,אך לא הספקתי לשאול כי מיד לאחר מכן הוא המשיך לדבר.

"תום צריך אותך" אמר מסתכל בעיניי ובלי להוסיף שום מילה הוא קם מהספסל ומשאיר אותי שם לבד ומבולבלת.

"שלומי!" צעקתי כשראיתי את שלומי בדרכי לתום בעוד שהוא מתיישב על הדשא ומשחק עם שובל ואני מתקרבת אליהם.

"מה קרה נשמה?" שאל כשהתקרבתי מספיק אליהם ושובל נתנה לי חיבוק,אך מיהרה להמשיך לשחק.

"הכול בסדר" חייכתי והסתכלתי על שובל בונה בית מלוגו. כאב לי לראות את זה כי ידעתי שבקרוב יכול להיות שהיא תצטרך לבנות בית,אבל הפעם בית אמיתי. היא תצטרך להסתגל לסביבה ולהכיר אנשים חדשים. וידעתי שבשבילה זה הרבה יותר קשה מכל אחד אחר.

"אליאן הכול בסדר כפרה?" שאל שלומי מתנק אותי מהמחשבות.

"כן,אבל אם עוד פעם אחת תקרא לי כפרה אז אצלך לא יהיה הכול בסדר" אמרתי צוחקת ומיהרתי להמשיך "אתה יודע איפה תום? שאלתי.

"בחדר שלו" אמר מחייך חיוך שכבר ידעתי על מה הוא רומז וחושב.

"אני יודעת על מה אתה חושב וכדי לך למחוק את החיוך הזה מהפנים" אמרתי

"אז את חושבת על מה שאני חושב,הא?" אמר צוחק ומיהר להמשיך "קורה בניכם משהו?" שאל הפעם יותר ברצינות,אך עדיין בסקרנות.

"אולי" אמרתי מסתובבת והולכת לעבר הביתן שבו החדר של תום "ואולי לא" צעקתי מסתובבת עם חצי פנים לאחור וקורצת לו בעוד שהרגשתי שהוא מחייך מאחור.

"מה קרה?" שאלתי מופתעתי כשנכנסתי לחדר של תום בעקבות בקשתו של אורן ומגלה את תום אורז את חפציו למזוודה גדולה שהונחה על המיטה.

"פעם הבאה תדפקי בדלת" ביקש באדישות והמשיך לארוז את חפציו בלי להביט בי.

"ותהיה פעם הבאה?" שאלתי לא מבינה

"כנראה שלא" אמר ומיהר להמשיך "אני הולך ולא חוזר לכאן יותר" הוסיף

"לאן אתה הולך?" שאלתי מופתעת ומתקרבת אליו. "מה עם שובל?" הוספתי שואלת מתוך ספור שאלות רבות שעלו לראשי.

"אני עדיין לא יודע לאן ללכת,אבל שובל באה איתי" אמר סוגר את המזוודה הגדולה.

"אתה לא יכול ללכת ככה. אורן לא יסכים לך והוא אמר ש...-" אמרתי ממהרת למצוא סיבות למה הוא לא יכול ללכת אך הוא קטע את דבריי.

"אורן חושב שאני סתם כועס ועצוב בגלל שרוצים לאמץ את שובל,אבל הוא לא יודע שאני רוצה לעזוב בגלל זה" אמר ומיהר להמשיך "והוא לא ידע" הוסיף והפעם הסתכל לעיניי אך מיהר להתנתק.

"אתה לא עוזב אתה בורח" אמרתי חנוקה מהדמעות שאיימו לפרוץ מעיני.

"זה אותו הדבר" אמר אדיש ולקח לגימה מהבקבוק בירה שהייתה בשולחן.

"זה לא אותו הדבר. עוזב זה מישהו שלא רוצה להיות באותו מקום אבל בורח זה מישהו שלא רוצה להתמודד עם הדברים" אמרתי לוקחת ממנו את הבקבוק בירה ומניחה על השולחן ודוחפת אותו מעט "תסתכל עליי!" צעקתי והוא השפיל את ראשו ואני מיהרתי להרימו כאשר הוא המשיך להיות אטום,קר ואדיש.

"מה את רוצה? שאל לאחר כמה שניות שהסתכל בעייני. ידעתי שהוא לא אדיש,אטום וקר כזה,פשוט...הצב הזה הביא אותו לזה.

"שלא תעזוב" אמרתי בכנות והוא התרחק ממני מתיישב על המיטה ואוחז בראשו.

"ממקום להגיד לי למה אני לא יכול ללכת תגידי למה אני כן צריך להישאר. תני לי סיבה מספיק טובה למה אני צריך להישאר" צעק מתקרב אליי. יכולתי להרגיש את נשימותיו וריח הבושם גרם לי להישאר ולא להתרחק. "למה אני צריך להישאר?" הוסיף שואל אך הפעם בלחישה.

"כי אתה יותר מדיי חשוב לי בשביל שתעזוב כמו כולם" לחשתי בלי לחשוב פעמיים על דבריי ומרותקת לעיניו שתמיד הצליחו להפנט אותי בעוד שדמעה אחת זלגה במורד הלחי.

"אבל אני תמיד אהיה שם בלב שלך,הרי השארתי לך סימן" אמר אוחז בי ולא מרפה בעוד שהוא מזיז את קצוות שערי לאחוז ומנגב את הדמעה.

"ואני לא רוצה שהסימן הזה יהפוך לזיכרון" אמרתי ומהר מאוד נסחפנו לנשיקה ארוכה עם הרבה תשוקה,ולמרות שידעתי שתום חבר של קארין הרגשתי שזה המעשה הנכון ביותר לעשת. הרגשתי הרבה תחושות ורגשות שהתגעגעתי אליהן ולא חשתי אותן מזמן. לא רציתי שהנשיקה תיגמר,כמו שלא רציתי שיברח. הוא היה יותר מדיי חשוב לי בשביל לאבד גם אותו.

"יהיה בסדר" לחשתי כשהתנתקנו מהנשיקה.

למרות ששנאתי את המשפט הזה שכל הזמן המשיכו להזכיר לי אותו בתקופות הקשות זה הדבר היחיד שנתן לי תקווה ואופטימיות באותו רגע.

"חבל ש'יהיה בסדר' זה רק משפט" אמר מתנתק ממני לאחר כמה שניות ויוצא מהחדר בטריקת דלת חזקה.

הוא,

יוצא מהחדר בטריקת דלת חזקה ורץ אפילו בלי לדעת לאן כאשר הוא נזכר בעיניה החודרות והעמוקות שדיברו במקומה ובמצב שבו אחז ביד אחת בה וביד השנייה ליטף את פנייה.

הוא ידע כמה שבורה ופגועה היא ורק רצה להגן עלייה,ויותר מזה הוא ידע דברים שהיא לא ידעה על עצמה.

הוא ידע שהיא אוהבת אותו,אך חיכה שהיא תשלים עם זה. אבל האם הוא ימשיך לחכות לה גם עכשיו?

היא,

נופלת על ברכיה והדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניה בעוד שהיא מלטפת את שפתיה שממש לפני כמה שניות נגעו והתערבבו בשפתיו של תום.

היא מנסה לסדר את המחשבות ולהבין את רגשותיה,אך מרגישה אבודה ויותר מכל מפוחדת.

הפחד ששוב תאבד בן-אדם שחשוב לה הפחיד אותה.

היא כל-כך קיוותה שהמשפט 'יהיה בסדר' זה לא רק משפט אלא קצת יותר מזה.

הם,

עם מחשבות שונות,אבל עם אותם רגשות.

שניהם מנסים להתמודד אחד בעזרת השני עם העבר ואפילו בלי לשים לב הם מתמודדים גם עם ההווה.

אך האם הפעם הם יתמודדו כל אחד לבד? האם תום יעזוב?

ואתם,

אתם יכולים לשמוע לב אחד דופק בקצב אחיד של שני אנשים שונים שמשלימים אחד את השני. ולמרות שהם תמיד יהיו הפכים הם תמיד יהיו מושלמים.

האם אתם שומעים?

מצטערת ששוב יצא קצר. השבוע היה לי טיול לירושלים ויום שדה ובנוסף להכול יש מבחנים שתקועים ממש לא במקום,ביניהם מבחן המפמ"ר שיש לי מחר שאני דיי בטוחה שילך לי חרא-כמו תמיד.

בכל מקרה,מקווה שהתקופה העמוסה תסתיים בקרוב ויותר זה מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>