הם,

עם מחשבות שונות,אבל עם אותם רגשות.

שניהם מנסים להתמודד אחד בעזרת השני עם העבר ואפילו בלי לשים לב הם מתמודדים גם עם ההווה.

אך האם הפעם הם יתמודדו כל אחד לבד? האם תום יעזוב?

ואתם,

אתם יכולים לשמוע לב אחד דופק בקצב אחיד של שני אנשים שונים שמשלימים אחד את השני. ולמרות שהם תמיד יהיו הפכים הם תמיד יהיו מושלמים.

האם אתם שומעים?

"אמרתי לך-הפכים מושלמים"

פרק 64

"אני רוצה חבר" אמרה דנה לפתע בדרכנו לבית הספר בעוד שהיא שותה שלוק מהשוקו הקר.

באותו יום שעידו סיפר לדנה על הנשיקה שלו עם נועה היא החליטה לחשוב קצת יותר על המערכת יחסים בניהם והגיעה למסקנה שהיא צריכה להיפרד ממנו. היא לא נתנה לקשר שלהם עוד סיכוי בטענה שעל בגידה לא סולחים,אבל אני חושבת שהיא וויתרה קצת מהר מדיי. קצת הרבה מהר מדיי.

"כדי לשכוח את עידו או כדי להראות לעידו ששכחת ממנו?"שאלתי מנסה להבין למה היא כל-כך רוצה חבר כשרק עכשיו היא יצאה ממערכת יחסים ארוכה.

"כדי לא לשכוח מה זה אהבה" אמרה ומיהרה להוסיף "חוץ מזה עידו זה כבר היסטוריה. זה היה ונגמר" אמרה בביטחון שידעתי שזה רק נראה ככה. ידעתי שהיא פגועה והיא צריכה זמן לעצמה ולכן העדפתי לא לומר כלום בינתיים.

"אפרופו היסטוריה יש לנו שיעור עכשיו בהיסטוריה" אמר רן נאנח והוסיף "אני שונא היסטוריה. בשביל מה  צריכים את זה?"

"היסטוריה זה מה שקרה בעבר,שאנחנו לומדים בהווה כדי לא לשכוח בעתיד" אמרתי משפט שנהגתי לשמוע.

"משפט מסובך." אמרה דנה מעקמת את פרצופה "מה המסקנה בו?" הוסיפה שואלת.

"שצריכים ללמוד מטעויות העבר כדי לא לחזור עליהם בעתיד" אמרתי לאותה מסקנה שאני הגעתי אליה בעקבות אותו משפט.

"מסקנה מעניינת" אמרה

"בהחלט מסקנה מעניינת,אבל חבל שאני שוכח טעויות שקרו בעבר ולא לומד מהם" אמר רן

"אנחנו כבר לא מדברים על שיעור היסטוריה,נכון?" שאלתי צוחקת

"לא. אנחנו מדברים על עדן" אמר ומיהר להוסיף "זוכרים שהכרתי אותה במחויבות האישית בבית החולים שבו אבא שלה שהה?"  שאל

"כן" אני ודנה הנהנו בראשנו מחכים שימשיך.

"אז הוא הבריא ורוצה לעבור דירה רחוק מכאן בעוד חודשיים" הסביר

"עד כמה רחוק?" שאלה דנה

"אילת. מספיק רחוק בשביל שהקשר שלנו יתנתק" ענה רן נאנח והוסיף "אותו סיטואציה בדיוק כמו לפני כמה שנים עם רינה שעברה דירה והודיעה לי חודשיים לפני"

"אז מה תעשו?" שאלתי סקרנית .

"בינתיים אנחנו מנצלים כל שנייה,אבל כנראה שאחר-כך הקשר פשוט יתנתק. המרחק גדול מדיי" ענה

"אתם פשוט מוותרים?" הוספתי מופתעת.

"כן" ענה ושמעתי כמה עצב בדבריו.

כאב לי שהמרחק זה מה שמפריד ביניהם,אך יותר מכל כאב לי שהם מוותרים יותר מדיי בקלות.

למה הם לא נלחמים? האם המרחק זה יהיה האויב הגדול ביותר שלהם?

גם דנה וגם רן וויתרו על מערכת היחסים בגלל מרחק.

אצל דנה המשמעות של המרחק הייתה בלב. הלב של עידו היה רחוק מהלב של דנה.

אצל רן המשמעות של המרחק הייתה במרחק של מקום מגורים.

למרות שזה שני משמעויות שונות,זה אותה כוונה.- הם וויתרו מהר מדיי כשיש עדיין סיכוי להתגבר על המכשול הזה.

"אני עוזב מחר" אמר קול מאחוריי וכבר ניחשתי מי זה. תום.

"אתה בטח מתכוון שאתה מוותר ומחליט לברוח מחר" אמרתי לא מסתובבת אליו והולכת מהר,אך הוא משלים את הפערים.

"את זה את אמרת" אמר הולך לצידי.

"את זה אתה עושה,אך אומר אחרת" אמרתי נעצרת ומסתכלת עליו "אתה עושה מה שהראש שלך אומר,אבל הלב שלך חושב אחרת"

"אני עושה מה שהכי טוב לשובל" אמר מחזיר בתוקפנות.

"לברוח זה לא אומר שעשית משהו. תלחם ואז תגיד שלפחות עשית משהו" אמרתי מפנה אליו את גבי והולכת אך הוא החזיק בידי ועצר אותי.

"איך את רוצה שאני אלחם אם אני לא יודע אפילו עם מי אני צריך להלחם"

"אבל אתה יודע על מה אתה נלחם. השאלה פה בכלל האם אתה רוצה להלחם. אתה רוצה?" שאלתי מביטה בעיניו מנסה להבין מה מסתתר מאחורי אותם עיניים. מה הוא מסתיר.ממה הוא מפחד ומה העבר שלו.

"כן" ענה בביטחון לאחר כמה שניות של מחשבה .

"אז בשש תהיה בפנימייה" קבעתי עובדה.

"אני אהיה שם" אמר משחרר את אחיזתו ממני בעוד שאני מסתובבת  והולכת לכיוון הקפיטריה ששם ישבה דנה עם חיוך גדול.

"מה פשר החיוך הזה?" שאלה דנה והתיישבתי לידה בשולחן מתחילה לספר לה את הכול.

"לפחות מישהו כאן לא מוותר ונלחם "אמרה דנה נאנחת בעוד שאני הוצאתי מהתיק את הסנדוויץ'

"גם את יכולה להילחם" אמרתי מנסה לעודד.

"אין על מה להילחם. הלב שלי רחוק מהלב שלו" אמרה והוסיפה "הוא חושב אחרת ממני בהכול"

"אבל הוא מרגיש את מה שאת מרגישה" אמרתי

"אם הוא היה מרגיש את מה שאני מרגישה הוא לא היה מתנשק עם נועה" אמרה ולפתע מצד העין הבחנתי בקארין מחבקת את תום. הסתכלתי לצד מקווה שטעיתי,אך לא טעיתי. צדקתי.

"כנראה שגם הלב שלי רחוק מהלב שלו" מלמלתי מסתכלת עליהם .

צרב לי העיניים לראות אותם,אך יותר מכל צבט לי הלב. שוב פעם הרגשתי את אותה הרגשה. לא ידעתי למה אני מתאכזבת כל-כך כאשר לא ידעתי למה בכלל ציפיתי.

או יותר נכון,מה אני בכלל מרגישה.

"את אוהבת אותו,נכון?" שאלה דנה מנתקת אותי מהמחשבות.

"לא" מיהרתי לענות בתוקפנות. לא יכולתי להכיר בעובדה שאני מרגישה אליו משהו,למרות שידעתי שיכול להיות שהלב עמוק עמוק בפנים חושב ככה. 

"אין לי תאבון. האוכל עלה לי" אמרתי מחזירה את הסנדוויץ' לתיק.

שוב פעם הלב שלה חושב אחרת מהראש.

שוב פעם הצדדים משתלטים עלייה והמחשבות עובדות שעות נוספות.

אבל באיזה צד היא תבחר? והאם הכול יסתדר?

איך היה לכם ל"ג בעומר? אני לא ארחיב,אבל אני אגיד שאצלי היה ממש כיף. מוזמנים לספר לי איך היה לכם.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה33>