"החיים הם כמו גלים. יש ימים טובים שהגלים נעימים ויש ימים רעים שהגלים מסוכנים וצריך לצידם גלגל הצלה" אמרתי לפתע כשהמשכתי להביט בשובל עם הגלגל הצלה לצידה והגלים.

"ואני תמיד יהיה פה לצידך בימים הרעים כגלגל הצלה" אמר עוטף אותי אליו והזכיר לי למה אני סומכת עליו. הוא הזכיר לי שתמיד הוא יהיה פה בשבילי- לטוב ולרע.

השאלה ששאלתי את עצמי בהתחלה גררה אותי לשאלה "האם אני סומכת על תום?".

אומנם לשאלה הזאת יש רק תשובה אחת,אבל בעצם היא עונה גם לכל שאר השאלות שגררו אותי אליה.

אני יכולה להגיד בלב שלם-אני סומכת על תום. ובכך כל שאר השאלות האחרות מתפוגגות ולא רלוונטיות כי תום הוא לצידי. תום איתי.

"אמרתי לך-הפכים מושלמים"

פרק 67

"אני אוהב אותך" למה כל-כך קשה להגיד את המשפט הזה,למרות שאוהבים?

אם שואלים אותי יש שני אופציות למה כל-כך קשה להגיד את המשפט "אני אוהב אותך"

האופציה הראשונה שתמיד המשפט נשמע כמשהו גדול,מחייב ומלא משמעות שיכול להתריע.

האופציה השנייה שתמיד המשפט נשמע לא טוב. המשפט כל-כך גרוע ולא טבעי שאפילו המשפט "שתדעי לך מאמי אני אוהב אותך" נשמע יותר טוב.

"אתם חייבים לעזור לי!" אמרה דנה בכמעט צעקה בעוד שהיא מתקרבת לספסל שבו אני ותום ישבנו.

"מה קרה?" שאלתי סקרנית והיא התיישבה לצידנו.

"אני צריכה לצלם תמונה בנושא אהבה ולהגיש אותה" הסבירה נאנחת.

"ומה אנחנו קשורים לזה?"שאל תום והמשיך ללטף את גבי בעוד שאני נשענת עליו.

"אתם תהיו בתוך התמונה" אמרה מחייכת ומצפה לתשובה חיובית.

"תני לי לחשוב על זה.." אמרתי "לא!" הוספתי במהירות לאחר כמה שניות קצרות.

"אז תני לי לגרום לך לחשוב על זה שוב" אמרה מחייכת בערמומיות ולאחר כמה דק' מצאתי את עצמי יחד עם תום בסט צילומים מיוחד שהיה אצלנו בבית הספר

"אני לא מאמינה שאני עושה את זה" מלמלתי לעצמי והסתכלתי מסביב רואה רסיסי זכוכיות על הרצפה ומראה גדולה שבחלקה שבורה. "את כל-כך חייבת לי!" אמרתי לדנה שגררה אותי ואת תום לסט צילומים כדי לצלם אותנו לעבודה שהיא צריכה להגיש בנושא אהבה.

"אל תדאגי" אמרה דנה צוחקת ותום המשיך ללטף את גבי בעוד שאני נשענת עליו. "רק אפשר להתחיל כבר?" הוסיפה שואלת .

"כן,רק תגידי לנו מה אנחנו צריכים לעשות" אמר תום קם ואני אחריו.

"תום אני צריכה אותך מאחוריי אליאן מחבק ומנשק את צווארה." אמרה דנה פונה לתום ומיהרה להוסיף "אותך אליאן אני צריכה שתשדרי ותביעי אהבה כלפיו" המשיכה הפעם פונה אליי.

"טוב,זה לא יהיה קשה" אמר תום מחייך עוד חיוך ששבה אותי בעוד שהוא מתקרב אליי ואוחז במותניי נותן לי שוב את הרגשת הביטחון וגורם לצמרמורות נעימות כשאני אוחזת בידיו לא רוצה שיעזוב.

"מוכנים?" שאלה דנה מחייכת בעוד שהיא מדליקה מוזיקה ומסדרת את המצלמה.

(תפעילו את השיר : http://www.youtube.com/watch?v=mjaPvKWmJqI  )

"מוכנים" אמרנו יחד והיא כיבתה את האור חוץ מאור אחד קטן שנשאר דולק בעוד שהשיר מתחיל להתנגן.

"את יודעת אף-פעם לא הרגשתי ככה" לחש לי תום באוזן בעוד שמתנגן השיר ומשום מה נזכרתי בו. בשון שלי שהפעם ניסיתי להדחיק כמה שיותר.

"איך ככה?" שאלתי גם אני בלחש וכל-כך רציתי להסתובב אליו ולהסתכל בעיניו הנוצצות שישכיחו את הזיכרונות והעבר בעוד שהוא מנשק אותי נשיקות קטנות ונעימות בצוואר.

"מאוהב" אמר והפעם אחז בי,קרוב אליי יותר מתמיד. חייכתי לעצמי חיוך גדול ומאושר,אבל החיוך הזה היה מהול ומלווה עם קצת כאב. השיר שליווה אותי הזכיר לי את התקופה שבו ניסיתי ללמוד שוב מה זה לאהוב. ויותר מזה את התקופה שבאה לאחריה-התקופה שלמדתי מה זה לאהוב מחדש. התקופה שמצאתי אהבה-אותה תקופה שמלווה אותי גם עכשיו.

"עכשיו תום ואליאן אני צריכה שתעמדו זה מול זה" ביקשה דנה ומיהרה להוסיף "תום תמשיך לאחוז באליאן" המשיכה ועשינו כדבריה בעוד שאני עדיין ממשיכה לחשוב על שון,על העבר ועל התקופה של עכשיו-ההווה. עמדנו שנינו זה מול זה על רסיסי זכוכיות כשמאחורינו מראה גדולה שבחלקה שבורה. למרות החושך הכבד יכולתי לראות את עיניו הנוצצות של תום מביטות בי. יכולתי להרגיש את ידיו אוחזות במותניי ומקרבות אותי אליו ואני כתגובה הנחתי את ידיי על כתפיו.

"אני אוהב אותך" לחש לפתע ומילותיו הקפיאו אותי. הרגשתי קפואה ושכל העולם מסביבי נעצר ורק השיר ממשיך להתנגן.

"אני..." אמרתי מגמגמת ממשיכה להסתכל בעיניו העמוקות והחדורות שמצפות לאותן מילים בדיוק כלפיו . "גם אני" אמרתי מתחמקת ומיהרתי לסחוף אותו לנשיקה ארוכה. שמחתי לשמוע אותו אומר את המשפט 'אני אוהב אותך'.אבל לא יכולתי להחזיר לו את אותו משפט בדיוק כלפיו. הרגשתי שהמילים נתקעות לי. הרגשתי קפואה.

השאלה היחידה שעלתה לראשי באותו רגע זה 'למה אני לא מצליחה להגיד לו את זה?' הרי אני באמת אוהבת אותו. למרות כל המחשבות המטרידות נישקתי אותו נשיקה סוחפת. לא רק בגלל שניסיתי להתחמק אלא בגלל שרציתי להראות לו שאני באמת אוהבת אותו. רציתי להוכיח לו את זה.

"נהייתם זוג דביק!" אמרה דנה צוחקת ומדליקה את האור בעוד שאנחנו מתנתקים מהנשיקה ומסתכלים זה בעיני זה בלי לומר מילה. אם חשבתי שלפעמיים מילים לא באמת חשובות אלא המבט והרגש כי אותם אפשר להעביר בצורה הכי טובה,אז טעיתי. טעיתי בגדול כי כנראה לפעמיים המילים חשובות. לפעמיים הם מסמלות דברים עם הרבה משמעות והתחייבות,והמשפט "אני אוהב אותך" הוא אחד מהמשפטים החזקים עם הרבה משמעות. אחד המשפטים שכל אחד רוצה לשמוע כשהוא מוצא את ה'אחד' שלו.

המשכתי להסתכל בעיניו וראיתי כמה הוא מבולבל, אבל אני הייתי לא פחות מבולבלת ממנו.השאלה 'למה אני לא יכולה להגיד לו את המשפט "אני אוהבת אותך"?' לא סירבה להפסיק להדהד בראשי.

"הלו?! יש שם מישהו?" אמרה דנה מנפנפת בידה מול פניי ופניו של תום

"כן" אמרתי כמעט בלחש מתנתקת מעיניו של תום.

"אני צריך ללכת" אמר והלך לכיוון הדלת.

"חכה!" צעקתי ורצתי אליו אוחזת בידיו. הוא הסתובב אליי בצפייה ואני כתגובה חיבקתי אותו. כל-כך רציתי להגיד לו,אבל לא יכולתי.

מיהרתי להסניף את ריח הבושם ולחוש את אותם פרפרים ורגשות שמלווים אותי בכל מגע,ליטוף ונשיקה שלו.

ידעתי מה זה להרגיש מאוהבת,ידעתי מה זה להרגיש נאהבת,אבל לא ידעתי איך לבטא את זה במילים.

הוא התנתק מהחיבוק מסתכל בעיניי ויוצא מהדלת משאיר אותי לבד.

ידעתי שהוא מבולבל ורוצה קצת זמן לבד אז נתתי לו,כי את האמת גם אני הייתי צריכה את זה.

"מה קרה?"שאלה אותי דנה כשהבינה שמשהו לא בסדר.

"לא הצלחתי להגיד 'אני אוהבת אותך'" אמרתי נאנחת והתיישבתי על הכיסא שהיה בסביבה לצידה של דנה.

"את לא אוהבת אותו?" שאלה מסתכלת בעייני סקרנית.

"אני אוהבת אותו" אמרתי בכנות ובלב שלם "פשוט...קשה לי להגיד את זה" המשכתי. לא יכולתי להסביר את ההרגשה. את הדבר הזה שחוסם אותי מלהגיד את המשפט הזה.

לפתע שמעתי דלת נפתחת. הסתובבתי לאחור מגלה את רן מתקרב אלינו.

"אני לא מצליח להגיד לה 'אני אוהב אותך'" אמר לחוץ ולקח קוראסון מהצלחת שהייתה בשולחן לצידנו.

"ספר לי על זה" מלמלתי לעצמי ורן התיישב לידי

"אתה חייב להפסיק להיות כזה לחוץ.מה הלחץ?" שאלה דנה צוחקת

"היא נוסעת ואני לא יספיק להגיד לה את זה" אמר ומיהר להמשיך "זה הלחץ!" הוסיף בלחץ.

"אני לא מבינה מה הלחץ בלהגיד 'אני אוהב אותך' יותר מלחיץ לשמוע את זה" אמרה אוכלת גם היא מהקוראסון בעוד שאני ורן מסתכלים עלייה בחיוך ערמומי.

"מה?"שאלה לא מבינה מה פשר המבטים.

" מה יש לך לספר לנו?" שאלתי אותה כשהבנתי שקרה משהו.

"עידו אמר לי 'אני אוהב אותך'" אמרה וחייכה חיוך חולמני "אבל  לא נתתי לזה להשפיע עליי,למורת כל הלחץ וההתרגשות" מיהרה להמשיך בקשיחות ורצינות.

"משחקת אותה קשה להשגה?" שאל רן צוחק

"כן. לא יזיק לו להתאמץ קצת" אמרה בביטחון וגרמה לי לצחוק.

"טוב. עכשיו ברצינות. מה אני עושה?" שאל רן ברצינות והוסיף "אני לא יכול לתת לה ללכת בלי להגיד לה את המשפט הזה.אני לא רוצה שזה יהיה מאוחר מדיי" אמר וגרם לי לחשוב על הדברים שוב.

נזכרתי שאני לא הספקתי להגיד לשון 'אני אוהבת אותך' ועכשיו...עכשיו זה כבר מאוחר מדיי. לאחר כמה שניות הגעתי למסקנה  שפה אני לא רוצה לפספס שום דבר וידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות כדי לא לפספס.

"אני הולכת!" אמרתי קמה מהכיסא והולכת לכיוון הדלת כשהרגשתי את מבטיהם של רן ודנה נעוצים בי באי הבנה.

הלכתי לעבר הכיתה מחפשת את תום כששמעתי בדרך שני קולות מוכרים מדברים מתוך הכיתה.

"אני אוהב אותך" אמר קול מוכר כשהתקרבתי לדלת הכיתה.

"אני אוהבת אותך" אמרה קול נשי שגם הוא היה מוכר לא פחות.

פתחתי את הדלת סקרנית לדעת מי הם שתי הקולות ומופתעת מדבריהם,אך עוד יותר הייתי מופתעת כשהבנתי מי אלה הדמויות.    

בקשר לשאלה ששאלתי בפוסט הקודם (אם כדי לסיים את הסיפור הנוכחי ולהתחיל סיפור חדש או לא) אז מאוד שימח אותי שהרבה הביעו דעה בנוגע לזה. לטוב ולרע.

חשוב לי לשמוע כל דעה.

אני עדיין בהתלבטות,אבל אני מרגישה שרוב הסיכויים שאני יסיים עם הסיפור הזה בכמה פרקים אחרונים ויתחיל סיפור חדש. אני חושבת שהמסר בסיפור הועבר וסיפור חדש יכול להעביר מסרים שונים שאני לא יכולה להעביר בסיפור הזה וכו'.

בכל מקרה,שום דבר לא בטוח ולא סגור ואני ימשיך לחשוב אם באמת יש לאן לקחת את הסיפור ואם כן לאיזה תפנית מיוחדת ושונה שתפתיע.

מקווה שאהבתם את הפרק הזה,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>