"טוב. עכשיו ברצינות. מה אני עושה?" שאל רן ברצינות והוסיף "אני לא יכול לתת לה ללכת בלי להגיד לה את המשפט הזה.אני לא רוצה שזה יהיה מאוחר מדיי" אמר וגרם לי לחשוב על הדברים שוב.

נזכרתי שאני לא הספקתי להגיד לשון 'אני אוהבת אותך' ועכשיו...עכשיו זה כבר מאוחר מדיי. לאחר כמה שניות הגעתי למסקנה  שפה אני לא רוצה לפספס שום דבר וידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות כדי לא לפספס.

"אני הולכת!" אמרתי קמה מהכיסא והולכת לכיוון הדלת כשהרגשתי את מבטיהם של רן ודנה נעוצים בי באי הבנה.

הלכתי לעבר הכיתה מחפשת את תום כששמעתי בדרך שני קולות מוכרים מדברים מתוך הכיתה.

"אני אוהב אותך" אמר קול מוכר כשהתקרבתי לדלת הכיתה.

"אני אוהבת אותך" אמרה קול נשי שגם הוא היה מוכר לא פחות.

פתחתי את הדלת סקרנית לדעת מי הם שתי הקולות ומופתעת מדבריהם,אך עוד יותר הייתי מופתעת כשהבנתי מי אלה הדמויות.  

"אמרתי לך-הפכים מושלמים"

פרק 68.

כמה המשפט "אני אוהב/ת אותך" שוקל במערכת יחסים?

יש הרואים במשפט כמשהו עם הרבה מחויבות ומלא משמעות שבלעדיו אי אפשר לקיים מערכת יחסים לטווח ארוך.

יש הטוענים שאין צורך במילים,או במשפט "אני אוהב/ת אותך" כדי לבטא אהבה. את האהבה צריכים להרגיש ואין שום מילה שיכול לבטא את הדברים כמו הרגש,אפילו לא אליעזר בן יהודה.

אם שואלים אותי בשביל להגיע למערכת יחסים טובה צריכים לשלב גם את הרגש וגם את המשפט. הרי בשביל מערכת יחסים טובה ויציבה צריכים להרגיש,אבל עם זאת כל אחד היה רוצה לשמוע את החצי השני שלו אומר משפט כזה.

בכל מקרה,בין כל הצדדים,הדעות והמחלוקות איך המשפט "תמונה שווה אלף מילים" קשורה?

פתחתי את הדלת מופתעת לגלות את בן ושירן מתנשקים בלהט.

לא ציפיתי לראות אותם ובטח לא בסיטואציה כזאת.

מצד אחד,בן ושירן הם הפכים-בן הוא שרמנטי,רומנטי וסבלני,לעומת שירן שהיא בדיוק ההפך. יותר מזה לשניהם יש מחשבות ודעות שונות כל-כך שאני לא חושבת שניתן לקיים מערכת יחסים יציבה בתנאים כאלה.

"אליאן,מה את עושה פה?" שאל בן כשהם התנתקנו מהנשיקה והבחינו בי בפתח הדלת.

"מצטערת. לא התכוונתי להפריע" אמרתי במהירות מתנתקת מהמחשבות. "מזל טוב" הוספתי ומיהרתי לסגור את הדלת.

"לא,זה בס-"שמעתי את שירן אך מיהרתי לסגור את הדלת משאירה אותם שם לבד.

'מצד שני,תמיד אמרו שהפכים נמשכים זה לזה. כנראה שלמרות כל המחשבות והדעות השונות יש להם רגש אחד משותף:אהבה,וזה מה שמחזיק אותם' חשבתי לעצמי מעלה חיוך גדול לפנים כשנזכרתי שגם אני ותום כך.

"איזה חיוך של מיליון דולר" אמר שלומי מתקרב אליי "מה קרה?" הוסיף  מחייך חיוך ערמומי.

"סיפור ארוך" אמרתי צוחקת וקופצת עליו בחיבוק.

"אי אי יש לי חברה! תיזהרי על הידיים" אמר צוחק

"שמענו עלייך" החזרתי צוחקת גם אני כשהתנתקנו מהחיבוק.

"טוב שאני רואה אותך עכשיו כי דנה ביקשה ממני להביא לך את התמונה הזאת" אמר מוציא מתוך הכיס מעטפה. פתחתי את המעטפה בסקרנות רואה את התמונה שבו אני ותום הצטלמנו. אותה תמונה בסט הצילומים שתום היה מאחוריי ונישק אותי נשיקות עדינות על הצוואר כשזרועותיו חיבקו אותי ונתנו לי את תחושת הביטחון.

"אתה יודע איפה תום?" הוספתי שואלת עם ניצוץ בעיניים ומקווה לתשובה חיובית.

"בפנימייה" ענה ולאחר כמה דק' ארוכות מצאתי את עצמי בפתח הפנימייה כשבתיקי התמונה שדנה צילמה.

"מה חסר פה בתמונה?" שמעתי קול שואל ולא מוכר מתוך הפנימייה. נכנסתי לפנימייה רואה את אורן ותום כשלצידו שובל עם אישה לא מוכרת בשנות הארבעים לחייה.

"מי זאת?"שאלתי בלחש פונה לתום כשהתקרבתי מספיק אליהם.

"הפסיכולוגית שרואה אם לשובל יש קשיי תפיסה" ענה והתיישבתי לידו קרוב,מנסה להסניף את ריח הבושם ולחוש את חום גופו בעוד שמבטינו הצטלבו וסירבו להתנתק.

"שובל,מה חסר בתמונה?" שאלה שוב הפסיכולוגית את אותה שאלה וגרמה למבטינו להתנתק. הסתכלתי על התמונה שבה שובל הייתה צריכה לענות וראיתי שחסר בתמונה פה. שובל הסתכלה שוב על התמונה מנסה לחפש מה חסר,אך ללא הצלחה.

"שובל את יכולה ללכת לחזור לשחק" אמרה הפסיכולוגית לאחר כמה שניות ושובל בתגובה רצה לחצר.

"אז מה יש לה?"שאל אורן לאחר כמה דק' שבו כתבה הפסיכולוגית על דף הנייר כמה משפטים לא ברורים.

"יש לה קשיי תפיסה" אמרה מפסיקה לרשום על הדף ומתבוננת באורן ותום השפיל את ראשו.

"אבל היא הצליחה לזהות מה חסר בכל התמונות חוץ מתמונה אחת" אמר אורן

"נכון. אבל התמונה שבו היה חסר הפה היא לא הצליחה לזהות וזה יותר משמעותי מרוב התמונות" ענתה והעבירה מצד לצד את העט.

"היא לא הצליחה לזהות את הפה כי בשבילה זה לא משמעותי. היא לא מבטאת את הדברים במילים" אמרה מתערבת בשיחה ומביעה את דעתי.

"לפעמיים זה לא מספיק,וצריך לבטא דברים במילים" אמרה אורזת את חפציה ומביאה לאורן דף והוסיפה "ואני אנסה לעזור לה" אמרה ויצאה מהפנימייה.

"אתם באמת חושבים שיש לה קשיי תפיסה?"שאלתי

"אני חושב שכן. זה מה שהפסיכולוגית אמרה והיא זאת שמאבחנת אותה" אמר אורן.

"אני חושב שלא.אני לא מסכים עם הפסיכולוגית" מיהר תום להגיד והוסיף "אני מכיר אותה יותר טובה מהפסיכולוגית וממך ואני יודע שאין לה בעיות תפיסה" אמר בביטחון בעוד שהוא קם והולך משאיר אותי ואת אורן אשר השפיל את מבטו לבד.

"הזמן יעשה את שלו" אמרתי לאורן והוא הרים את ראשו מחייך לעברי חיוך מאולץ. "אני הולכת אליו" הוספתי עוזבת את אורן לבד. ידעתי שהוא עדיין צריך זמן לבד. לחשוב.

"אני לא מצליח להבין למה היא לא יכולה להתבטא במילים" אמר תום מתיישב על הכיסא ואוחז בראשו כשנכנסתי לחדר.

"יש אנשים שזה קשה להם" אמרתי והבנתי את שובל. הבנתי כמה קשה לה,כמו שלי קשה לבטא את אהבתי לתום במילים. "כמוני" הוספתי בלחש,שלמרות הכול תום שמע.

"כמוך מה?"שאל לפתע מתקרב אליי. כל-כך קרוב שהצלחתי לחוש את מגע גופו הנעים שגרם לי לצמרמורות נעימות.

"גם אני לא מצליחה להתבטא במילים" לחשתי בעוד שאנחנו עדיין קרובים ומיהרתי להוסיף "אבל מצאתי אולי משהו שיצליח לבטא את זה" אמרתי מוציאה מתוך התיק את אותה תמונה שדנה צילמה ושלומי הביא לי. אותה תמונה שלדעתי שווה אלף מילים שביניהם המילה אהבה.

"מה זה?"שאל כשהבאתי לו את המעטפה.

"תפתח" ביקשתי והוא עשה כדבריי.

"זה אנחנו" אמר מחייך עם ניצוץ בעיניים כשפתח את התמונה . "את הולכת לשאול אותי עכשיו מה חסר בתמונה?" הוסיף שואל.

"דווקא לא. אני הולכת לשאול אותך מה אתה רואה בתמונה. מה אנחנו משדרים בתמונה?" שאלתי

"אהבה" אמר במילה אחת.

"זה מה שאני מרגישה כלפייך" אמרתי מנסה להוכיח לו את זה הפעם יותר מתמיד. "תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שאני משקרת" הוספתי לא מנתקת את מבט עיניי ממנו.

"לפעמיים זה לא מספיק,וצריך לבטא דברים במילים" אמר את אותו משפט שהפסיכולוגית אמרה בעוד שהוא הולך לכיוון הדלת מתכוון לצאת,אך אני אחזתי בידיו מתקרבת אליו ומנשקת אותו נשיקה סוחפת. הנשיקה גרמה לי להבין שוב כמה אני אוהבת אותו,אך יותר מכול כמה אני לא מוכנה לוותר ולאבד אותו.

"אני אוהבת אותך" אמרתי בלחש כשהתנתקו מהנשיקה. הפעם זה היה אמיתי. ראיתי את הניצוץ בעיניים שלו. ואני הרגשתי איך אני שלמה עם המשפט הזה. הרגשתי מאוהבת ונאהבת יותר מתמיד בין זרועותיו המחבקות של תום.

"אני ועידו חזרנו להיות יחד!" שמעתי את דנה מתפרצת לחדר בעוד שאני ותום מסרבים להתנתק ממבט העיניים.

"ואני ועדן כבר לא צריכים לספור את הימים יותר. עדן נשארת פה!" אמר רן מאושר גם הוא כמו דנה בפתח הדלת

"אני אמרתי לך!" אמרה דנה בעוד שהיא מתקרבת אלינו.

"מה?"שאלתי את דנה עם חיוך ענקי בעוד שאני עדיין בזרועותיו המחבקות של תום.

"אמרתי לך ה-" אמרה אך רן קטע אותה באמצע המשפט.

"הפכים מושלמים" השלים רן את דנה עם חיוך.

"אמרתי לך-הפכים מושלמים" מלמלתי לעצמי בחיוך.

למרות כל הקושי שבדבר,כל אחד מאיתנו מצא אהבה בדרך מיוחדת ושונה. כולנו נפתחנו להתחלות והזדמנויות חדשות.

ההתמודדות שלי עם העבר הייתה חלק מהתחלה חדשה,אומנם לא שכחתי את שון ואני לא ישכח או אנסה לשכוח. שון תמיד יישאר בפינה מיוחדת בלב,אבל החיים ממשיכים ולמדתי להיות מאושרת למרות הכול.

לא שכחתי שאת ההתמודדות שלי עם העבר חלקתי עם תום,שגם הוא התמודד איתו,והצליח. אורן החליט לקחת עליו ועל שובל אחריות ולהיות כמשפחה,למרות שהוא עדיין לא שוכח את העבר הוא מאושר.

 הסוף!

כואב לי לכתוב בסוף הפרק את המילה ה'סוף',אבל עם זאת אני מאוד שלמה עם זה.

אני מרגישה שהעברתי הרבה מסרים בסיפור,וכמו כל סיפור גם הוא צריך להסתיים.

נכון שחלקה הגדול בעלילה בסיפור לא עליי,אבל המסרים שהעברתי בסיפור-זה דברים שאני חושבת עליהם ודברים שקורים לעיתים מסביבי.

בכל הדמויות שיצרתי יש מין חלק קטן מהאופי שלי.

ברוב מהלך הסיפור ניסיתי לחשוב מה אני הייתי עושה במקום אליאן. איך אני הייתי מרגישה,וכך בעצם תיארתי את הרגשות ,המחשבות והתחושות שלה.

משפט אחרון מוקדש לכם-תודה ענקית לכולם על כל התמיכה,העידוד וכל החוויה שעברתי פה שאתם הייתם חלק ממנה.

אז פעם אחרונה לסיפור הזה,מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה-בסיפור חדש (שיתחיל עוד יומיים או שלושה),

אוהבת המון,

שושה33>