"מה קרה?" שאל לפתע והרגשתי את מבטיו נועצים בי ובסיגריה שעל ידי. "ממתי את מעשנת?" הוסיף שואל.

"לא הרבה. למען האמת,לפני חודש" אמרתי והוספתי "אל תגלה לאימא שלי היא לגמרי תתחרפן ו-"

"זה בסדר" אמר קוטע את דבריי והחזרתי את הסיגריה אל בין שפתיי אך הוא תפס אותה וזרק אותה על הרצפה.

"מה זה היה עכשיו? אמרת שזה בסדר!" אמרתי בכמעט צעקה.

"אמרתי שזה בסדר שאני לא אגלה לאימא שלך,אבל לא אמרתי שזה בסדר שתעשני" הסביר אוחז בידי.

"מה אתה עושה?" שאלתי

"את באה איתי" אמר ורק אז הבחנתי במפתח מיוחד שהיה בין ידיו. 'אולי בכל זאת הוא מצא את המפתח שיפתח את כל הדלתות הנעולות והסגורות בליבי?' חשבתי לעצמי.

"לא. אתם באים איתי" אמר קול גברי לא מוכר ובמהרה הרגשתי את עיניי מתכסות במטפחת וגוף שרירי מרים אותי,למרות התנגדותי.

"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 5

בעולם יש שלושה זמנים מורכבים שונים. עבר-הווה-עתיד.

לכל אדם יש עבר שממנו הוא בא וחווה חוויות ולפעמיים גם עושה טעויות.

את העבר אי אפשר לשנות ואת הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה,ולכן כל מה שנותר לעשות הוא ללמוד מטעויות העבר ולא לחזור עליהם שוב בהווה ובכללי בעתיד.

ועל העתיד,על העתיד אפשר להמשיך לחלום ולקוות שזה לא יהיה רק חלום.

"אופל" שמעתי קול נעים קורא בשמי. פתחתי את עיני אוחזת בראשי ומרגישה כאב עז וחד בעוד שאני מוצאת את עצמי יושבת על רצפת פרקט שבורה ומלוכלכת שמסביבי שברירי זכוכיות שכנראה נפלו מהמראות הגדולות והשבורות שהיו בחדר המוזנח והחשוך עם ריח העובש החזק.

"מה קרה?" שאלתי בקול צרוד את תומר שעל פניו היה מבט מודאג בעוד שהוא ממהר לאחוז במותניי ולעזור לי לקום.

"התעלפת כשניסית להתנגד בזמן שחטפו אותנו" אמר ונזכרתי בידיים הקרות והגוף החסון והשרירי שהרים אותי לכיוון משאית גדולה. נזכרתי גם בהתנגדות שלי ובכאב עז שהרגשתי בראשי,שלבסוף גרם כנראה להתעלפות.

"איך נצא מפה?" שאלתי ולמרות כל הלחץ שהייתי אמורה להיות בו,מצאתי את עצמי רגועה. אני לא יודעת אם זה מהעיניים הרגועות והשלוות של תומר כאשר מבטינו הצטלבו או בגלל שהבנתי שהלחץ לא ממש יעזור לי באותם רגעים. העפתי עוד כמה מבטים לעבר החדר שבו נמצאנו,והופתעתי לגלות שזה חדר הבלט המוכר והנטוש.

"אני יודע איך תצאו מפה" שמעתי את הדלת הנעולה נפתחת ונתגלה לעיניי גבר גבוהה בשנות השלושים וקצת לחיו עם עיניים ירוקות ושיער שחום כפחם. הוא היה לבוש בחליפה יוקרתית כשמאחוריו שני גברים חסונים ושרירנים הלובשים כובע גרב שחור.

"באמת?" אמרתי בציניות.

"באמת" אמר ברצינות עם מבט רצחני ונוקב לעברי שגרם לי לצמרמורת. ולגל קור בלתי מוסבר לתקוף אותי. "קוראים לי הרצל ואני מאוד רציני אז אל תשחקי משחקים אם את רוצה לצאת מהמקום הזה בחיים" הוסיף ברצינות וגרם לקצב מהירות ליבי לפעום במהירות בעוד שהוא מתקרב אליי ומרים את ידו כדי לנגוע בפניי ולהעביר את קצוות שערי לאחור,אך תומר נכנס בנינו ומנע זאת.

"אז אתה עוזר לחברה הקטנה שלך?" שאל מגחך ושני הגברים עם כובעי הגרב התקרבנו לעברנו אך בתנועת יד מהירה של הרצל הם נעצרו במקומם.

"מה אתה רוצה?" שאל תומר בביטחון מתעלם מדבריו.

"מה שאתה רוצה" ענה ולא הבנתי על מה הם מדברים. "הנבואה אומרת שרק מתי שהאופל והאור יתאחדו למפתח יהיה משמעות שתביא אותם למקום שכל אדם מחפש ורודף אחריו." הוסיף מעיף לעברי מבט נוסף ובוחן.

"ואני חושב שאתם יכולים לעזור לי" המשיך בדבריו לא מסיר את מבטו ממני,דבר שגרם לי להמשיך לקפוא במקום.

"שנינו רוצים את אותו הדבר. אבל אנחנו פועלים בדרכים שונות להשגת המטרה. אני לא אעזור לך" אמר תומר,שוב בביטחון שהופתעתי ממנו.

"את זה עוד נראה" אמר מסיר את מבטו ממני והולך לכיוון הדלת כששני הגברים לבושי כובע גרב בעקבותיו."אופל. שם יפה יש לך" הוסיף בפתח הדלת מעיף מבט אחרון לעברי עם חיוך קטנטן שהצליח להפחיד אותי מעט ויצא מהחדר,שכמובן שלא שכח לנעול אותה מיד אחר-כך.

"על מה הוא דיבר?" שאלתי סקרנית את תומר לאחר כמה שניות של שקט מעיק.

"לא עניינך" מלמל והיה נראה שהוא שקוע במחשבות.

"לא ענייני? אני נחטפתי יחד איתך ואני לא יודעת אפילו על מה!" צעקתי לעברו בכעס בעוד שאני מתקרבת אליו במהירות.

"אני מבטיח לספר לך על זה אחר-כך. אבל עכשיו אנחנו חייבים לחשוב איך אנחנו יוצאים מפה" אמר בהיגיון שגרם לי לשתוק.שוב פעם עיניו גרמו לי להירגע ולהרגיש את תחושת הביטחון המוכרת."את מכירה את המקום הזה?" הוסיף שואל כמעט בלחש בעוד שהוא מוריד את החולצה הלבנה ונשאר רק עם גופיה לבנה שלא השאירה הרבה מקום לדמיון וחשפה את הריבועים הבולטים בבטנו.

"כן" עניתי נאנחת "זה חדר הבלט הנטוש" הוספתי בעוד שהוא מתקרב לחלון הגדול והשבור שבחדר ואני ניצלתי את הרגע להסתכל קצת יותר טוב עליו.

"יש כאן מדרגות המחוברות לצד הבניין" אמר לפתע ומיהר להוסיף "כנראה זה באמת בניין ישן"

"כן. רק אל תשכח שבין המדרגות לחלון יש כמה מטרים שלא נוכל לאחוז בהם בשום דבר" אמרתי מתקרבת גם אני לחלון ורואה את המדרגות המחוברות לצד הבניין הישן והמוזנח.

"יותר קל יהיה אם פשוט נפרוץ את הדלת" אמר ורק עכשיו הבחנתי בדלת השנייה והנעולה בצד החדר שבעצם אם נפתח אותה נוכל לרדת באותם מדרגות ולברוח. "יש לך סיכה?" שאל והנהנתי בראשי בעוד שאני מוציאה משערי סיכה שחורה ודקה.

"לא ידעתי שאתה יודע לפרוץ" אמרתי מתיישבת ונשענת על הקיר קרוב לדלת הנעולה שתומר מנסה לפרוץ.

"את לא יודעת עליי עוד הרבה דברים.ואולי גם עדיף שלא תדעי" אמר נעצר לפתע מעיף מבט לעברי וממשיך לפרוץ את הדלת.

"למה?"שאלתי סקרנית מנסה לתפוס את עיניו הכחולות-ירוקות.

"אופל אני לא מי שאת חושבת שאני" אמר נאנח ומביט בי לרגע. 

"אז מי אתה?" שאלתי כמעט בלחש מהופנטת לעיניו. "מה העבר שלך?" הוספתי שואלת.

"אין לי עבר" אמר מסיט את מבטו ממני וממשיך לפרוץ את הדלת הנעולה. הנחתי לנושא למרות השאלות והמחשבות הרבות.הרגשתי שזה לא הזמן ולא המקום המתאים לדבר על זה.

"הצלחתי" אמר אחרי כמה שניות של שקט. "בואי" הוסיף ולפני שהספקתי להבין משהו מצאתי את עצמי רצה ברחובות כשתומר אוחז בידי ומדי פעם הסתכלתי לאחור לראות אם יש מישהו בעקבותינו עד שתפסנו מונית לכיוון הבית שלי.

"זה הלילה הכי ארוך והזוי שהיה לי בחיים" מלמלתי לעצמי מפהקת בזמן נסיעתנו במונית לכיוון הבית שלי.

"עוד מעט כבר בוקר" אמר והתבוננתי בזריחה ובצבעיה שהצליחו להרגיע אותי.

"אני אוהבת את הזריחה" אמרתי כמעט בלחש. "יש בה משהו מרגיע ושלוו" הוספתי ממשיכה להתבונן בזריחה בבתים והעצים החולפים להם במהירות.

"תגידי את עדיין צריכה שותף לדירה?" אמר לפתע שואל.

"תגיד את רומז לי משהו?" החזרתי בחיוך.

"מסתבר" אמר גם הוא מחייך.

"אבל אני לא יודעת עלייך כלום" אמרתי בעוקצניות "גם אין לך עבר" הוספתי ממשיכה לעקוץ.

"את לא תביני את זה" אמר נאנח.

"נסה אותי" החזרתי בעקשנות.

"העבר שלי היה רצוף בטעויות שעכשיו בהווה אני צריך להתמודד איתם" אמר ולא ממש הבנתי את דבריו.

"זה קשור למקרה של היום?" שאלתי סקרנית ומיהרתי להוסיף "ואם כבר מדברים על המקרה של היום אתה חייב לי כמה הסברים על זה"

"אני אסביר לך הכול. וכן,זה קשור" ענה במהירות "רק שזה כבר לא היום,אלא אתמול. כל יום שמסתיים קוראים לו עבר,לא?" הוסיף קורץ לעברי.

"כל יום שמסתיים קוראים לו עבר,אבל לפעמיים יש ליום הזה משמעות בעתיד" אמרתי רומזת שמה שקרה אתמול בעצם יש משמעות לעתיד .

"רומזת משהו?" שאל

"מסתבר" עניתי קורצת לעברו "רק קח בחשבון שיש חדר אמבטיה אחד שבו אני מתעכבת הרבה ואתה עלול למצוא את עצמך שבוע בלי מקלחת" הוספתי

"את צריכה להביא לי קודם מפתח,ואז נדבר על זה" אמר מחייך וחושף את שיניו הלבנות והמסודרות.

'כנראה שלא רק לדירה הוא יקבל מפתח,אלא גם ללב שלי' חשבתי לעצמי.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>