בינתיים באותו זמן אבל במקום אחר,תומר מצא את עצמו בבית החולים לצד לי,מופתע לראות אותה הולכת עם קביים.

"אני לא מאמין" חייך,מופתע.

"אז כדי שתתחיל להאמין" חייכה לי חיוך מאושר. מזמן הוא לא ראה את עיניה נוצצות בכזו צורה,למען האמת הוא אפילו התגעגע לזה.

"אין לך מושג כמה אני שמח בשבילך" אמר ובן רגע מצא את עצמו בנשיקה סוחפת וארוכה עם לי, אך משום מה חסרת רגשות,ריקנית. זה לא היה כמו פעם..לפחות מהצד שלו.

"ולך אין מושג כמה אני התגעגעתי להרגשה הזאת" אמרה כשהתנתקה מהנשיקה. "עכשיו הכול יחזור להיות כמו פעם" הוסיפה בביטחון,נשענת על כתפיו ובעזרת אצבעותיה הדקיקות טיילה על בטנו השרירית.

"הכול יחזור להיות כמו פעם" חזר על המשפט אך תומר לעומת לי לא היה כל-כך בטוח בזה.

הרבה דברים השתנו,הרגשות שלו השתנו והמערכת יחסים הזאת מרגישה לו...איך נאמר? דיי תקועה. אין בה שום ריגושים..הפרפרים בבטן התפוגגו והכול נראה שגרתי מדיי,ריקני מדיי לעומת המחשבות על אופל שהתרוצצו בראשו ואף תפסו מקום דיי נכבד בליבו.

"אתה שקט מדיי" קטעה לי את מחשבותיו "על מה אתה חושב?" שאלה.

"סתם..." מלמל והעיף את קצוות שערה לאחור,בדיוק כמו שהעיף או לפחות ניסה להעיף את מחשבותיו של אופל מראשו.

"נו,התחלת כבר את תוכנית ב'?" שאל יוני,מוזג לעצמו אחד מהמשקאות החזקים.

"תוכנית ב'?" לא הבין.

"הרגע בו אתה אמור להתקרב לאופל,לגרום לה לסמוך עלייך ואולי אם תפעיל גם את הקסם האישי שלך,אז גם להתאהב בך" אמר כאילו זה מובן מאליו.

"רק תזכיר לי שוב למה אנחנו,זאת אומרת אני צריך לעשות את זה?" קם אושר מכיסאו והתקדם לעבר יוני.

"כי רק היא יכולה להוביל אותנו לדבר שאנחנו רוצים" ענה ישירות.

"הדבר שאנחנו כל-כך רוצים?" גיחך בזלזול.

"מה עשיתי טעות כשדיברתי ברבים? אתה לא רוצה את זה גם?" שאל יוני לוגם מהמשקה בשוט אחד רצוף.

"תגדיר מה זה 'הדבר' הזה" החזיר אושר, ספק מבקש ספק דורש. אך מה שכן? תשובה הוא לא קיבל אלא רק שתיקה. שתיקה שאמרה הכול.

"ככה חשבתי,אתה אפילו לא יודע מה הדבר הזה. אתה רודף אחרי הלא נודע...כל מה שעשינו יכול להיות אפילו על משהו שלא קיים "התחיל להתעצבן.

"למרות שאני לא יודע מה זה,זה קיים וזה גדול,למען האמת,ענק. זה דבר שכל אחד רוצה וחולם עליו. זה לא מספיק בשבילך?" הרים את קולו.

"האמת שלא. זה לא מספיק בשביל להרוס למישהו את החיים" אמר ויצא מהחדר בטריקת דלת.

"זה רק אני או שהוא נהיה יותר מדיי ריגשי?" מלמל לעצמו באדישות וחזר לשתות מהמשקה שאחז בידיו.

"את לא רצינית!" התעצבנה נוגה לאחר שאופל סיימה לספר להן את כל מה שעבר עלייה בימים האחרונים.

"אני נראית לך כמישהי שצוחקת?" נאנחה אופל,מתענגת על הגלידה שהספיקה כבר להינמס מעט ואף מצאה בה כנחמה לצרות ולכאב.

"תגידי מי אמרת שהוא העיתונאי?" שאלה משי.

"אני לא אמרתי" אמרה ומיהרה להמשיך "אבל זה משה לוי,את בטח לא מכירה אותו"  

"תתפלאי,אבל אני דווקא כן" אמרה "מה שבטוח,שאת בטח תופתעי לגלות שאני חושבת שהוא זה שתקף אותי,אז באותו לילה ברחוב" הוסיפה ונראה שהרבה חלקים התחברו בראשה של משי כמו פאזל.

"מצחיקה את" גיחכה אופל כלא מאמינה "למה שהוא יתקוף אותך?"

"למה שהוא יסמם אותך?" החזירה,נתנה לאופל כמה נקודות למחשבה.

"אתן לא באמת חושבות על זה ברצינות,נכון?" שאלה נוגה מעיפה לעברן כמה מבטים מוזרים.

"האמת שיש בזה משהו" אמרה אופל לאחר מספר שניות של שתיקה.

"יש בזה הרבה יותר מסתם משהו" החזירה משי בביטחון.

"אתן משוגעות" אמרה נוגה מניחה את הגלידה על השולחן שלצידה "יש תותים?" הוסיפה שואלת.

"אנחנו אולי המשוגעות אבל את בהחלט המוזרה" צחקה אופל ומשי אחריה בעוד שנוגה מגלגלת את עיניה.

"מצטערת על האיחור" התנשפה בתיה בעוד שהיא מתיישבת על הספה מול יוני לעוד שיחה בין מטופלת לפסיכולוג,או לפחות ככה חשבה. "אתה יודע כל הפפארצי והמקרה הזה דיי מתיש" הוסיפה נאנחת.

"זה בסדר" חייך "רוצה לשתות משהו? הציע.

"לא,לא. אני בסדר" סירבה.

"נראה שזה מאוד משפיע עלייך כל העניין" התחיל את השיחה.

"אתה יודע,מפיצים בכל העיתונים שהבת שלי מסוממת אז מן הסתם אני דואגת" החזירה.

"דואגת לתדמית או דואגת לה?" פלט.

"סליחה?"

"התכוונתי שאת צריכה להראות תדמית של מודאגת,אך עם זאת את גם צריכה להראות שליטה..להגביל את בתך"  תיקן את עצמו ומיהר להמשיך "להראות לה שאת החזקה ולא לתת לה לעשות כל מה שהיא רוצה"

"זה לא נראה קצת כמו פיצול אישיות?" צחקקה

"זה נראה כמו תגובה טובה למעשים של הבת שלך" החזיר,יודע לאן הוא צריך להוביל את השיחה.

"יכול להיות" חשבה ברצינות על דבריו.

היא לא ידעה שדבריו יביאו אותה רק למקומות הרסניים ולניתוק קשר כללי בינה לבין בתה,אופל. יביאו אותה לבור גדול ועמוק שיהיה קשה מאוד לצאת ממנו.

"נו,טיפלת בזה כבר?" שאל משה

"לא,לא בדיוק" ענה נפתלי,נאנח. "אתה צריך להבין-"

"אני לא צריך להבין כלום" קטע אותו "אבל אתה,לעומתי צריך להבין שאם אתה לא תטפל בזה אני אטפל בזה בדרך שלי" התחיל לאיים.

"משה,באמת..אנחנו לא צריכים להגיע למצב שכזה" ניסה נפתלי להרגיע את העניינים. "מה אתה אומר שאני אשלם לך כסף ונשכח מכל העניין הזה?" הוסיף שואל.

"הכסף לא יעזור לי כשהיא תגלה מי אני,ובמילים אחרות, הכסף לא שווה את הביטחון שלי כרגע" החזיר

"אני לא מבין מה זה אשמתי" הרים נפתלי לפתע את קולו "אני לא אשם שהעובדה שלך היא חרא ושהיא עומדת לגלות אותך..נמאס לי מהמשחקים האלה" התעצבן.

"האמת שגם לי נמאס מהמשחקים האלה..אולי כדי שאני אפטור אותם כבר עכשיו" אמר ובתנועה מהירה הוא הוציא סכין חדה מהכיס האחורי במכנסיו לעבר צווארו של נפתלי. "מה אתה אומר?" הוסיף שואל.

"אני אטפל בזה" מלמל בלית ברירה.

"אני מקווה בשבילך" החזיר ויצא מהחדר, לא לפני ששלח לעבר נפתלי עוד אחד מהמבטים המזהירים והמאיימים שלו.

= למחרת בבוקר =

בשעת בוקר מוקדמת אופל מצאה את עצמה בסוכנות "אודם" אחרי הרצאת שכנועים ארוכים של אמה שטענו "אין לך מה להסתיר,אז אל תראי כאילו שיש לך" שמשום מה,באופן מפתיע היא צדקה.

"היי לך" שמעה את קולו של תומר. אות קול שגרם לליבה להחסיר פעימה בלי שליטה בכל פעם ששמעה או ראתה אותו.

"היי לך בחזרה" הסתובבה אליו,אוחזת בקפה החם שהספיק להתקרר מעט.

"אני יודע שנפגעת" שבר את השתיקה שהשתררה למספר שניות קצרות.  

"לא נראה שכל-כך אכפת לך" אמרה אופל,לא יכולה להסתיר את הרגשות והפגיעות שהרגישה.

"אופל,את יודעת שזה לא ככה" נאנח בעוד שהיא משפילה את ראשה,לא עומדת בזה. "תסתכלי עליי" ביקש.

"בשביל מה? הרי העיניים שלי כבר לא אומרות לך כלום,לא?" אמרה בקול חנוק אך הפעם הסתכלה בעיניו.

"אני-" התחיל תומר לומר.

"אתה מצטער,נכון? זה מה שרצית להגיד?" קטעה אותו . היא ידעה שזה מה שהוא הולך להגיד לה...מה שהוא תמיד אומר לפני שהוא שוב בורח ממנה ומהרגשות שלו.

"אופל,איך אני יכול לתקן את זה?"שאל. עיניו הצטלבו עם עיניה.

"נתחיל בזה שתפסיק להצטער ותשא באחריות שלך,מה אתה אומר?" ענתה ולפני שהספיקה לשמוע את תשובתו שמעה קול מוכר קורא בשמו.

"תומר" אמרה לי שהתקרבה אליהם בקביים וגרמה לאופל להישאר מופתעת.

"לי,מה את עושה פה?" שאל תומר.

 "נמאס לי להישאר בבית" חייכה חיוך שובב בעוד שהיא מעיפה מבט רצחני לעבר אופל שהשאיר אותה קפואה במקומה. "אופל,נחמד לראות אותך פה...ועוד אחרי מה שקרה" הוסיפה ממלמלת,בחיוך מאולץ שאפילו עיוור יכל להרגיש זאת.

"אין לי מה להסתיר,אני לא עשיתי כלום ואין סיבה שאני אסתתר." החזירה אופל בחיוך מזויף לא פחות מאשר לי.

"כן אה..." החזירה והסתכלה עלייה במעט התנשאות "שנלך תומר?" פנתה לתומר בחיוך שובב.

"אופל" הרגישה זוג ידיים כרוכות סביב מותניה,במהירות היא הסתובבה לאחור מגלה את אושר.

"מה אתה עושה?" לחשה לא מבינה ואף מופתעת.

"תסמכי עליי" אמר בקלילות,לוחש לאוזניה "אני יכול לעזור לך" המשיך ובלי להוסיף מילה סחף אותה לנשיקה שגררה מבטים עטופי קנאה מצד תומר.

תומר הסתכל על אופל,קפוא .הוא הרגיש שמכניסים לו בוקס לבטן ואף גרוע מכך...סכין ללב. התחוללו אצלו סערת רגשות..הוא לא היה יכול לראות את שפתיו של אושר נוגעות בשפתיה של אופל או ידיו נוגעות במותניה.

התחשק לו להעיף אותו ממנה,אך הוא שתק,עומד קופא במקומו עם מבטים רצחניים ואף קנאים לעברם.

"תומר" לי קטע את מחשבותיו.

"מ-מה?" מלמל

"שנלך?" חזרה על השאלה "מה יש לך? אני מרגישה שאתה לא איתי.." לחשה

"אני איתך,תמיד איתך" חייך והעיף את קצוות שערה לאחור. ספק עונה ללי וספק מנסה לעורר קנאה אצל אופל שבדיוק באותו זמן התנתקה מהנשיקה בחיוך קטנטן שלא ממש הבין מה פירושו,אך מה שבטוח,הוא לא אהב את זה.

אני כבר אגיב לכם על התגובות של הפרק הקודם.

עד לפעם הבאה,

שיהיה לכם לילה טוב,

שושה 33>