תומר הסתכל על אופל,קפוא .הוא הרגיש שמכניסים לו בוקס לבטן ואף גרוע מכך...סכין ללב. התחוללו אצלו סערת רגשות..הוא לא היה יכול לראות את שפתיו של אושר נוגעות בשפתיה של אופל או ידיו נוגעות במותניה.

התחשק לו להעיף אותו ממנה,אך הוא שתק,עומד קופא במקומו עם מבטים רצחניים ואף קנאים לעברם.

"תומר" לי קטע את מחשבותיו.

"מ-מה?" מלמל

"שנלך?" חזרה על השאלה "מה יש לך? אני מרגישה שאתה לא איתי.." לחשה

"אני איתך,תמיד איתך" חייך והעיף את קצוות שערה לאחור. ספק עונה ללי וספק מנסה לעורר קנאה אצל אופל שבדיוק באותו זמן התנתקה מהנשיקה בחיוך קטנטן שלא ממש הבין מה פירושו,אך מה שבטוח,הוא לא אהב את זה.

"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 31

"מה אתה עושה?" שאלה אופל,הודפת את אושר ממנה בדיוק כשתומר הפנה אליה את גבה והתרחק.

"עוזר" אמר בקלילות "אל תגידי לי שלא נהנת  מהעזרה שלי" הוסיף בחיוך שחצני למדיי.

"תתפלא,אבל לא" החזירה בעוקצניות משלוות את ידה.

"מזל שאת לא צריכה ליהנות,אלא רק לגרום לו לקנא" אמר ומיהר להמשיך "אבל את יודעת מה עוד יותר מזל?"

"מה?" שאלה,מרימה גבה.

"מזל שאני פה" החמיא לעצמו.

"נחמד שאתה מחמיא לעצמך" העיפה את קצוות שערה לאחור "אבל אני באמת לא צריכה אותך" הוסיפה בעוד שהיא מפנה אליו את  גבה,מתרחקת ממנו או לפחות ככה רצתה.

"בלי רגשות,בלי מחויבות זה רק עזרה" אחז בידה,מונע ממנה ללכת.

"עזרה למה?" הרימה את קולה,מתעצבנת.

"אל תעשי את עצמך כאילו את לא יודעת על מה אני מדבר" ענה. למען האמת,היא ידעה בדיוק למה הוא התכוון ולא הצטרכה לחשוב פעמיים בשביל להבין מה הוא רוצה,אך בכל זאת העניין הזה נראה לה קצת...מוזר.

"למה שאתה תרצה לעזור לי?" חשדה.

"כי יש לי לב רחב" החמיא לעצמו,שוב. "וכי-"  המשיך או לפחות ניסה להמשיך עד שאופל קטעה אותו.

"וכי אתה ממש נואש ומיואש שמחפש זונה שתהיי לצידך "החזירה אופל במהירות "אז תן לי להגיד לך משהו..אני זאת לא הכתובת הנכונה" הוסיפה כשלפתע ראתה מצד העין את תומר מתקרב עליהם ומסתבר שלא רק היא ראתה את זה,אלא גם אושר שבאותו הרגע נשק לה נשיקה חטופה על שפתיה.

"נסיכה כמוך צריכה נסיך ראוי,אז תחשבי על זה" לחש לאוזניה. "נדבר,נסיכה" הוסיף הפעם בקול מספיק גבוהה בשביל שתומר שבדיוק עמד לצידם ישמע.

'אין ספק שהוא ידע בדיוק מה הוא עושה' חשבה אופל משועשעת לראות את הבעת פניו של תומר לצידה.

"נדבר" החזירה בחיוך,מחליטה לשחק את אותו משחק על מנת לגרום לתומר לקנא.

אושר שהתרחק מאופל הרגיש את מבטיו הרצחניים והנעוצים של תומר בגבו,עוקבים אחד כל צעד שלו וגרמו לו לחייך חיוך קטנטן ומרוצה כשהמחשבה 'המשימה הושלמה' עברה בראשו.

"תוכנית ב' התחילה" הודיע ליוני מעבר לטלפון.

"אני מבין שהתאפסת על עצמך" אמר "ואני מקווה שזה גם ימשיך ככה" הוסיף,ברצינות.

"זה ימשיך ככה כל עוד זה שווה את זה" החזיר,עדיין לא בטוח ועדיין לא סומך על יוני ועל דבריו.

"זה שווה את זה,תסמוך עליי " אמר בביטחון. הוא לא הבין איך יוני יכול להיות כל כך בטוח בזה..כל כך נחוש בדעתו למצוא את הנבואה הזאת שבעצם..הוא לא יודע מהי,ואף גרוע מזה יכול להיות שהיא לא קיימת.

זה אחד הסיבות שליוני היה קשה להאמין,ובצדק אך למרות הכול משהו משך אותו,כנראה הסקרנות וכנראה זה טבעו של האדם לחפש אחר משהו שישנה את החיים שלו לטובים יותר...לחיים שכל אחד היה חולם עליו.

נפתלי מצא את עצמו במשרדו הולך מצד לצד שוב ושוב בעוד שהוא מנסה לחשוב על פיתרון מספיק טוב כדי להרחיק בתו שלא ידעה עליו ממשה ומהרעיון למצוא את משפחתה הביולוגית,כלומר אותו.

"אתה נראה עצבני" שמע את קולה של בתיה בפתח הדלת.

"האמת שזה יותר בכיוון של מוטרד ומתוסכל" החזיר נפתלי,נאנח בעוד שהוא מתיישב על הכיסא המרופד.

"אפשר לשאול למה?" שאלה בתיה מתקרבת אליו ומתיישבת גם היא,מולו.

"תמיר אפשר לנסות,אבל זה לא אומר שתקבלי תשובה" החזיר

"אני אנסה את מזלי" החזירה בחיוך "מה קרה?" שאלה סקרנית,מקווה לשמוע תשובה.

"הזוג גרביים שלי לא תואמים אחד לשני"  ענה מצחקק.

"אני מבינה שאם השיחות שלנו הם לא על איומים או על אינטרסים,אז הם נהפכים להיות ילדותיים-"

"רגע,רגע מה אמרת?" קטע אותה.

"שהם נהפכים להיות ילדותיים" חזרה על דבריה.

"לא,לא זה...לפני זה"

"שאם השיחות שלנו הם לא על איומים או על...אתה בסדר?" שאלה. הוא נראה לה קצת...מוזר.

"איומים! איך לא חשבתי על זה קודם!? בתיה,אין לך מושג כמה אני חייב לך" אמר בהתלהבות.

"חייב לי על מה?" לא הבינה. היא לא ידעה שהיא זאת שפתרה לו את הבעיה.

"אני אספר לך בהזדמנות..אני חייב ללכת" אמר במהירות ויצא מהחדר,משאיר את בתיה מאחוריו מעט מבולבלת.

"עוף מוזר הנפתלי הזה" מלמלה בתיה לעצמה,מרימה גבה.

"משה?" שאלה לי מעבר לטלפון.

"כן,מי זה?" לא זיהה את קולה.

"לי,לי ברזילי" ענתה,מציגה את עצמה "יש לי משהו שבטח תרצה לשמוע" הוסיפה בביטחון.

"באמת?" החזיר באדישות "מה כבר אני כל-כך ארצה לשמוע?" שאל.

"על אופל ועל החבר החדש שלה" ענתה מחייכת  חיוך ערמומי. "מספיק מעניין בשביל לתת איזה פינה בעיתון,לא?" הוסיפה.

"תלוי כמה את יודעת"

"אני יודעת הרבה וגם יש לי הוכחות" החזירה בעוד שהיא מסתכלת על התמונות שהצליחה לצלם בפלאפון בו רואים את אושר ואופל קרובים,זאת אומרת,יותר מדיי קרובים.

"יש לך תמונה שלהם יחד?" התפלא.

"כן,רק תבחר איזה הכי יפה" ענתה "אז...אתה כותב? יש לי הרבה מה להגיד על הזוג החדש" הוסיפה,מעיפה את קצוות שערה לאחור.

"כן,כן" אמר במהירות,סקרן לשמוע את דבריה.

"רק לפני שאני מוסרת לך את המידע הזה,אל תשכח להשאיר את הפרטים שלי חסויים,טוב?" שאלה. היא

 לא רצתה שאף-אחד ידע שהיא מסרה את המידע הזה.

"בטח,אין בעיה" החזיר והיא? היא התחילה לספר או שמא עלינו להגיד...לסכסך?

"אז ממתי את והדבר הזה יחד?" שאל תומר,נשען על הקיר. הוא אומנם ניסה להיראות אדיש אך עיניו ששידרו משהו אחר,הסגירו אותו והשקיפו את רגשותיו שלא היו....שמחים במיוחד.

"לדבר הזה יש שם,אושר" החזירה אופל בעוד שהיא מתקרבת אליו. "האם אני מריחה כאן קנאה?" הוסיפה,לוחשת לאוזניו.

"אל תשלי את עצמך" סובב אותה,גורם לה להיות הפעם זאת שנשענת על הקיר. "הוא לא בשבילך,אופל" הוסיף מסתכל בעיניה בביטחון מלא.

"מאיפה אתה יודע אם הוא בשבילי או לא?" התחילה להתעצבן.

"בחייך אופל,אל תגידי שאת לא רואה את זה..תפתחי את העיניים! " הרים מעט את קולו.

"הדבר היחיד שאני רואה זה אותך מקנא" החזירה בעוקצניות מנסה להתרחק ממנו,אך הוא כמובן מנע ממנה ואחז בידה.

"אולי פעם אחת תקשיבי לי ותפסיקי לעשות שטויות?" התעצבן "הוא רוצה רק דבר אחד ואת לא אחת כזאת" הנמיך את קולו אך לא שיחרר את אחיזת ידיו מאופל. "אל תעשי את זה" ביקש שוב.

"למה זה אמור להיות כל-כך אכפת לך?" לחשה,משפילה את ראשה.

"כי את חשובה לי"  ענה מרים את ראשה,גורם לה להחסיר פעימה..היא כל-כך רצתה לשמוע את זה. כל-כך שמחה לשמוע את זה.

"אופל,סוף-סוף אני מוצאת אותך" דמותה של בתיה התגלתה בפתח הדלת,קוטעת את ההרגשה שזה רק שניהם והרגשות שלהם בחדר אחד והחזירה אותם למציאות. המציאות שבה שני אנשים עם הרגש הכי גדול-אהבה לא יכולים להיות יחד.

"אז הנה מצאת" החזירה אופל בעוד שהיא משתחררת מאחיזת ידיו בעדינות,מעיפה לעברו מבט אחרון ומתקדמת לעבר אמה,מפנה אליו את גבה.

הוא הסתכל עלייה מתרחקת ממנו עד שיצאה משדה הראיה שלו. ההרגשה המוזרה עדיין עברה עליו..הגעגוע והרצון לחבק ולעטוף את גופה הדקיק השתלט עליו.

אף פעם הוא לא האמין שעיניים של מישהו יכולים כל-כך להפנט ולשגע אותו...זה אף-פעם לא קרה לו אפילו לא עם לי וזה עוד אחד מהדברים שגרמו לו לתהות מה הוא עושה איתה והאם הוא עדיין מרגיש אלייה משהו.

"תומר,אתה לא מאמין!" התקדמה אליו לי בהתלהבות,קוטעת את מחשבותיו.

"מה קרה?" שאל

"אלברט הרגע אמר לי שיש סיכוי גדול שהקמפיין של קסטרו חוזר אליי" ענתה בחיוך.

"יפה..." החזיר מעט באדישות.

"אתה לא שמח בשבילי?" שאלה והחיוך שעד לפני שנייה התנוסס על פניה נעלם כלא היה.

"בטח שאני שמח,אני תמיד שמח בשבילך"

"זה לא נראה ככה.." החזירה "אתה יודע,בזמן האחרון אני מרגישה שאתה לא באמת איתי...אתה שונה,מוזר..מה קורה לך?"

"לא יודע,סתם אני לא מרגיש טוב" שיקר. זה לא היה סתם הרגשה אלא הרגשה מיוחדת..הרגשה שלא תעבור לו ביום-יומיים ואפילו לו בעוד שבוע-שבועיים..לא כל עוד הלב מעורב באותה הרגשה.

"שאני אטפל בך?" חייכה חיוך שובב,נושכת את שפתה ומעבירה יד על פניו.. לרגע הוא יכל לדמיין את אופל עושה את זה אך ברגע השני כשהרגיש את שפתיה של לי נוגעות בשפתיו ידע שזאת לא אופל כי משהו בליבו לא פעם שונה מהרגיל והרגשה חמימה או צמרמורת נעימה לא עברה בו,אלא רק תחושת ריקנות.

"אופל תתקשרי למספר טלפון הזה" לחשה בתיה לאופל ונתנה לה נייר קטן עליו רשום מספר פלאפון,אך לא לפני שוידאה שאין אף-אחד באזור.

"למה את לוחשת ומתנהגת כאילו אנחנו מעבירות סמים ושל מי זה לעזאזל הפלאפון הזה? הציפה אותה בשאלות.

"אף אחד לא צריך לדעת שאני נותנת לך מספר פלאפון של הפסיכולוג שלי,יוני..מספיק יש יותר מדיי צרות סביבך" ענתה

"פסיכולוג? שכחי מזה" שללה במהירות את האופציה והחזירה לאמה את הדף שעד לפני מספר שניות אמה נתנה לה.

"אופל,הוא יעזור לך,אני מבטיחה לך שאת תרגישי הרבה יותר טוב אם תשתפי מישהו"

"אמא,אני לא משוגעת" המשיכה להתעקש.

"אף אחד לא אמר שאת כן"

"אז למה לעזאזל כולם חושבים ככה? אני לא צריכה את זה,את לא מבינה?" הרימה מעט את קולה.

"אופל,בבקשה תנסי..רק תנסי" ביקשה. "תלכי לפגישה אחת ואם לא תרצי עוד אני לא אנסה לשכנע אותך יותר,טוב?" המשיכה.

"נראה" החזירה,עדיין מהרהרת על הנושא.

משי בדיוק כמו כל יום,אך הפעם מוקדם מהרגיל מהירה להגיע לביתה כדי להכין את ארוחת הערב הרומנטית והמיוחדת ביותר לדין,אך הפעם שונה מהרגיל מעטפה לבנה הונחה על הרצפה מול דלת ביתה.

"מה זה?" מלמלה לעצמה,מרימה במהירות את המעטפה.

היה נראה לה מוזר שהמעטפה הלבנה ריקה משני הצדדים בלי שום שם או כתובת עליו,דבר שגרם לסקרנות להשתלט עלייה ולפתוח במהירות את המעטפה.

"תפסיקי לחפש,הסקרנות תהרוג אותך" זה מה שהיה כתוב בדף מוך המעטפה באותיות שחורות וגדולות שגרמו למשי להישאר מופתעת ומפוחדת מעט.

נוגה מצאה את עצמה עדיין במיטה בעלת הסדינים הלבנים,מתכסה בפוך הנעים ממקום להגיע לעבודתה.

היא לא הרגישה טוב...כאבי הראש והבחילות ואף העייפות והתשישות השתלטו עלייה

"איפה את?" זיהתה את קולה של אלונה מעבר לטלפון "לעומר יוצא עשן מהאוזניים מרוב שהוא עצבני עלייך" המשיכה במהירות.

"תגידי לו שאני חולה" החזירה בקול צרוד של שינה.

"עדיין לא מרגישה טוב?"

"אני על הפנים" נאנחה והתהפכה לצד השמאלי והריק של המיטה הזוגית. "אם אתמול היה בא לי לאכול עוגת שוקולד אז היום בא לי להקיא ממנה" הוסיפה.

"תרגישי טוב או שמא עליי להגיד לך מזל טוב?" התפרצה לצחוק מתגלגל.

"אלונה,זה לא מצחיק" החזירה וניתקה את השיחה,מכסה מעלייה את הפוך ושקעה שוב בשינה עמוקה.

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>