"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"
פרק 32
אופל מצאה את עצמה בשירותים שבסוכנות "אודם",מסתכלת על המראה שהשקיפה את סערת הרגשות בהם נוכחה.
היא לא יכלה להתעלם מהדמעות שעמדו בעיניה ואיימו להתפרץ בכל רגע נתון או מההרגשה הדיכאונית.
כל-כך התחשק לה להתנתק מהכול,לברוח מכל התקופה הזאת,אך ידעה שגם אם זה יקרה המחשבות ימשיכו לרדוף אחריה ללא מנוחה,כמו תסריט נע.
"למה הכול חייב להיות כל-כך מסובך?" מלמלה לעצמה בקול חנוק,מוחה את הדמעות שזלגו במורד לחייה בלי שליטה.
היא ישבה על הרצפה,נשענת על הקיר ומחבקת את רגליה,מבינה שהקשר שלה עם תומר לא נגמר,כי בעצם הוא אף פעם לא התחיל.
הלב שלה נשבר,התנפץ לרסיסים ולא,לא רק בגלל שהיא עכשיו איתו אלא בגלל שהוא בחר להיות איתה.
היא ידעה שבדרך כלל כשמשהו נשבר לוקחים מטאטא ואוספים את הרסיסים,אך כשהלב נשבר זה הרבה יותר מורכב.
הרסיסים מפוזרים וכל-כך קטנים שכמעט בלתי אפשרי לחבר אותם בלי להשאיר סדקים. הרגשות מפלחים ואוכלים אותך מבפנים.
תחושת המועקה,הכאב החד של הסוף,האכזבה והריקנות לא עוזבים אותך,מזכירים לך שוב ושוב שליבך שבור וגורמים לך לתהות "האם אהבה באמת שווה את זה?" כשעמוק עמוק בפנים את יודעת שכמה שאהבה מכאיבה ופוגעת היא שווה את זה,הרי אחרי הכול הרבה שברים,סדקים ואפסים יעבור עד שהנסיך על הסוס הלבן ימצא אותך ויאחה את השברים.
אז לאחר כמה דקות של התפרקות שכללו בכי מריר היא קמה מהרצפה הקרה בתחושה הרבה יותר טובה..כנראה היא הייתה צריכה להתפרק..להוציא את זה,למרות שהכאב עדיין נשאר שם. בתנועה אחת מהירה היא מחתה את הדמעות ומשכה באפה,יוצאת מהשירותים,לא לפני שלקחה נשמה עמוקה ומלמלה "זה רק תקופה רעה,ותקופות עוברות".
תומר עבר במסדרון הסוכנות "אודם" כשלפתע התנגש במישהו...או שיש לומר במישהי.
"אידיוט! אתה לא רואה לאן אתה הולך?!" אמרה ומיד תומר יכל לזהות שזה קולה של אופל בסערת רגשות.
"מצטער" החזיר והושיט לה יד לעזרה,אך היא התרוממה לבד. 'כמובן,משחקי הכוח והאגו שלה' חשב לעצמו.
"כן,גם אני!" אמרה בטון תקיף למדיי. הוא לא נרתע מהטון הזה כי ידע שזה הדרך שלה להתמודד עם הדברים ולהגן על עצמה.
"מה קרה?" שאל ומבט מודאג ניכר על פניו.. ראשה היה מושפל והכובע של הסוודר לא נתן לו לראות את עיניה,אך למרות הכול יכל להרגיש כמה היא פגועה ושבירה.
"כלום" אמרה בקול חנוק,יודע שכל רגע דמעות עלולות להתפרץ מעיניה.
היא הייתה כל-כך שבירה וקטנה באותו רגע שהתחשק לו לעטוף אותה בחיבוק ואף למחות את הדמעות שזלגו במורד לחיה זו אחר זו אשר הביעו את הכאב.
משהו מבפנים הרג אותו לראות אותה ככה....משהו מבפנים רצה להגיד לה,לצעוק לה "אני אוהב אותך",אך משהו אחר שהתנגד ללב עצר אותו,מנע ממנו וגרם לו לתהות למה הוא לא מסוגל להראות לה אהבה.
"אופל.." אמר אך לא המשיך את המשפט כשהרגיש את זרועותיה מחבקות אותו ואותה מתפרצת בבכי,מוצאת כתף לבכות בהם.
הוא כרך את ידיו סביבה,מריח את שערה עוטף אותה בזרועות חמות ובביטחון.
"היא תאהב אותך יותר ממה שאני יכולה " אמרה באותו קול חנוק לאוזניו,משתחררת מאחיזת ידיו ומהחיבוק בעוד מפנה אליו את גבה ויוצאת מהסוכנות כשהיא מנסה להסתתר מתחת לכובע של הסוודר החמים.
הוא ידע למה היא התכוונה במשפט וזה כאב לו,שבר אותו.
=למחרת בבוקר=
בשעת בוקר מוקדמת למדיי מיהרה לי לפתוח את אחד המגזינים הנחשבים,מרוצה לגלות כותרות מסעירות ואת תמונתם של אושר ואופל מתנשקים לצידם.
בדרך כלל היא לא אהבה שמישהו לוקח כל-כך הרבה תשומת הלב בעיתונים כי היא זאת שאהבה להיות בשליטה,אך הכותרות האלו העלו בה חיוך ניצחון,כשהיא מודעת לעובדה שהתדמית של אופל נהרסת מרגע לרגע,אך יותר מכל שתומר לא יתרגש לראות את זה...לפחות לא כמוה.
"בפעם הבאה,אופל,תדעי עם מי להתעסק" מלמלה לעצמה בחיוך ערמומי ומיהרה לחייג להודות למשה,העיתונאי לפני שתחייג לתומר.
"משה?" שאלה מעבר לטלפון "זאת אני,לי ברזילי" הוסיפה,מעיפה את קצוות שערה לאחור.
"אני מניח שאת ראית את הכתבה" החזיר
"כן,ואני מרוצה ממנה" אמרה מצחקקת ואף משועשעת מהמצב.
"לא חשבתי אחרת" אמר "תגידי,את מכירה את המשפט 'טובה תחת טובה'?" הוסיף שואל.
"אני יודעת שיש בדיחה על זה שזה אומר לסביות או משהו כזה" אמרה צוחקת.
"אני מתכוון יותר בכיוון של להשיב טובה" החזיר. היא לא אהבה את הכיוון שבו השיחה חתרה.
"אתה רומז משהו?" שאלה ועד מהרה החיוך ירד מפנייה לסתם קו ישר.
"למען האמת,אני אומר" אמר בביטחון "את תחזירי לי טובה"
"למה נראה לך?" התחילה להתעצבן.
"נראה לי ששכחת שאת מדברת עם עיתונאי שיכול למרר לך את החיים ואת התדמית" התחיל לאיים.
"אתה..." היא הייתה כל-כך עצבנית שלא יכלה למצוא את המילה הנכונה כדי להגדיר אותו.
"סחטן? זו המילה הנכונה? כי אם כן אני מודע לזה" אמר צוחק.
"למען האמת,מניאק זה המילה" אמרה "מה אתה רוצה?" שאלה עצבנית,יודעת שאין לה ברירה אחרת אלא להסכים לכל דבר שיגיד.
נוגה לעומת לי מצאה את עצמה בבית החולים יושבת מול הרופאה הלבושה בחלוק הלבן. משום מה היא הייתה לחוצה...היא לא אהבה את המבטים ששלחה הרופאה לתוצאות בדיקות הדם שעשתה.
"אז נוגה-" התחילה הרופאה
"זה משהו טוב או רע?" קטעה אותה.
"אל תהיי בלחץ...הרבה אומרים שזה משהו טוב" חייכה לעברה.
"וואלה?" לא הבינה לאן היא חותרת. "תגדירי מה זה 'משהו טוב'" ביקשה.
"ילדים" ענתה "את בהיריון,נוגה" הודיעה ובן רגע פנייה של נוגה החווירו כאילו ראתה שד.
"אה..לא..זה לא..את בטוחה?" גמגמה.
"בדיקות דם אף-פעם לא משקרות" החזירה בחיוך. "את צריכה לשמוח" הוסיפה אך שום סימן לשמחה לא היה בפניה של נוגה.
יש כאלה שבשבילם זה אכן בשורה טובה,אך במצב של נוגה שהדבר לא היה מתוכנן והאבא לא כל-כך מחויב אליה,אז המצב בהחלט מתהפך..ולא לטובה.
משי נכנסה למקום עבודתה לאחר לילה ארוך של מחשבות ופחדים ללא שינה.
"משי הכול בסדר? את חיוורת ונראית עייפה" שאלה המזכירה בוחנת את פנייה.
"סתם עייפה" החזירה בחיוך קליל ונכנסה למשרדה,ממהרת להוציא משם שוב את המעטפה הלבנה מתוך התיק שם היה כתוב את אותו משפט "תפסיקי לחפש,הסקרנות תהרוג אותך" באותיות שחורות וגדולות שגרמו לפחד אך גם לסקרנות להשתלט עלייה כל פעם מחדש.
היא הניחה את המכתב על שולחנה ויצאה ממשרדה כדי להביא את הקפה שאולי יצליח להעיר אותה במקצת כשעדיין הרבה תהיות ומחשבות עוברות בראשה. הדבר היחיד שידעה זה שמישהו מנסה למנוע ממנה למצוא את משפחתה,אך לא ידעה מה המניעים שלו וכן,גם היא לא ידעה שבזמן שהיא הלכה להביא את הקפה,דין נכנס לחדרה וגילה את אותו המכתב שניסתה להסתיר כל-כך.
"שלום אופל" אמר יוני בחיוך מסמן לה לשבת על הכיסא מולו.
"שלום" מלמלה ובלית ברירה התיישבה. היא לא אהבה את האווירה שבחדר..מין אווירה קרירה שכזאת.
"אני מניח שקשה לך עם כל העניין של התקשורת והמקרה שקרה" התחיל לפתח את השיחה.
"מן הסתם" החזירה באדישות. היה קשה לה להיפתח למישהו שהיא לא מכירה ולכן במהירות השתררה שתיקה צורמת ומביכה. "תגיד על מה אימא שלי מדברת איתך?" שאלה,סקרנית ושוברת את השתיקה.
"אנחנו אמורים לדבר עלייך,על החיים שלך לא של אימא שלך "החזיר
"אימא שלי חלק מהחיים שלי. לפחות תספר לי משהו קטן" התעקשה.
"אני לא יכול להגיד לך על מה היא מדברת איתי,אבל מה שכן אני יכול להגיד לך שהיא אף פעם לא דיברה על אבא שלך" ענה.
"באמת?" שאלה ולא נראתה ממש מופתעת מדבריו.
"כן" ענה "חשבתי שזה יפתיע אותך." הוסיף
"היא לא נוהגת לדבר על אבא שלי..אפילו איתי היא לא מדברת אליו" אמרה,משפילה את ראשה.
"וזה מפריע לך" אמר בהחלטיות.
"כן,מה שיותר מפריע לי שאני לא זוכרת אותו..אני לא מצליחה להיזכר איך הוא נראה,זה מתסכל."
"את יודעת,יש לי משהו שיכול לעזור לך" אמר בחיוך.
היא לא ידעה שמה שכביכול הוא מציע לה כ"עזרה" ישמש בהמשך בשבילו כניצול.
"באמת? מה ז-" שאלה סקרנית.
"יוני,אני פה!" לפתע צעקה קטעה את דבריה. היא העיפה את מבטה לעבר הדלת הכניסה,מופתעת לגלות את אושר בפתח הדלת.
עד לפעם הבאה,
לילה טוב,
שושה 33> 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
