"היא לא נוהגת לדבר על אבא שלי..אפילו איתי היא לא מדברת אליו" אמרה,משפילה את ראשה.
"וזה מפריע לך" אמר בהחלטיות.
"כן,מה שיותר מפריע לי שאני לא זוכרת אותו..אני לא מצליחה להיזכר איך הוא נראה,זה מתסכל."
"את יודעת,יש לי משהו שיכול לעזור לך" אמר בחיוך.
היא לא ידעה שמה שכביכול הוא מציע לה כ"עזרה" ישמש בהמשך בשבילו כניצול.
"באמת? מה ז-" שאלה סקרנית.
"יוני,אני פה!" לפתע צעקה קטעה את דבריה. היא העיפה את מבטה לעבר הדלת הכניסה,מופתעת לגלות את אושר בפתח הדלת.
"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"
פרק 33
"אושר מה אתה עושה פה?" שאלה אופל מופתעת.
"אה...אופל..אני.."גמגם,מבוהל.
"אושר,הקדמת" התערב יוני לשיחה,שולח לעברו מבט מזהיר.
"מה?" לא הבין.
"התור שלך מתחיל עוד 10 דק'" ענה,ממשיך לתרץ ואף מסמן לו בעיניו לזרום איתו.
"באמת? לא שמתי לב..הזמן עובר לאט" זרם איתו וחיוך מזויף התנוסס על פניו.
"רגע,אושר,אתה מטופל שלו?" שאלה אופל ונראתה מופתעת מרגע לרגע.
"מסתבר" שיקר בחיוך מאולץ "אני לא אפריע לכם" הוסיף במהירות,מפנה אליהם את גבו ויוצא מהחדר בתחושת הקלה.
'איזה מזל' חשב לעצמו,יודע שהדברים יכלו להיראות לגמרי אחרת אילו אופל הייתה מגלה מהו פרצופו האמיתי.
"עוף מוזר האושר הזה" מלמל יוני כשיצא אושר מהחדר.
"ספר לי על זה" צחקקה אופל,ולגמה מעט מכוס המים הקר.
"אז...איפה היינו?" שאל כעבור מספר שניות קצרות.
"התחלת לספר לי על משהו שיכול לעזור לי להיזכר באבא שלי" ענתה,מעיפה את קצוות שערה לאחור.
"כן,בקשר לזה" אמר ומיהר להמשיך "את מכירה מה זה היפנוזה?"
"לא בדיוק.." מלמלה בעוד שהיא מניחה את הכוס שאחזה בה על השולחן לצידה.
"היפנוזה זה לעלות מידע מודחק או מידע ששכחת ממנו ולהתמודד איתו" הסביר לה.
"ותן לי לנחש,זה מה שאתה תעשה לי?" שאלה.
"בדיוק" אמר בביטחון מעלה באופל תקווה וצפייה שגרמו לניצוץ בעיניה להידלק ואף לחיוך מאושר להתנוסס על פניה. אין ספק,זה הבשורה הכי טובה שיכלה לשמוע השבוע. "רק אל תפתחי יותר מדיי ציפיות,זה לא תמיד עובד במאה אחוזים ויכול להיות מאוד מאכזב" מיהר יוני להזהיר.
"אולי,אבל עם זאת אסור לאבד תקווה,לא?" החזירה
"זה נכון" חייך והעיף מבט לעבר השעון הגדול מעל הקיר שמולו "נגמר לנו הזמן" הוסיף ועד מהרה היא מצאה את עצמה מחוץ לחדר, מופתעת לגלות שזה לא היה נורא כל-כך כפי שחשבה.
"נסיכה,שכחת משהו" שמעה את קולו של אושר,בדיוק לפני שיצאה מהבניין.
"מה?" שאלה חסרת סבלנות בעוד שהיא מסתובבת לאחור.
"נשיקה" ענה,מחייך חיוך שחצני. חיוך שמשום מה שנאה כל-כך.
"סליחה?" הרימה גבה.
"שכחת שאנחנו משחקים אותה זוג?" התקרב אליה,לוחש לאוזניה ואוחז בעדינות בידה.
"לא שכחתי" אמרה,מגלגלת עיניים בעצבים "אבל נראה לי שאתה שכחת שאי אפשר לשחק כשאין קהל" הוסיפה עוקצת בעוד שהיא משתחררת בעדינות מידיו ומפנה אליו את גבה,מתרחקת ממנו כשהיא מרגישה את מבטיו נעוצים בגבה, דבר שגרם לחיוך ניצחון לעלות על פנייה.
נוגה מצאה את עצמה אוחזת בפלאפון כשעל הצג הופיע מספרו של שחר. היא אף פעם לא תיארה את עצמה במצב שכזה.. כל-כך הרבה רגשות עופפו אותה. "מה אני עושה עכשיו?" מלמלה לעצמה כשדמעות עמדו בעיניה.
היא ידעה ששחר נשוי לאלונה,והסיכויים קלושים שיתחייב לה או לילד שנשאה בבטנה,אך גם ידעה שהיא חייבת לספר למרות הכול.... אז בלחיצה אחת מהירה מלאה בחשש ופחד היא התקשרה, לא לפני שלקחה נשימה עמוקה.
"נוגה,איזה הפתעה" שמעה את קולו של שחר מעבר לטלפון. 'אתה לא יודע איזה הפתעה עוד מחכה לך' חשבה לעצמה,נאנחת.
"אנחנו צריכים להיפגש" מלמלה. לא היה אופייני לה החוסר ביטחון הזה.
"קרה משהו?" שאל מעט מופתע בעוד שהיא מסתכלת על בטנה השטוחה,שעוד מספר חודשים כנראה ולא תהיה כל-כך שטוחה.
"אני לא יכולה לספר לך בטלפון" ענתה,רצינית מאי פעם.
"זה נשמע רציני..."
"זה לא רק נשמע,זה באמת רציני" החזירה. "מתיי נפגשים?" הוסיפה שואלת.
"מה אתה רוצה?" חזרה לי על השאלה,הפעם מרימה את קולה.
"הייתי אומר כסף,אבל בנסיבות המיוחדות האלה ובגלל שאני יודע שזה לא בעיה בשבילך לשלם כל סכום שאני ארצה,אז אני אבקש משהו אחר" אמר מצחקק ומיהר להמשיך "את מכירה את משי העיתונאית?"
"לא. למה?" לא הבינה לאן הוא חותר.
"אז הגיע הזמן שתכירי אותה" אמר "אני רוצה שתבקשי ממנה שהיא תראיין אותך,היא בטוח תסכים,הרי אחרי הכול איזה עיתונאי לא?" המשיך בביטחון.
"אתה רציני?" שאלה מופתעת. היא לא ציפתה שזה מה שהוא יבקש ממנה. זה היה יותר מדיי..פשוט.
"לא ציפית לזה,נכון?" אמר משועשע.
"האמת שלא" הודתה "אבל אני בטוחה שיש סיבה רעה,אז אני פחות או יותר יודעת למה לצפות" עקצה.
"תאמיני לי,שאם את תגלי את הסיבה את בחיים לא היית מצפה לכזה דבר" אמר ומיהר להמשיך "גם לא בסיוט הכי הזוי וגרוע שלך"
"לך לעזאזל" פלטה,עצבנית.
"שנייה,אני רץ" החזיר צוחק בעוד שהיא מתנתקת את השיחה וזורקת את הפלאפון על השולחן,עצבנית.
דבריו הצליחו לבלבל אותה,וכן,גם מעט להפחיד אותה. 'מה הוא מתכנן?" חשבה לעצמה.
משי חזרה למשרדה כשהיא אוחזת בכוס הקפה,מופתעת.. או שמא יש להגיד מבוהלת לראות את דין אוחז במעטפה שכל-כך ניסתה להסתיר.
"מה אתה עושה?" מיהרה להתקרב אליו וחטפה מידיו את המכתב. "אף אחד לא לימד אותך לא לגעת בדברים שלא שייכים לך?" הרימה את קולה.
"מי שלח לך את זה?" שאל מתעלם מדבריה ואף מסתכל בעיניה.
"אף-אחד" התחמקה במהירות.
"משי-" אחז בידה.
"אני צריכה ללכת,יש לי כתבה להכין" קטעה אותו,ממהרת להשתחרר מאחיזת ידיו ולצאת מהמשרד.
היא ידעה שלא תוכל להתחמק ממנו כל הזמן,אך בינתיים היא הייתה חייבת,לפחות עד שתבין מי שלח לה את המכתב הזה ומה המניעים שלו.
"משה,זה אני נפתלי" אמר נפתלי מעבר לטלפון. "סידרתי את זה,כמו שביקשת" הוסיף ממהר להודיע.
"לא נעים לי להגיד,אבל זה מאוחר מדיי" החזיר משה.
"מאוחר מדיי?" לא הבין.
"הבת שלך,לי,הולכת להיפגש עם הבת השנייה שלך מבלי שהיא יודעת שהיא אחותה,אבל לך תדע יכול להיות שיקרה משהו והגורל יחליט סוף-סוף לגלות שבין השתיים יש קשר דם"
"משה,שום דבר לא מאוחר מדיי! תבטל את זה !" הרים את קולו,אך לא נראה שזה הזיז במיוחד למשה שגיחך באותו זמן.
"מצטער,נפתלי" החזיר משעשוע. "אתה הבאת את זה על עצמך."
"משה,לא כדי לך שאני אראה צד אחר שלי" אמר ספק מזהיר ספק מאיים.
"מה כבר תעשה לי,נפתלי? הרי לך יש הרבה יותר להפסיד ממני אז אל תאיים סתם" החזיר באדישות. "נתראה" הוסיף ולפני שנפתלי הספיק להשחיל מילה הוא ניתק,גורם לנפתלי להתעצבן יותר ויותר.
אופל מצאה את עצמה הולכת ברחוב,לפני שהיא חוזרת לסוכנות "אודם". היה חסר לה ההליכה ברחוב ,ההתנקות מהכול והאוויר הצח של הלילה.
כבר היה אפשר להרגיש את החורף בפתח ואת האוויר הקר שחודר לעצמות,דבר שגרם לאופל למשוך את השרוולים ולשלב את ידיה קרוב לגופה.
כמו תמיד,מחשבותיה איכשהו נדדו ונתקעו על תומר. מסתבר שככה זה כאשר אוהבים מישהו. כאשר חושבים עליו המחשבות לא עוזבות,לא מרפות אפילו הנשימה נעתקת לשנייה וההשתוקקות לראות אותו,להרגיש את חום גופו מתעצמת מרגע לרגע.
היא נזכרה במשפט "הזמן יעשה את שלו" או "הזמן הוא הרופא הטוב ביותר" ותהתה לעצמה האם זה באמת נכון.
האם עם הזמן הרגשות כלפיו התפוגגו ויהיו חסרות משמעות? מסתבר שלשאלה הזאת,כמו רבים אחרים אין תשובה,מה שכן מסתבר שהזמן עובר מהר מאוד כששקועים במחשבות ועד מהרה אופל מצאה את עצמה בפתח דלת המעלית,מופתעת לגלות את דמותו של תומר מבין הדלתות הנפתחות. כמה אירוני.
התחשק לה להחזיר את הגלגל אחורה ולעלות במדרגות גם עם זה יכלול זיעה ועייפות,אך בו זמנית משהו דחף אותה לשם בדחיפה קלה,משהו שלא יכלה להשתלט עליו.
"היי" נכנסה למעלית לבסוף,מרגישה את ליבה פועם בקצב מהיר מהרגיל.
"היי" החזיר לה בחיוך. היא יכלה להרגיש את מבטיו עוברים עלייה,מנסים לקרוא אותה. והיא,לא שמספיק הרגישה חשופה ופגיעה מתמיד,ניסתה להגן על עצמה.
למזלה...או שבעצם לא למזלה חושך במעלית השתלט לפתע,דבר שגרם למבטיו שלתומר להיפסק,אך מה שאומר שהמעלית נתקעה וכנראה...כנראה הם יישארו יחד במעלית יותר ממה שציפו.
הייתי חייבת לעדכן עכשיו כי אני נוסעת לאילת ולא רציתי לייבש אותכם בלי עוד פרק השבוע,מה שכן אני מקווה שהלחץ שבו כתבתי את הפרק לא השפיע הרבה על הכתיבה.
אז....עד לפעם הבאה,
אוהבת אותכם,
שושה 33> 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
