"היי" נכנסה למעלית לבסוף,מרגישה את ליבה פועם בקצב מהיר מהרגיל.

"היי" החזיר לה בחיוך. היא יכלה להרגיש את מבטיו עוברים עלייה,מנסים לקרוא אותה. והיא,לא שמספיק הרגישה חשופה ופגיעה מתמיד,ניסתה להגן על עצמה.

למזלה...או שבעצם לא למזלה חושך במעלית השתלט לפתע,דבר שגרם למבטיו שלתומר להיפסק,אך מה שאומר שהמעלית נתקעה וכנראה...כנראה הם יישארו יחד במעלית יותר ממה שציפו.

"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 34

"הי,מישהו שומע אותי?! אנחנו תקועים פה!" צעקה אופל,ממשיכה לדפוק על דלת המעלית.

"אף אחד לא שומע אותך,דרמה קווין" אמר תומר. היא יכלה לראות את עיניו הנוצצות מביטות עלייה מתוך החושך הכבד שהשתרר במעלית התקועה.   

"אני לא מאמינה שאני צריכה להיתקע איתך עכשיו" החזירה עצבנית בעוד שהיא מתיישבת בכבדות לצידו בלית ברירה.

"זה לא נראה שאת סובלת כל-כך" אמר ויכלה להישבע שחיוך שובב התנוסס על פניו.

"זה כי יש חושך" מיהרה לעקוץ.  

היא רצתה להוכיח לו שהיא לא צריכה אותו,שהיא יכולה להיות בלעדיו,רק חבל שהיא לא הבינה שהיא לא צריכה להוכיח לו,אלא להוכיח את זה קודם כל לעצמה.

להגיד "אני יכולה בלעדייך" בלב שלם,בלב שהתגבר עליו...מה שבעצם לא קרה במציאות.

הרבה פעמיים וכן,גם עכשיו היא מצאה את עצמה נשאבת לבועה אחרת..בועה שהיא בעצם אשליה אשר מלאה באבקת קסמים,שקרים,אבל עם זאת נתנה לה תקווה שאולי יום אחד הוא יגיד לה "אני אוהב אותך ואני לא מתכוון לוותר" בחיוך שובה וכובש כשהוא אוחז במותניה עולה ויורד במעלה גבה נותן לתחושת חמימות להציף אותה.והיא? היא משתוקקת לגעת,לחבק,לנשק,ללטף,אך בדיוק אז....הבועה מתנפצת והמציאות חוזרת מזכירה לה שהוא וויתר עלייה .

וזה כל-כך כאב לה,שבר אותה שאהבה שיש שם לא תבוא לידי ביטוי,תהיה חסרת משמעות ותישאר בתור...מה שהיה ולא היה.

היה שם במלוא העוצמה אהבה,במלוא העוצמה רגשות ותשוקה.

היה ועכשיו כבר לא.

עכשיו זה כמו הזיה,תעתוע.

"למה זה נשמע כמו תירוץ?" החזיר קוטע את מחשבותיה.

"טוב לי עם אושר. אתה לא רואה?! " הרימה את קולה מעט,אך עדין ניסתה להישמע כמה שיותר בביטחון..כמה שיותר מאושרת.

"לא. אולי זה בגלל החושך" עקץ אותה בעוד שהיא מרגישה אותו מתקרב אליה. יותר מדיי קרוב,ומספיק קרוב בשביל להרגיש את נשימותיו או את חום גופו.

"מה אתה עושה?" אמרה כמעט לוחשת.

"מוכיח לך" ענה בפשטות. אומנם היא לא יכלה לראות אותו,אבל היא יכלה להרגיש אותו.את חום גופו ואת ליבה המחסיר פעימה.

"מוכיח לי מה?" לא הבינה.

"שאת לא אוהבת אותו" לחש לאוזניה.

"אז את מי אני אוהבת?אותך?" גיחכה בזלזול "אל תשלה ותחמיא לעצמך" הוסיפה.

"אם את כל-כך בטוחה בעצמך,אז למה שלא תתני לי לנסות להוכיח לך? הרי בכל מקרה את חושבת שאני טועה" אמר והיא? היא שתקה שתיקה שאומרת הכול-היא מאשרת לו,נותנת לו לערפל את חושיה.

הוא אחז במותנייה עולה ויורד במעלה גבה,כשהיא בכל נגיעה מתענגת וצמרמורות נעימות תוקפות אותה.אין ספק, הוא ידע איפה לגעת בה בדיוק כמו שהיא אוהבת,איפה לשגע אותה. 

שפתיהם נגעו ולא נגעו, אך בדיוק אז לפני ששפתיהם נפגשו ולפני שהוא הספיק לסחוף אותה לנשיקה היא הדפה אותו,אך מיהרה להתקרב אליו שוב, לוחשת באוזניו  "אני לא רוצה שתוכיח לי,אני רוצה להוכיח לעצמי ולהוכיח לך" במעט ביטחון שנשאר לה וסוחפת אותו לנשיקה.

לנשיקה שגרמה לפרפרים בבטן והרגשה שכמעט שכחה איך זה להרגיש-אהבה.

"אני לא מרגישה כלום" שיקרה מיד כשהתנתקה מהנשיקה.

"את זה תגידי לי כשאני אוכל להסתכל בעינייך" אמר והיא,היא ידעה שהעיניים שלא יבגדו בה ויספרו לו את האמת.

"אני..." מלמלה בדיוק כשלפתע האור במעלית חזר.

"תגידי את זה" הסתכל בעיניה בעוד שהיא עומדת שם קפואה נלחמת בין הלב לראש.

נוגה מצאה את עצמה יושבת בבית קפה מלאה בסערת רגשות כשהיא ממתניה לשחר.היה לה קשה לעכל את הבשורה שהנחיתה עלייה הרופאה מה שגם היא לא ידעה למה לצפות משחר וזה אכל אותה מבפנים.

ההרגשה של הבלבול,החששות והפחדים מילאו אותה כל פעם מחדש.

צלצול הפלאפון לפתע קטע את מחשבותיה. ובתנועה מהירה אחת ואף בלחיצת אצבע קצרה היא ענתה לפלאפון,מזהה את קולו של שחר.

"נוגה?" לחש.

"למה אתה לוחש?" לא הבינה.

"אני עם אלונה פה..היא גררה אותי לארוחת ערב" ענה "אני מצטער" הוסיף,מתנצל לאחר מספר שניות קצרות.

"לך לעזאזל" החזירה וניתקה את הפלאפון כשהיא עצבנית ועל סף דמעות.

ושוב היא נזכרה למה היא חתכה את הקשר האסור שלהם כי עם כמה שהיא אהבה אותו,היא שנאה אותו על שהוא מפר בקביעות את הבטחתו ושהמילים שלו חסרות משמעות וערך.

היא ידעה שמגיע לה יותר,אבל תמיד משהו משך אותה למקום האסור הזה...לאהבה חסרת סיכוי עם מישהו שלא שלה.

הפעם מה שמשך אותה אליו זה התינוק שנשאה בבטנה ואולי...אולי זה הגורל?

הפסקת החשמל ששרה כנראה  גרמה לנפתלי רק טוב. מסתבר שהחושך גרם לו לפתוח את המוח ולמצוא פיתרון לבעיה שכל-כך פחד וחשש ממנה.

אז...בהחלטה פזיזה ואף מעט מפתיעה הוא התקשר למשי.

"משי? זה נפתלי,מנהל סוכנות 'אודם'." הציג את עצמו ולא...לא בתור אביה. "יש לי הצעה שלא תוכלי לסרב לה" הוסיף וחיוך ערמומי התנוסס על פניו.

"דבר.." החזירה באדישות,מחכה שימשיך.

"אני רק מקווה מאוד שאת אוהבת את איטליה כי יש לך הזדמנות לנסוע לשם בחינם ואפילו להיות מוזמנת לאחת התצוגות האופנה הגדולות ביותר" אמר במהירות בעוד שהוא מעיף מבט לעבר הכרטיס לאיטליה שהונח על  השולחן מולו.

"באמת? ולמה שאתה תרצה לתת לי הזדמנות לנסוע לאיטליה על חשבונך?" גיחכה,לא מאמינה ואף לא לשנייה לדבריו.

"כי אני רוצה שתכתבי על זה אחר כך כתבה ותביא קרדיט מיוחד לי" תירץ,הרי לא היה חסר  לו פרסום ותהילה.

"אני לא יודעת...." היססה.

"מה את אומרת שתחשבי על זה קצת ותחזירי לי תשובה?" שאל

"בסדר" הסכימה.

"אז נדבר" החזיר וניתק את הפלאפון בהרגשת ביטחון. לא היה לו ספק שהיא תחזור אליו עם תשובה חיובית,הרי אחרי הכול היא צריכה להתנתק מהסביבה אחרי המכתב ההוא ששלח לה.

"בחיי,אני אומר לך רק במזל יצאנו מזה והיא לא עלתה עלינו" אמר יוני. הוא ידע כמה דבריו נכונים. הרי מספיק משפט קצר שהיה פולט בטעות על הנושא והיא הייתה עולה על הכול.

"כן" נאנח,מסכים עם דבריו בעוד שהוא מתיישב על הספה בכבדות.

"מה אתה עושה?" הרים את קולו מעט.

"מה אתה רוצה?" התעצבן.

"שתזיז את התחת שלך ותעשה משהו מועיל" ענה בעוד שהוא מוציא מקופסת הסיגריות סיגריה אחת ומדליק אותה.

"כמו?"

"כמו ללכת לאופל ולרחרח קצת בין העניינים" אמר שואף ונושף את עשן הסיגריות. "לא יזיק לנו לדעת מה קורה שם" הוסיף וככה בלית ברירה אושר מצא את עצמו מתרומם מהספה ויוצא מהחדר לכיוון הסוכנות "אודם" כפי שיוני ביקש או שבעצם יש לומר..דרש.

'11 שיחות לא נענו מדין' זה מה שהופיע על צג הפלאפון של משי,דבר שגרם לה עוד יותר להבין שהמעשה הנכון ביותר לעשות כרגע זה לעזוב הכול,להתנתק מהכול ולהתרחק עד שהכול יירגע.

בהחלטה מהירה ומלאה במשמעות היא התקשרה לנפתלי "אני מסכימה" אמרה ישירות ובביטחון.

"תגידי את זה" חזר תומר על דבריו.

"אופל" שמעה את קולו של אושר קורא בשמה. היא הסתובבה לאחור מופתעת לגלות שמבין הדלתות המעלית הנפתחות הוא עומד שם.

"לא צריך להגיד,פשוט תסתכל" לחשה לתומר ומיד התרחקה ממנו והתקרבה לעבר אושר מחבקת אותו,מראה לו שהיא בחרה אותו בעוד שהיא מרגישה את עיניו נעוצות בגבה את שדלתות המעלית נסגרו.

ורק אז כשדלתות המעלית נסגרו היא הרשתה לעצמה להתנתק מהחיבוק של אושר ולבכות.

לבכות כי עכשיו זאת היא שוויתרה עליו. זאת היא שרוצה במקום מסוים לשכוח אותו,אך במקום אחר מקווה לפגוש אותו שוב.

היא מרגישה שהיא בתחתית, אך היא לא יודעת שמתחת לתחתית הזו יש מקום לעוד תחתית ואפילו בלי לשים לב היא תיפול לתוכה כי אין לזה סוף עד שהיא לא תרים את עצמה ותאסוף את כל הרסיסים.

הוא הסתכל עליהם עד שדלתות המעלית נסגרו,אך מסתבר שגם כשדלתות המעלית נסגרו הכאב לא נעלם.

הרגשות התחושות שעד לפני כמה דקות הרגיש כשנגע בה,נישק אותה והיה כה קרוב אליה נעלמו והפכו לכאב שהשתלט על כל גופו בלי להרפות.

הוא הרגיש חנוק...מין מחנק ומועקה בליבו.

"תומי שלי!" שמעה את קולה של לי כשיצא מהמעלית. הוא הסתכל עלייה באדישות רצה אליו,זאת אומרת עד כמה שיכלה עם הקביים ועד מהרה גם הרגיש את זרועותיה סביבו. אבל שום דבר לא השתווה לחיבוק המחמם ואף מצמרר כמו של אופל.

"אתה בסדר?" שאלה לי,מבחינה שמשהו לא בסדר.

"לא" ענה ובלי להעיף לעברה מבט הוא הפנה אליה את גבה והתרחק.

אז קודם כל,המון תודות על התגובות המחממות! אין לך מושג כמה כיף היה לקרוא את זה כשחזרתי. כמובן,שאני אגיב על כל תגובה

ועוד משהו...אני רוצה לאחל לכולכם חג שמח ושנה טובה שכולנו נזכה להרבה אושר, אהבה,שלווה וכמובן  להצלחה.  

אוהבת אותכם,

עד לפעם הבאה,

שושה 33>