הוא הסתכל עליהם עד שדלתות המעלית נסגרו,אך מסתבר שגם כשדלתות המעלית נסגרו הכאב לא נעלם.

הרגשות התחושות שעד לפני כמה דקות הרגיש כשנגע בה,נישק אותה והיה כה קרוב אליה נעלמו והפכו לכאב שהשתלט על כל גופו בלי להרפות.

הוא הרגיש חנוק...מין מחנק ומועקה בליבו.

"תומי שלי!" שמעה את קולה של לי כשיצא מהמעלית. הוא הסתכל עלייה באדישות רצה אליו,זאת אומרת עד כמה שיכלה עם הקביים ועד מהרה גם הרגיש את זרועותיה סביבו. אבל שום דבר לא השתווה לחיבוק המחמם ואף מצמרר כמו של אופל.

"אתה בסדר?" שאלה לי,מבחינה שמשהו לא בסדר.

"לא" ענה ובלי להעיף לעברה מבט הוא הפנה אליה את גבה והתרחק.

"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 35

ושוב,היא מצאה את עצמה מול המראה שמשקיפה אותה,תוהה לעצמה אם זה הצעד הנכון שעשתה.

הצעד האחורה ששינה את כל פני התמונה וגרם לה לקבל החלטה-לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה עם כל הכאב המלווה.

כנראה שלפעמיים אין ברירה אלא לעזוב מישהו שאוהבים,והיא הבינה את זה כשהבינה שהוא לא מספיק מאוהב בה כדי לעשות צעד קדימה . הוא לא מספיק מאוהב בה כדי להיפרד מהחברה שלו, הוא פחד,חשש והיסס בבחירת ליבו ובלי לשים לב תעתע אותה והשלה אותה לקשר בניהם. 

"את בסדר?" שמעה את קולו של אושר.

"אני חושבת" מלמלה ויכלה לראות אותו דרך המראה מתקרב אליה.

"יהיה בסדר" אמר בביטחון,נעמד לצידה.

"אתה נשמע כל-כך בטוח בזה" גיחכה בעצב,מעיפה לעברו מבט קצר וחוזרת להסתכל שוב על המראה שהפעם,השקיפה את שניהם.

"זה כי פעם מישהו אמר לי שאהבה לא חולפת,היא מתחלפת באחת גדולה ומענגת יותר" אמר

"זה אמור לעודד אותי?"

"זה אמור לפתוח לך את העיניים והלב" תיקן. היא הרגישה איך עיניו נעוצות בפניה,בוחנות אותה,אך היא המשיכה להסתכל על המראה,נמצאת בבועה שלה.

"זה לא כזה פשוט" סיננה לאחר מספר שניות קצרות של שתיקה.

"אף אחד לא אמר שזה יהיה קל" החזיר לה והיא השפילה את ראשה,מבינה שהתמודדות הגדולה בעצם זה לא ההתמודדות עם כאב הפרידה והזיכרונות אלא להתאהב מחדש ולחשוף את עצמך,לתת את ליבך שוב ולקוות שבפעם הבאה לא תקבל אותו שבור.

"תגיד לי,מה עובר עלייך?" שמע תומר את קולה של לי ואת צעדיה מתקרבים אליו 'בדיוק מה שחסר לי עכשיו' חשב לעצמו.

 "לי,אין לי כוח לזה עכשיו" החזיר באדישות אפילו לא מעיף מבט לעברה.

"תנחש מה? גם לי אין כוח! לא לך ולא למצבי רוח שלך! ממתי נהפכת להיות כזה קריזיונר?!" הרימה את קולה,עצבנית.

"ממתי שזה כבר לא זה" מלמל כמעט בלחש,מבין שזה הזמן לעשות את הצעד גם אם מאוחר מדיי.

"מה?" לא הבינה.

"זה לא זה" חזר על דבריו בעוד שהוא מסתכל בעיניה,רואה את הדמעות מאימות להתפרץ,ויודע שהיא הבינה בדיוק למה הוא מתכוון.

"אתה לא...אתה לא באמת מתכוון לזה,נכון?" מלמלה בקול חנוק,מסרבת להאמין והוא? הוא שתק שתיקה שאומרת הכול.

"אתה יודע מה? לך לעזאזל!" הרימה את קולה ודמעה זלגה במורד לחייה בעוד שהיא מפנה אליו את גבה ומתרחקת,לא לפני שזורקת עליו את המגזין שקודם לכן אחזה בידה.

הוא לא היה יכול לא לשים לב לתמונה הענקית של אופל ואושר מתנשקים כשלצידם כותרת ענקית שמשכה את תשומת ליבו.

"אופל,סמים ואהבה? ככל הנראה כן. בשבוע האחרון ראינו את הדוגמנית אופל לא מפוכחת במיוחד ( וזה בצורה הכי עדינה שנוכל לומר) והשבוע אופל מפתיעה מחדש בחבר חדש. תתחדשי!"  קרא את אחת השורות.

הוא אף לא דמיין שימצא את עצמו מרגיש ככה בגלל בחורה..האגו שלו נפצע והלב? נשבר.

אושר מצא את עצמו עובר במסדרון מרוצה מעצמו לאחר השיחה שלו עם אופל. הוא ידע שבקרוב היא תסמוך עליו ואולי אפילו תתאהב בו,מה שאומר שהתוכנית בוצעה ועוברים למטרה . 'את לא יודעת מה מצפה לך' חשב לעצמו בזדוניות.

"זוז!" קטעה לי את מחשבותיו וישר הבין שמשהו לא טוב עובר עלייה.

 "את בסדר?" שאל מופתע מעט לראות אותה בכזו סערת רגשות,מה שהגביר את הסקרנות שלו לדעת מה קרה.

"אני יהיה בסדר כשתעוף לי מהעיניים!" צעקה בעוד שהיא מתרחקת ממנו עד כמה שיכלה עם הקביים.

"משהו קרה פה" מלמל לעצמו וידע מה עליו לעשות כדי לגלות בדיוק מה. 'הגלימה זה הפיתרון' חשב לעצמו וחיוך ערמומי התנוסס על פניו.

"הלו?" ענתה לי לפלאפון בטון תקיף למדיי.

"למה ישר להתקיף?" החזיר משה ומיהר להמשיך "אני מבין שהמצב-רוח לא משהו,אה?" גיחך.

"מה אתה רוצה?" החזירה עצבנית.

"כבר משי ראיינה אותך?" ניגש לנושא.

"אבא שלי אמור לדבר איתה ולקבוע איתה פגישה" ענתה

"אבא שלך?" הרים את קולו

"מה אתה חושב שאני אעשה את זה?" התנשאה.

"שכחתי כבר אם מי אני מדבר,עם הנסיכה בכבודה ובעצמה" אמר ספק בציניות ספק בזלזול. "הוא שאל אותה כבר?" הוסיף שואל.

"לא יודעת... הוא עדיין לא החזיר לי תשובה,אבל ברור שהיא תסכים." אמרה "הרי,אחרי הכול אף אחד לא יכול לסרב לי" המשיכה להתנשאות.

"לא יפה לך השחצנות והתנשאות הזאת"

"לא שאלתי את דעתך" עקצה וניתקה את הפלאפון בלי להוסיף מילה.

'אף אחד לא יכול לסרב לי' המשפט הדהד בראשה מזכיר לה שיש מישהו שאכן סירב לה,תומר.

"הוא לא יכול לעזוב אותי" מלמלה אוחזת בראשה,נאבקת עם הדמעות ועם הרצון להיות חזקה ומלאת ביטחון. היא לא יכלה להרשות לעצמה להיות ברגע של חולשה.

"הו,סוף-סוף אני תופסת אותך" נכנסה בתיה,אמה של אופל לחדר ההלבשה. "את היית אצל הפסיכולוג,נכון?" הוסיפה לוחשת.

"כן" ענתה "אין כאן אף-אחד,אז את לא חייבת ללחוש" גלגלה עיניים בעצבים.

"איך היה? את הולכת אליו שוב? זרמת עם השיחה? " הציפה אותה בשאלות בעוד שהיא מתיישבת לצידה.

"היה נחמד ואני חושבת שאני אלך אליו שוב" ענתה. לא היה לה כוח לפרט יותר מזה.

"יופי,אני שמחה" חייכה חיוך מרוצה "על מה דיברתם?" התעניינה.

"על הכול" הכלילה

"תגדירי מה זה 'על הכול'" ביקשה.

"על הכול חוץ מאבא" החזירה עוקצת ומיד אופל יכלה לראות את פניה של אמה מחווירות,בדיוק כמו תמיד כשהזכירה את המילה 'אבא'.

"את ל-"

"אופל,אלברט מסר לי להודיע לך שהצילומים שלך לבד נדחו ליום שני" הודיעה המאפרת שקטעה אותה.

"אז מה אני עושה עכשיו? הולכת הביתה?" שאלה.

"לא. את מצטלמת עם תומר" ענתה ויכלה להרגיש את ליבה מחסיר פעימה רק מלהזכיר את שמו.

היא לא רצתה להצטלם איתו מהחשש שהרגשות שוב יהיו שם וישתלטו עלייה. היא באמת רצתה להתגבר עליו,אבל לא יכלה כל עוד הוא כה קרוב אליה. 'אני חייבת להישאר מקצועית' חשבה לעצמה,לוקחת נשימה עמוקה וקמה מהכיסא לעבר סט הצילומים בלית ברירה.

"מה אתה עושה?" צעק יוני על אושר שהוציא את הגלימה מהארון.  הוא תמיד היה נלחץ כשמישהו הוציא את הגלימה מחשש שיראו ויגלו מי הם באמת.

"אמרת שאני לא מועיל,לא? אז אני הולך להועיל במשהו" עקץ.

"לפעמיים הרצון להועיל בסוף נגמר כצרות בצרורות" אמר "מה אתה הולך לעשות?" הוסיף שואל.

"לדבר קצת עם לי" ענה "יש לי הרגשה שהיא אפילו מוכנה להרוג את אופל עכשיו,מה שעוזר לאינטרסים שלנו" הסביר מצחקק ועד מהרה יצא מהדירה לכיוון ביתה של לי.

משי מצאה את עצמה בשדה התעופה שומעת שוב את הקריאות לנוסעים שיעלו למטוס,אך משום מה היא עמדה קפואה במקומה. משהו מנע ממנה לעלות למטוס וחיזק את המחשבה שעברה שוב ושוב בראשה להישאר כאן.

"לעלות או לא?" חשבה לעצמה מהורהרת במחשבות,יודעת שהיא צריכה כבר להחליט לפני שיהיה מאוחר מדיי.

"מה אתה עושה פה?" שאלה נוגה מופתעת לראות בפתח הדלת את שחר.

"התחמקתי מארוחת הערב עם אלונה בתירוץ של 'ענייני עבודה'" הסביר "התגעגעתי אלייך" הודה לאחר מספר שניות קצרות.

"שחר אני..אני צריכה לדבר איתך" החזירה משפילה את ראשה.

"קרה משהו?" שאל מתקרב אליה,מרים את ראשה וגורם לעיניהם להצטלב.

היא אף פעם לא הרגישה את ליבה פועם בצורה כזאת. הדמעות היו בעיניה והלחץ השתלט עלייה.

"אני מפחדת" מלמלה בלחש.

"מפחדת ממה?" לא הבין בעוד שהוא מעיף את קצוות שערה לאחור. היא נשכה את שפתיה,מבטיחה לעצמה שבספירה ל-3 היא תספר לו,אבל גם כשהגיע הזמן לספר לו היא לא יכלה. היא לא יכלה להוציא את המשפט "אני בהריון" מפייה. היא לא יכלה לשמוע את עצמה אומרת את זה.

"מה קרה?" חזר לשאול.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת מלא מלא,

שושה 33>