המעלית נעצרה. הצליל המתכתי נשמע, הדלתות נפתחו ושחררו אותנו מהחלל הסגור והמחניק שהיה. כל אחד יצא לכיוון אחר – אבל ההד המזהיר של דין עדיין נשאר איתי ולחץ לי על החזה.  
הבחילה עלתה לי לגרון. גם מהתקרית עם הבלונדינית שסירבתי לשכוח וגם הווידוי של דין, האיש שלכאורה היה אדם קרוב אליו.  
לשמוע את זה היה כמו נורת אזהרה שמאותת לך על סכנה. זה ישר כרסם בביטחון העצמי שלי, חדר  לכל שכבות ההגנה ופגע בהם מטווח אפס ישר למטרה.
אני מחפשת בעיניי את דניאל ורואה אותו עומד כאילו הוא מרכז העולם, העוצמה האדירה והאנרגיה שבקעה ממנו בלי לעשות דבר תמיד הדהימה אותי.
אנשים חולפים על פניו, נשים וגברים כאחד שולחים מבטים חטופים לעברו – כי איך לא? – אבל עיניו האפלות והחמות סורקות את גופי שנע לכיוונו במבט נעוץ תאווה.  
אני מתקרבת ונמשכת אליו כמו פרפר לאש, מקווה שהוא חושק בי באותה רמה שאני חושקת להפשיט את בגדיו בשיניי.
הוא עושה את הצעדים האחרונים אליי בגב זקוף והניח את ידו על גבי התחתונה. המחווה הפשוטה והעדינה הזאת קיבלה משמעות בעיניי.
היה בה משהו תמים ועם זאת אינטימי בקצות האצבעות שליטפו את שיפולי הגב שלי, משהו שעורר בי תשוקה לעוד - רעב וצמא למגע שלא יודע שובע מהו –  להרגיש את החום הצורב בכל נגיעה שלו, את גופו, את הריח הנפלא. בחיים לא הייתי קרובה אינטימית כמו שהייתי קרובה אליו.
"בואי" הוא אומר ואז כל זרועו הקיפה את מותניי, כאילו הוא כבש כל חלק בגופי, אחראי לו או במילים אחרות ניסה להטביע חותם שלו – היא שלי – מסר מעט רכושני אבל ברור ללטישת העיניים מהעוברים והשבים.
אבל כמה זמן עוד אשאר שלך, דניאל? הכעס ניצת בי מחדש.
כמה עוד אוכל לגשש באפלה ובמסתורין סביבך? כמה עוד אוכל לנשק ולאהוב בלי לדעת כמעט מי אתה? כמה עוד אוכל לשמוע מאנשים מזהירים מפנייך? לחשוש ממלכודות שאתה טומן לי, מסודות שאתה מסתיר מפניי?
ואז אני תוהה לעצמי אם הבעיה היא אולי שלי.
אולי אני ממהרת מדיי, דורשת לדעת בצורה מחניקה ומעיקה בלי להתחשב ולתת לו את הזמן שלו.  
ואולי החוסר ביטחון שלי זאת הבעיה. החוסר ביטחון שהופך כל מבט וכל דבר לחשד שקרה משהו מתחת לאף שלי. הצורך שלי להרגיש בטוחה בזה שהוא יחזור ויגיד שאין אף אחת מלבדי.
וגם כשהוא אומר אני לא מאמינה. גם כשעיניו מוכיחות לי את זה -  את התשוקה הבוערת, המשיכה הממגנטת, ההבנה בלי צורך במילים, הרגש שבא דרך המגע - אני עדיין לא מאמינה. כאילו אני לא מאמינה לעצמי שמישהו כמוהו יאהב אותי.
יצאנו מהבניין ושם חיכתה לנו המכונית השחורה והמפלצתית של דניאל. החלקתי למושב הקדמי ופחדתי מהשתיקה המעיקה.  קיוויתי לפחות שיתנגן ברקע שיר מהרדיו שיקל על האווירה העגומה. אבל גם זה לא קרה.
"הכל בסדר?" השאלה הפשוטה הזאת נזרקה לאוויר כאמור בקלילות אבל הייתה הרבה יותר מסובכת מזה.
לא. שום דבר לא בסדר.
לא הכתם האדום שבצבץ בקצה חולצת, בדיוק לצד הכפתור הפתוח שישר העביר לראשי את המחשבה המחלחלת שהבלונדית נישקה את צווארו. ובטח שלא האזהרות שהדהדו לי בראש.
ולמרות כל זה אני מהנהנת בראשי.
"אז איך עבר היום?"
"בסדר" עניתי בקצרה וביובש. הוא העיף לעברי מבט קצר לפני שהחזיר את מבטו לכביש.
"איה..." הוא התנשף באנחה כבדה ופחות או יותר נשמע אומלל כמוני, "דין אמר לך משהו?"
"למה אתה חושב?"
"ראיתי אתכם יוצאים מהמעלית"
"הוא הזהיר אותי ממך" אמרתי בקול קצר נשימה. רעדתי.
דניאל הביט ישר אל הכביש הארוך, הלסת שלו התהדקה, לעזאזל כל הפנים שלו התקשחו והמבט שלו היה חד ומאיים כמו סכין. כל דבר בו באותו הרגע נהיה אפל והזרה אימה.
לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיכנס למאבק כוחות מול דניאל עכשיו. או אי פעם. אבל בעיקר לא הייתי בטוחה שאני אנצח למרות שיש לי את כל הטענות שלכאורה מוצדקות. דניאל ידע בדיוק מה להגיד ואיך להפוך את המטבע לטובתו.
הנסיעה, ידעתי, תארך עוד מספר דקות. לא מספיק זמן בשביל להימלט מזה.
"מה הוא אמר?" היה בקולו מין טון מסוכן שהעביר בי צמרמורת.
"זה לא משנה עכשיו" אני נסוגה לאחור למרות שאני רוצה להטיח בו הכל, "זה סתם יהרוס לנו את האירוע"
"זה משנה." הוא פסק ושלח לעברי מבט זועף, "את הופכת להיות קרה אליי וזה הורס את הכל"
"למה לא אמרת לי שאתם הייתם חברים טובים?"
"זה לא רלוונטי." הוא השיב בקשיחות שהגבירה את קצב הדופק שלי, "היינו לפני שנים חברים. זה עבר. חבל שהוא שומר טינה"
"גם אתה לא נראה שוחר שלום כשמדובר בדין" עניתי בסרקזם והתאפקתי לא לשחרר גיחוך לועג.
"כי הוא מנסה להרחיק בנינו, את לא רואה?"
"והבלונדינית?" שלפתי קלף נוסף מהשרוול.  
"שוב היא?" פניו היו רגועים ואדישים אבל עיניו שידרו משהו אחר. סערה התחוללה בהן. לא יכולתי להתחיל לדמיי על מה הוא חושב.
"כן" הייתי החלטית. לא התכוונתי לוותר בעניין. אבל זה לא אומר שלא התכווצתי בכיסא.
"לא קרה איתה כלום."
התשובה שלו הייתה קצרה, נחרצת וקרה – אבל הרגשתי צורך להטיל בה עדיין ספק. לנסות לדפוק בסדק עד שישבר החומה כולה.
"בטוח? כי החולצה שלך מוכתמת באודם אדום."
"למה לא מספיק לך המילה שלי?" זעם עצור ליווה את שאלתו השקטה.
בלעתי את הרוק. לא ידעתי מה להגיד. "לעזאזל, איה!" הוא תחב את ידו בשערו ונשף בקול רם.
"אני מרגיש שלא משנה כמה פעמיים אני אגיד את זה,  את לא תאמיני.." הוא נשמע מתוסכל וזה גרם לי להרגיש מטומטמת.
הבן-אדם חוזר ואומר לי שלא קרה כלום. למה אני לא מוכנה להרפות?
"אולי כי אף פעם מישהו כמוך לא רצה אותי" אמרתי בקול חנוק והנמכתי את ראשי. היה מספיק קשה להתוודות בזה בקול בשביל להסתכל לו גם בעיניים.
"את לא יודעת כמה את שווה, איה. הרבה יותר מהבלונדינית הזאת או מכל אחת אחרת." ניסיתי להביט בו. באמת שניסיתי. אבל לא הייתי מסוגלת לסבול את האינטימיות שבה הוא הסתכל עליי.
והמילים היפות האלה חדרו להבנה ואז שטפו את גופי בזרמים נעימים.
"זה לא רק זה" מלמלתי, "ההורים שלי נשואים אבל לפני כמה שנים אבא שלי בגד באמא שלי. לא מעידה חד פעמית. אבל היא בכל זאת סלחה לו והבליגה על זה. אני נשבעתי שאני לא אהיה כמוה."
"אני מצטער, איה." קצות אצבעותיו ריחפו מעל הלחי שלי ואז ליטפו את פניי. התמכרתי לתחושה מיד, כמו חתולה שמגרגרת ומתפתלת בהנאה "אבל אל תתני לזה להשפיע עלייך. את לא אמא שלך ואני לא אבא שלך"  
"אני מרגישה כאילו אתה יודע עליי כמעט הכל.... ואני לא יודעת עלייך כלום"
הרגשתי חשופה, ערומה מולו, פגיעה וחלשה. ועדיין הוא קיבל ואהב אותי ככה – כמו שאני, עם המגרעות וההרגלים הרעים.  אני היחידה ששנאתי את עצמי על כך. הייתי עושה כל דבר בשביל להיות מסוגלת להימנע ממצב כזה – אבל בכל פעם מחדש זה התפרץ ללא שליטה.
וזה בדיוק היה עניין  - שליטה. הוא היה מלך השליטה. הכל אצלו מדויק ומתוכנן, עצור.
רציתי שירפה קצת. שייתן לי לראות אותו ברגעים הקשים, הפחות טובים, מאחורי אור הזרקורים. רציתי אותו פחות מושלם, יותר אנושי.
"מה את רוצה לדעת?"
גיחכתי, "אני לא רוצה שזה יראה כמו ראיון עבודה. שפשוט תשתף אותי על החיים שלך, על המשפחה שלך"
הוא חייך וזה אוטומטית העלה לי גם חיוך נעים. ככה זה. ההינו תלויים במצב רוח אחד של השני.   "אני רק נראה מעניין אבל האמת היא שאני דיי משעמם"
"אתה מצפה שאני יאמין לזה?" הרמתי גבה והייתי משועשעת מהאירוניה, "אתה הבחור שכותבים עליו כתבות בעיתון"
"את כבר עכשיו מוזמנת לארוחה משפחתית. רק תזכרי שאת ביקשת את זה."
"אין בעיה"
"ואל תאכלי מהפשטידות גבינה של אמא שלי"
הוא התקרב ומה שהרגשתי באותו הרגע, כשהבטתי בעיניו הלוהטות, היה כל-כך חזק ועוצמתי שגרם לי לרעוד מתחתיו. ואז הוא עשה את דרכו על פי בדרך המיוחדת והמטריפה, באותה תשוקה חייתית, פראית, רעבתנית ותאוותנית ואני מתמסרת אליו, מגרשת את כל הצללים והרוחות רפאים.
לפחות עד לפעם הבאה...

ראיתי את התגובות שלכם ועדיין לא הספקתי לענות, אבל תדעו לכם שרק בזכותכם  אני נזכרת כמה אני אוהבת לכתוב.
תודה ענקית

דרך אגב, אני כבר מתחילה לכתוב את הפרק הבא. לדעתי זה הולך להיות הפרק לפני האחרון! :)