קצת מהפרק הקודם :

הם:

לא יודעים שהכול היה מתוכנן בקפדנות ע"י לי שדאגה לסכסך בין השניים על מנת שייפרדו. אבל האם יש עדיין סיכוי? 

האם הם יוותרו,או שמא...הם ילחמו וינסו להתגבר על המכשולים העוברים בדרכם כדי להגיע לאושר המצופה להם?

"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 42

למרבה הפלא,נוגה מצאה את עצמה לצד ג'ון כשהיא מכוסה בפוך נעים ואוחזת בכוס שוקו חם,מתבוננת בגשם הסוער שמשתולל בחוץ כשמידי פעם מעיפה כמה מבטים קצרים לעבר ג'ון. הסיטואציה הייתה כה מוזרה לה,אבל באותו מקום הייתה נעימה והרגשת חמימות הציפה אותה.

"בואי נרד למטה" הציע ג'ון לפתע. שיערו היה באותו הרגע פרוע ונתן לו מראה שכל-כך נוגה אהבה.

"השתגעת?" החזירה.

"נו...אל תהיי כבדה" ניסה לשכנע אותה "אם תרדי אולי תגשימי חלום" הוסיף בחיוך

"איזה חלום בדיוק?" גיחכה.

"להתנשק בגשם עם נסיך חלומותייך" קרץ לה ולא יכלה שלא לשחרר צחקוק קטן. "אז את באה?" חייך חיוך שאי אפשר לסרב לו.

"אני לא מאמינה שאני אומרת את זה,אבל כן." הסכימה לאחר מחשבה קצרה.

לא עבר הרבה זמן עד שנוגה וג'ון היו תחת מטריה אחת באמצע גשם סוער. אחרי הרבה זמן היא מצאה את עצמה מחייכת...מרשה לעצמה לכמה דק' להניח את המחשבות המטרידות בצד ולהיסחף עם ג'ון לעולם שונה שאהבה כל-כך.

אושר זה היה הגדרה גדולה מדיי בשביל להגיד שזה מה שנוגה הרגישה כשהייתה לצד ג'ון,אבל זה היה כל-כך קרוב לאושר. ממש במרחק נגיעה ממנה.

=למחרת בבוקר=

בשעות הבוקר המוקדמות התעוררה אופל,מרגישה את קור הבוקר חודר לעצמותיה,דבר שגרם לה למשוך את שמיכת הפוך עד לצווארה ולהמשיך להתכרבל במיטתה.

המחשבות על ליל אמש המשיכו לעבור בראשה ולהזכיר לה שהכאב לא התפוגג אף לא לשנייה.

"זה היה טוב מדיי בשביל להמשיך להיות אמיתי" חשבה לעצמה והתהפכה לצד השני של המיטה. 

משהו בה הרגיש שהיא צריכה להילחם. להילחם במה שלא היה מעולם ולהילחם על מה שכן היה-אהבה.

משהו בה רצה לצעוק,לצרוח על אהבה בתקווה שתשמע,לעבור את המכשולים באומץ ונחישות ולהחיות את ליבה המדמם,אבל מצד שני,משהו בה וויתר והיה חסר כוחות,חסר אונים.

אולי זה בגלל שהוא לא היה שם כשהייתה צריכה אותו. הוא לא תפס אותה כשנפלה למנהרה חשוכה, ואולי....אולי זה בגלל שהוא וויתר. וויתר עליהם ואם הוא וויתר,אז על מה נשאר לה כבר להילחם?

היא התרוממה מהמיטה ועשתה את סידורי הבוקר הרגילים כשמדיי פעם היא העיפה מבט לעבר המזוודה הארוזה המונחת על הרצפה,ואז לכיוון המראה שהייה ממש מולה.

משום מה תמיד שהייתה עצובה המראה משכה את תשומת ליבה,וגרמה לה לשקוע בתוך מחשבות ואף לסדר אותם...זה גרם לה להירגע.

תומר פתח את דלת חדרה של אופל בעדינות, נזהר שלא להרעיש כשהוא מגלה את אופל מביטה במראה שהשקיפה אותה.

היא נראתה כה מרוכזת ושקועה שידע שאפילו והיה נכנס היא לא הייתה שמה לב.

הלילה עבר אליו ללא שינה. המחשבות סירבו להניח לו ורגשות מעורבים הציפו אותו. "אולי אני מוותר מהר מדיי? יכול להיות ששפטתי אותה מהר מדיי?" שאלות הציפו אותו,אך תשובות לא קיבל.

"מה אתה עושה פה?" שמע את קולה של אופל מופנה אליו,קוטעת את מחשבותיו.

"א..את עוזבת?" שאל מעיף מבט קצר למזוודה הארוזה ואז בחזרה אליה.

"כן..אין לי סיבה להישאר פה" אמרה בקרירות. הוא ידע שמאחורי המסכה מלאת ביטחון עצמי הזה מסתתר מישהי פגועה ושברירית.

"אופל-"

"אין צורך שתגיד כלום" קטעה אותו. המבט הזה בעיניים שלה הרג אותו..אכל אותו מבפנים. "אני הבנתי הכול" הוסיפה.

"מה הבנת?"

"שזה נגמר בנינו" אמרה את המשפט שגרם לתומר להרגיש כאילו סכין נכנס לליבו ובלי רחמים סובב אותו.

"אופל,זה לא ככה" התקרב אליה. רק עכשיו הוא באמת הבין שהוא הולך לאבד אותה.

"זה בדיוק ככה,תומר" אמרה ומיהרה להמשיך "אתה וויתרת עליי,עלינו בזמן שבחרת להאמין בלי שניסתה לסכסך וגם הצליחה בסוף"

"אופל,זאת לא יכולה להיות לי..אין לך מושג כמה הצמיד הזה יקר ערך בשבילה...היא אף פעם לא הייתה עושה את זה" אמר בביטחון כל-כך ללא היסוס.

"היא הייתה עושה את זה בשביל לזכות בליבך שוב" אמרה וכל הביטחון שלפני כמה שניות היו לו נעלמו כלא היו.

פתאום הכול נראה לו שונה...פתאום דבריה נשמעו לו דיי הגיוניים.

"כנראה שבדבר אחד לי צדקה,אתה באמת תמים" הוסיפה כשהיא אוחזת במזוודה,מעיפה לעברו מבט אחרון ויוצאת מהדירה,יודעת שיש מצב שאין לה דרך חזרה לכאן יותר.

והוא ידע שהוא עשה את הטעות של חיו. הוא איבד אותה..נתן לה ללכת.

לי, לעומת אופל קמה לבוקר מעולה והמשיכה באותו מצב-רוח.  השליטה והביטחון היו בידיים שלה,ובדיוק כמו שהיא אוהבת הדברים הלכו לפי איך שהיא רצתה.

היא עברה במסדרונות סוכנות "אודם" בגב זקוף ובנעלי עקב גבוהים במיוחד שהאריכו את רגליה,וגרמו להם להיראות חטובות יותר.

"לי" שמעה קול מופנה אליה. היא הסתובבה לאחור מגלה את אושר מתקרב אליה. 'מה הוא רוצה ממני עכשיו?' חשבה לעצמה.

"אלברט ביקש שתגיעי למשרד שלו לחתום על כמה דברים" הודיע.

"אני אבוא" החזירה באדישות עד שלפתע עלה בראשה עוד רעיון שיפיל סופית את אופל. "תגיד,אתה עדיין בקשר עם אופל?" שאלה.

"לא ממש...למה?" לא הבין.

"כי היא נפרדה מתומר,ואתה יודע...אם אתה בעניין עדיין,אז כדי שתתחיל להזיז את העניינים לטובתך" חייכה חיוך מאולץ. "אני חושבת שיש לך סיכויים טובים איתה,ואתה יודע מה אני חושבת?"

"מה?" שאל

"שאתה צריך לנשק אותה בפתאומיות,תאמין לי,זה מה שאנחנו הכי אוהבות" ענתה.

היא ידעה שהוא יקפוץ על המציאה וגם היא לא פחות תקפוץ על ההזדמנות,אבל במטרה אחרת-להפיל את אופל אחת ולתמיד כשהיא תצלם אותם ביחד,מתנשקים.

אושר לא היה תמים וידע שקרוב לוודאי שלי מתכננת עוד אחת מהתוכניות הערמומיות שלה כדי להעיף את אופל מדרכה לליבו של תומר,ובגלל שגם לו היו אינטרסים דיי דומים הוא הסכים.

"שלום נסיכה" התקרב אושר לאופל שבדיוק מזגה לעצמה כוס מים קרים.

"נסיכה? מאיפה זה בא?" גיחכה.

"חשבתי אולי שנשחק את המשחק הקטן שלנו שוב,מה את אומרת?" חייך בעוד שהוא היה יכול לראות מזווית העין את לי מסתתרת כשבידה מצלמת הפלאפון מכוונת אליהם. עכשיו הוא ידע מה לי תכננה 'לצלם אותנו מתנשקים ולהעביר את זה לתומר...רעיון טוב' חשב לעצמו בזדוניות.

"אני..לא...לא חושבת שזה-" ענתה,או לפחות ניסתה כי לפני שהספיקה להחזיר תשובה ישירה הוא עשה את מה שהיא הכי לא ציפתה לו..נישק אותה.

"מה אתה עושה?" צעקה בעוד שהיא ממהרת להדוף אותו ממנה.

 היא לא ידעה שעד שהיא הדפה אותו לי כבר הספיקה לצלם תמונה אחת ברורה בה הם מחליפים נוזלים ולא נראים כל-כך סובלים.

"אני שמח שהגעת,משי" אמר אותו איש זר שכביכול טען שהוא מכיר אותה. עכשיו הייתה לו את ההזדמנות לבחון אותו מקרוב יותר..עיניו היו ירוקות בהירות ושיערו היו חום שנוטה להיות בהיר. הוא היה גבוהה ואין ספק שהיה נראה טוב.

"אני רוצה לדעת הכול" אמרה ספק במבקשת ספק דורשת.

"אני יודע" השפיל את ראשו. "אבל לפני שאני מספר לך הכול,את בטוחה בלב שלם שאת רוצה לדעת? את יודעת,לפעמיים יש דברים שעדיף להשאיר אותם לא פתורים" יישר אליה שוב את מבטו

"ולפעמיים עדיף לדעת גם אם זה יכאב מאשר להסתובב בחוסר וודאות ותחושה מוזרה" החזירה "אז כן..אני רוצה לדעת" הוסיפה. היא לא ידעה למה לצפות,חששות ופחדים עופפו אותה.

"אני יודע בידי מי הותקפת באותו לילה ולמה" פלט לאחר שתיקה קצרה וגרם למשי להחסיר פעימה. היא הרגישה שאם לא מחזיקים אותה עכשיו היא פשוט נופלת.

"בידי מי?" שאלה כמעט בלחש.

"בידי משה וזה בגלל שנפתלי ביקש ממנו" ענה וככל שהמשיך לספר כל מה שהוא יידע היא הרגישה את הכאב מתעצם.

" זאת את?" הרים תומר את קולו כשהבחין בלי בחדר ההלבשה בעוד שהוא מתקרב אליה.

"תוריד את הטון שלך" אמרה כשהבחינה שכל המבטים של האנשים בחדר מופנים אליהם.

"תעני לי" הסתכל עלייה במבט זועם,שהצליח מעט להרתיע אותה.

"איך אני אענה אם אני אפילו לא יודעת מה השאלה?!" התחילה להתעצבן.

"את זאת שהכנסת את הצמיד שלך לתיק של אופל?" שאל.

"למה שאני אעשה את זה?"

"כי את לא רוצה שאני ואופל נהיה יחד" ענה כאילו זה מובן מאליו.

"אל תהיה מגוחך" החזירה בלגלוג "אם באמת לא הייתי רוצה שתהיו יחד,אז הייתי רק צריכה לחכות שלאופל יהיה נמאס ממך,ובטח כמו שאתה יודע זה לא לוקח לה הרבה זמן"

"מה?" לא הבין.

"מה לא ידעת?" עשתה את עצמה מופתעת. "אופל עברה הלאה" הוסיפה והושיטה לעברו את הפלאפון שלה,מראה לו את התמונה של אושר ואופל מתנשקים.

"זה לא..." אמר תומר ופניו נהפכו לחיוורים.

"זה כן" שילבה לי את ידיה "זאת אופל" הוסיפה בזדוניות.

אני לא יודעת מה היה אצלכם,אבל כאן,במרכז ירד גשם וסוף סוף מרגישים את החורף מתקרב.

אני כל-כך אוהבת להסתכל על הגשם..יש בזה משהו מרגיע שאי אפשר להסביר אותו. בכל מקרה,מה היה אצלכם? גם אצלכם ירד גשם?

אני כבר עונה לכל התגובות המחממות לב שלכם,

עד לפעם הבאה,

המשך שבוע טוב,

שושה 33>