"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר."

פרק 33

"אושר הוא קרן אור שיכולה לעבור דרך אלפי לבבות ולא לאבד טיפה אחת מן הזוהר המקורי שלה; ויותר מכך - כשהיא פוגשת לב מסוים, כמו אור שפוגש מראה, היא חוזרת ומשתקפת בבהירות כפולה. אושר הוא לא מושלם עד שמתחלקים בו."
- ג'יין פורטר-

אלינור נכנסת לתפקיד. סקסית, שובבה, מפתה וחיננית. מעט חריפה ועוקצנית, אבל גם מתוחכמת ושנונה.

היא מסדרת את שערה, מושכת בחולצתה בעודה צועדת באלגנטיות, לא שוכחת להקפיד על גב זקוף שמשדר ביטחון עצמי.

היא קרובה אליו, ושנייה לפני שהוא חולף על פניה, היא נתקלת "בטעות" ביעד להשגה שלה, בדיוק כמו מתוך סצנה של סרט אמריקאי קיטשי.

היא יכלה להבחין מזווית עיניה במיכל המשועשעת, שיושבת רגל על רגל בספסל הקרוב, נוגסת בתפוח הירוק כאילו היא צופה בסרט קולנוע בשורה הראשונה.

"מצטער" הוא מתכופף לרצפה ומרים את הספרים שנפלו מידיה. ג'נטלמן אמיתי, היא מציינת לעצמה ומוסיפה נקודות לטובתו בזמן שהיא מתכופפת לגובה עיניו.  

"זה בסדר" חייכה. הוא מיישר אליה את מבטו. להפתעתה, העיניים שלו לא פזלו לעבר המחשוף הנדיב שהאיצה בה מיכל להשוויץ, אלא פגשו את עיניה. היו לו עיניים שחורות גדולות ופשטות, מאלה שלא מתפעלים מיופיים, אלא בנעימות שהם משדרות.

"אתה מוכר לי" שיקרה. הוא מכווץ את גבותיו ומביט בה.

"מצטער, אבל לא נראה לי" אמר, מגרד את עורפו במבוכה. "אולי בגלגול אחר"

"לא מאמינה בגלגול נשמות"

"אז איך תסבירי את הדז'ה- וו שיש לי עכשיו?" שאל.

"אולי אתה האיש שחזר בזמן כדי להתחתן איתי" השיבה. הוא צחק.

"אלינור" הציגה את עצמו בעודה מושיטה לו יד.

"מתן" לחץ את ידה בעדינות. "את מתחילה איתי?" הרים גבה.

"אתה איטי"

"מצטער, אני אשתדל לעמוד בקצב" גיחך. "אני קצת חלוד" התוודה.

"אני יכולה לעזור לך לשמן לך את המנועים" חייכה את אותו חיוך פלרטטני שאי אפשר לעמוד בפניו, אותו חיוך שובר לבבות ששובה אותך מהרגע הראשון.  "רק תדפוק בדלת" לקחה את ידיו ורשמה את מספר הדלת של חדרה.

"נו, איך היה?" שאלה מיכל . אלינור התיישבה לצידה.

"בסדר" השיבה באדישות.

"אז מה זה פרצוף תשעה באב הזה?" עיקמה את פרצופה

"אני מרגישה צבועה."

"למה? את פנויה!"

"טכנית, אבל רגשית אני עדיין תפוסה" אמרה "אני משחקת אותה מישהי שאני לא"

"שטויות" ביטלה את דבריה בהינף יד. "זה רק ההתחלה וזה יעבור. את תראי, רק גבר משכיח גבר אחר"

לה נותר רק לקוות שהיא צודקת.

*

זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, קצת אחרי חצות. הגשם מטפטף בחוזקה על החלון ורוח עזה נושבת בחוץ. מדיי פעם אפילו אפשר להבחין בהבזקי אור שמאירים את הרחוב החשוך ומיד אחריהם קול רעם שובר את השתיקה.

תום מצא את עצמו שוכב במיטה נוחה להפליא, כרוך סביב סדינים לבנים שעוטפים את גופו העירום כשנועה שוכבת לצידו.

"אז מי זאת?" שאלה לפתע בעודה נשענת על חזהו, טומנת את ראשה בצווארו.

"מי זאת מי?" לקח שאיפה מהסיגריה שאחז בין אצבעותיו.

"זאת ששברה את ליבך" הידקה את הסדין סביב גופה ויישרה אליו את מבטה.

"למה את חושבת שקיימת אחת כזאת?"

"גבר מניאק הוא גבר מצולק, פצוע ופגיע, כזה שלא קם מתוך פרידה קשה" הסבירה. הוא נחר בבוז.

"מתיימרת להיות פסיכולוגית?".

"בסך הכול ציינתי עובדה" משכה בכתפייה.

"אז תשנני את העובדה שאנחנו רק לסקס ולא לשיחות נפש." אמר בקרירות "תהיי יפה ותשתקי"

"אני לא מזרון, תום" התעצבנה מנימת דבריו המזלזלת. פניה החלו להאדים וגבותיה התכווצו בכעס.

"למה לא? דווקא מזרון זה נוח"

"נוח היה בתיבה" השיבה בכעס. "אני לא זונה!"

"נכון, הרי בשביל מה לשלם לזונה אם יש לי את זה חינם?"

"מנוול" סטרה לו. הוא מישש את לחיו הפגועה והביט בה אוספת את בגדיה שהיו מפוזרים על הרצפה.

"אני בסך הכול גבר פצוע ומצולק"  השיב בציניות.  היא יצאה בטריקת דלת. הוא התנשף בייאוש וצנח על המיטה בכבדות, מניח את ידיו מאחורי ראשו ובוהה בתקרה הלבנה.

היא צודקת והוא מתוך התגוננות השיב אש, ירה חצים לכל הכיוונים.

הוא הרגיש כמו חיה פצועה שמנסה לשרוד בג'ונגל המסוכן, מאלה שחייבים לטרוף, ללא הפסקה, לדפוק ולזרוק כי אולי זה ימלא את החור שנפער בליבו, אולי זה מה שיאחה את השברים, אולי זה מה שירפא את הפצעים. אולי זה מה שיפיג את המועקה שיושבת על החזה, מכבידה ולוחצת. 

היא הפכה אותו למאין חיית טרף או במילים אחרות - למניאק המושלם. מסוג הגברים שמכונים כ"פגע וברח", מאלה שמתייחסים לאישה כמו מזרון, מאלה שמוכרים אשליות, משקרים באמצעותו מניפולציות זולות, משיגים את המטרה ונעלמים.

*

"היי, מירב"

"אלינור, מתוקה" יישרה אליה המזכירה את מבטה ממסך המחשב.  "איך את מרגישה?" התעניינה לשלומה.

"בסדר" חייכה "תגידי, את יודעת איפה תום? הנער שבא לכאן פעמיים בשבוע למחויבות אישית? הוא כבר שבוע לא בא"

"אה..." גמגמה. "לא סיפרו לך?" גבותיה נאספו בתהיה מעל אפה. ליבה של אלינור התכווץ בחרדה.

"סיפרו לי מה?"

"תום לא יגיע יותר." הפילה את הפצצה. חצים נזרקו הישר אל ליבה.  "הוא עזב"

"מה זאת אומרת? הוא סיים את המחויבות אישית?" בלעה את רוקה, מרגישה את הגוש המר מטפס במעלה גרונה ואת הדמעות כבר מבצבצות בקצה עיניה, מאיימות להתפרץ בכל רגע נתון.

"לא" הנידה את ראשה. "הוא פשוט ביקש לעשות אותה במקום אחר" משכה בכתפייה.

הכאב היה חד כאילו מישהו לקח שפכטל וגירד שכבה אחר שכבה עד שהגיע לליבה וגירד גם אותו. זה היה מסוג הכאבים שמפלחים את החזה כמו סכין שמבתר את הצלעות, כזה ששורף וצורב, שגורם לך לחשוש שהריאות שלך פשוט יקרסו מרוב מאמץ לנשום.

בדרך, בין השיחים השורטים לקוצים, היא איבדה את התמימות. התמימות של אדם שמאמין באהבה, הנתינה האינסופית ללא גבולות ותנאים, ההתמסרות ויותר מכל – להיות את. פשוט כמשמעו. להיות את בלי נשק או שריון. פשוט להיות את; ערומה וחשופה כמו שעושים אהבה.

זה היה ידוע מראש כמו נבואה שהתגשמה, כמו סרט אמריקאי קיטשי וזול רק שבסוף היא לא סביב זרועותיו של האהוב ליבה ואין ניצוצות באוויר. יש רק ים של דמעות מטיפה של אהבה.

אהבה... היא אמורה להיות פשוטה. ללא קודים, ללא סיסמאות, ללא מדריכים או הוראות. כל מה שצריכים הוא פשוט לזרום. 'אז למה היא כזאת מסובכת?' היא תוהה לעצמה.

ידיה הרועדות חייגו את המספר המוכר.

"הלו?" קולו נשמע מעבר לקו.

"ביקשת לעשות את המחויבות אישית במקום אחר"

"מה עם 'שלום'? את יודעת, ככה אנשים מתחילים שיחה מתוך נימוס וכאלה"

"ברחת" המשיכה להתקיף.

"עזבתי" תיקן ונאנח בכבדות. התחשק לה לצעוק עליו שהוא לא עזב. הוא ברח. הוא נמלט, קיפל את הזנב בין הרגליים והשאיר אחריו שובל של עשן, אבל לבסוף היא בחרה לשתוק, להשאיר את זה אי שם בחדרי חדרים בעומק ליבה.

"ככה הולכים, בלי להסביר? היית יכול להגיד שלום, לפחות"

"מה את רוצה, אלינור?" השיב באדישות. התחשק לה לנער אותו.

"לסגור מעגל" ענתה.

"שקר" ירה. היא יכלה לתאר איך עיניו מתכווצות בזעם, לפני נימת קולו. "את הרגשת שזה הסוף, שהפעם זה באמת נגמר, אז התקשרת כי בתוך תוכך, את עדיין אוהבת ופוחדת לאבד, אז אל תזייני לי את השכל!"

היא בלעה את רוקה. "מה הבעיות שלך?"

"את!" צעק והתנשף בזעם. "בחייאת, אלינור, את לא יכולה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מצד אחד, את אומרת שאת כבר לא אוהבת, שאת כבר במקום אחר ושאני צריך להרפות, אבל ברגע שאני תופס ממך קצת מרחק את צצה לה ומשגרת מסרים של 'אני רוצה אותך פה איתי'...קיבינימט!  תהיי החלטית ותפסיקי לשחק משחקים!"  

"אתה אומר את זה כאילו אני כבלתי אותך באזיקים או הצמדתי לך אקדח ברקה" ניסתה להתגונן. הוא נאנח ולקח נשימה ארוכה.

"את אוהבת אותי?" שאל. קולו רעד. היא קפאה. המשפט הזה תמיד הצליח לגרום לליבה להתפרפר בהתרגשות, להרגיש יותר מתמיד חצויה כאילו על צד אחד של כתף יושב מלאך ועל הצד שני שטן, ושניהם מושכים בחבל, סופרים את היתרונות והחסרונות.

"כבר שאלת את זה" התחמקה.

"אני שואל את זה שוב" התעקש. שתיקה מעיקה באוויר. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין.

"אני לא אוהבת אותך מספיק"  השיבה. אם היא הייתה אוהבת מספיק, היא לא הייתה מוותרת, היא לא הייתה עוזבת. היא הייתה נאבקת.

"אז בואי פשוט נסכם על זה שאנחנו צריכים לתפוס מרחק אחד מהשני" החזיר.  נשימתה נעתקה. דקירה. כאב. הידיים רועדות. את רוצה להגיד שאת לא יכולה לעמוד בפניי המרחק, בפניי הגעגועים אבל כל מה שיוצא מקולך הוא נימה אדישה.  "אם זה מה שאתה רוצה.." מלמלה.

"זה מה ששנינו צריכים" תיקן.  

"אוקי." הסכימה.

"אז אני מניח שזה הרגע לומר להתראות" אמר.

"להתראות"

"להתראות" השיב. הוא מנתק, אבל המילה הזאת עדיין מהדהדת בראשה. הראש מסתחרר ממחשבות. קשה לנשום. היא מתיישבת על המיטה, מתכסה בשמיכת הפוך ורק רוצה לשקוע בשינה ללא חלומות. הגשם כבר נפסק. החושך הכבד עדיין שורר והרחוב ריק מהאדם. הכול עכשיו שקט. לא שקט של שלווה, אלא שקט מסוג אחר….זה היה שקט של ייאוש, של תסכול, של מועקה, של בכי שרוצה לפרוץ וכעס שנאגר בפנים. זה שקט שבתוכו יש סערת רגשות.

סוף- סוף העומס קצת מאחוריי ואפשר לנשום לרווחה, לשבת ולכתוב. האמת, אני חייבת להתוודות שדי התגעגעתי לזה.

תודה על הסבלנות שלכם. אני מאוד מעריכה את זה.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה. XOXO