למאיה יש אקדח והוא טעון אצלה בראש.

פרק 8

זה היה ולא היה.

זה היה שם במלוא העוצמה והתשוקה ועכשיו כבר איננו, כמו אש שלהבותיו דעכו וכבו או כמו קסם שפג תוקפו.

לרגע את מרגישה ידו מתחככת עם ידך, את הזרם שעובר במעלה גבך ואת הריח המשכר חושיים. את אפילו יכולה לחוש את חום גופו, אבל ברגע הבא...קור פתאומי תוקף אותך וכל גופך מאותת בדידות.

הכול תמיד טמון בניגודים.

הוא מנשק - את נושכת. את מלטפת - הוא סותר.

האושר ספוג בכאב, הציפייה מהולה באכזבה והמציאה הופכת במהרה לאובדן.

זה היה בהסכמה מלאה, זה היה ידוע מראש, זה היה הגיוני כל-כך ועם זאת....לא הגיוני בכלל.

כך היא מצאה את עצמה מתעוררת מקרני השמש המסנוורים, פוקחת את עיניה ומתמתחת קלות. מבט חפוז לעבר הצד השני הריק של המיטה גורם לצביטה קלה בליבה.

הצביטה הזאת לא הייתה רק הכאב, אלא גם התזכורת בשבילה להתפכח ולחזור למציאות, כי בשורה התחתונה הלילה ההוא אמש...הייתה מעידה, הייתה אשליה ותעתוע. וזה בעיקר היה חד-פעמי, משהו שספק והיה ולא יחזור שוב פעם.

אז היא מתנהגת כמו כל יום רגיל, עומדת במראה ומושכת את שפתיה בשפתון אדום, צובעת את ריסיה בשחור ומוסיפה קצת סומק לפנייה החיוורות, אבל לא משנה כמה תנסה להוסיף צבע לפנייה.. העיניים שהשתקפו במראה אמרו אחרת.

"שלום לאישה היפה בעולם" נכנס, מי אם לא, יוני למעלית בדיוק כשהייתה בדרכה למשרד.

"יש לי דה ז'וו" החזירה, מרגישה את עיניו סורקות את גופה מכף רגל ועד ראש, ללא כל בושה.

"אולי נפגשנו בגלגול הקודם"

"או שאולי אמרת לי את אותו משפט כבר שבוע שלם" עקצה.

"אל תהיי כזאת קשה" חייך את החיוך השובב המפורסם שאף-אחת לא יכולה לעמוד בפניו. "יש לי צעצוע חדש" לחש לאוזניה.

"זה נשמע כבר יותר מעניין" הרימה גבה ונשכה את שפתיה."תגלה לי במה מדובר?"

"אזיקים" השיב בעודו מנשק את צווארה בנשיקות עדינות.

"רק אזיקים?"

"לא סתם אזיקים…אזיקים מפרווה ורודה" השיב. "בא לך לשחק שוטר וגנבת?" הציע. היא כמובן לא יכלה לסרב. יוני הוא בדיוק הבן-אדם שהיא צריכה עכשיו בשביל ללטף את האגו הפגוע. חוץ מזה, יש לו ביצועים מעולים במיטה והוא יודע איפה לגעת, אז למה לא לפנק את עצמה?

"רק אם אני למעלה ואתה קשור" החזירה בקריצה והניחה את ידיה סביב צווארו.

"תמיד מפתיעה" הוא צחקק בעודו מעביר את ידיו במעלה גבה.

"אני מת על השמלה שלך" המשיך, פוזל לעבר המחשוף שלא השאיר הרבה מקום לדמיון.

"שקרן" גיחכה. "אתה לא אוהב את השמלה שלי. אתה אוהב את מה שמסתתר מתחתיה."

"או לפחות את מה שהיא מנסה להסתיר" החזיר בעודו מעביר קצוות שיער מאחורי אוזניה. "אז אנחנו נתראה היום?"

"נתראה" אישרה. הוא נשק קלות לשפתיה, מהנשיקות שמשאירות בך טעם של עוד ומצפים להם בכיליון עיניים.

"אה ו...אל תטרחי להתלבש" לחש לאוזניה ויצא מהמעלית.

חיוך נמתח בין שפתיה, אך כאשר הבחינה בסער עומד בפתח המעלית עם החליפה היוקרתית והמבט שמשרה לו סקס אפיל ושומר סוד, החיוך נעלם כלא היה.

מכירים את הרגעים האלה שאתם מוצאים את עצמכם בסיטואציה מביכה ומתוחה וכל מה שמתחשק לכם הוא להיקבר מתחת לאדמה? זה בדיוק היה הרגע הזה.

"לא מבזבזת שום דקה, אה?" נחר בבוז בלי להעיף לעברה מבט חטוף.

"לא על אפסים כמוך" השיבה בקור רוח, מכינה את עצמה להיכנס לשדה קרב ולירות לכל עבר.

"אתמול בלילה לא חשבת ככה" עקץ.

הכדורים היו כבר בפנים והאקדח היה טעון, אבל ממש לפני שהיד לחצה על ההדק, היא לקחה נשימה עמוקה והחליטה להיות מאופקת. היא לא יכולה לתת לו להוציא אותה משלוותה.

"מה אתה רוצה ממני?"

"שתכיני לי קפה" השיב ויצא מהמעלית, מותיר אותה מאחור המומה.

"מי אתה חושב שאתה?!" זעמה מכעס.

"הבוס שלך" ענה באדישות ונכנס למשרדו.  הוא תמיד עושה את זה - מצית את הפתיל הקצר ובורח רק בשביל להכעיס אותה עוד יותר.

זה דיי ברור שמה שיש בינו לבינה זה משחק חיזור.

בילדותנו, בנים היו מושכים לבנות בצמה. אימא תמיד טענה ש"זוהי הדרך שלו להראות לך שאת מוצאת חן בעיניו"

בתקופת הנעורים או בכינויו המפורסם "גיל הטיפש עשרה" כאשר החצ'קונים החלו לצוץ והמתח בין שני המינים התגבר, אנחנו העדפנו להסוות את זה באדישות. היינו משחקות אותה קשות להשגה, קשוחות ולא מעוניינות.

עכשיו, אנחנו בגיל הטיפש-עשרים והאגו המנופח יעשה הכול בשביל להגן על עצמו.

אנחנו מוכנים לשקר, לתחמן, לזייף רק בשביל לא לחשוף רגשות, כי הבנו כבר מילדותנו שחשיפת רגשות זה חולשה. זה נקודה פגיעה, זה לשבור את החומות ולתת מפתח לליבך, לתת את הכוח למישהו אחר ולקוות שלא ישתמש בזה בשביל להכאיב לך.

"היי" התיישבה מאיה על הכיסא, מביטה ביעל שישבה בשולחן לצידה ומתעלמת מקיומה.

"אז אנחנו לא מדברות?" נאנחה בכבדות.

"יעלי, אני מצטערת..." מלמלה בניסיון נואש לפייס אותה. "ואני ממש צריכה אותך עכשיו כי עבר עליי חרא של יום" המשיכה.

"כל-כך מתאים לך..." גיחכה בבוז. "אפילו כשאת מבקשת סליחה את חושבת רק על עצמך"

"זה לא ככה" התגוננה.

"זה בדיוק ככה" הרימה את קולה "תסתכלי סביבך, מאיה! את לא היחידה בעולם! לא כל היקום סובב סביבך!"

"יעל, אני יודעת שאת כועסת על אתמול, אבל אני בסך הכול דאגתי לך." ניסתה לבלוע את העלבון והמילים הנוראיות שהטיחה בה. "אני פחדתי שתיפגעי מהקשר הזה" המשיכה.

"בולשיט" גבותיה התכווצו בכעס. "את ביקרת אותי"

"הייתי פשוט...מופתעת." מלמלה. "מה לבחורה מהממת בת 23 כמוך יש לחפש בגבר בן 45 ש-"

"הנה" קטעה אותה בחדות והניפה לעברה אצבע מאשימה. "בדיוק עכשיו שפטת אותי, שוב"

מאיה שנתפסה על חם, פלטה אנחה כבדה שוב והניפה את ידה באוויר בייאוש. "אוקי, מודה, שפטתי אותך."

"את יודעת מאיה, אני היחידה שאף-פעם לא שפטה אותך על זה שאת מזדיינת עם כל מה שזז" הביטה בה באכזבה.

"ואני מודה לך על כך"  אמרה, משפילה את ראשה ואז מיישרת את מבטה אליה חזרה. "אני מצטערת, יעלי, ואם את באמת מאושרת איתו...אז אני שמחה בשבילך"

"תביאי חיבוק" זרועותיה נפתחו וחיבקו את גופה.

"זה אומר שסלחת?" שאלה בהיסוס. יעל צחקקה.

"אני לא יכולה לריב איתך יותר מיומיים"

"אני חייבת לדעת...אני באמת אגואיסטית?"

"לפעמיים" חייכה חיוך מתנצל.

"זה בסדר, ג'ינג'ית, זה הגיע לי" אמרה. "נו, עכשיו את יכולה לתת קצת פרטים על מר בחור ששבה את ליבך?"

"ברור" קיפצה לה בהתרגשות והחלה לספר בהתלהבות את סיפור האהבה שעדיין אין לו סוף.

-

"היי!" נשמע קול נשי מוכר. הוא יישר את מבטו אל פתח הדלת, מופתע לגלות את מורן, החברה הכי טובה עוד מהילדות של לינוי – האהבה הכי גדולה שלו שעכשיו כבר איננה.  

"היי לך בחזרה" חייך, מתרומם מהכיסא ומחבק אותה. "מה את עושה פה?"

"החלטתי לבקר" חייכה. היא כל-כך הזכירה לו אותה. אבל זאת לא הייתה היא. זה היה רק הדמיון, הזיכרונות והגעגוע שתעתעו והצליחו לבלבל אותו.  ועם זאת, האשליה הזאת...פיתתה אותו, גרמה לו לחשוב שאולי זה התרופה לכאב הבלתי פוסק בליבו.

הלב אומנם אף-פעם לא יהיה שלם. אבל אולי היא תצליח לאחות מעט את השברים, אולי היא תצליח למלא את הריקנות והבדידות, אולי...אולי היא תהיה התחליף שלה. 

"את נראית טוב" אמר.

"תמיד מחמיא" חייכה, משפילה את ראשה בדיוק כמו שלינוי נהגה לעשות כשהיה מחמיא וגורם לצבע פנייה להאדים מרוב מבוכה.

"אלוהים, את כל-כך מזכירה לי אותה" פלט.

היא יישרה אליו את מבטה, מביטה בו בעיניים חומות וגדולות שנראו פשוטות, אבל מקרוב יש בהן עומק ומשהו שמזכיר לו אותה. "אני מצטערת"

"זה בסדר"  בלע את רוקו.

"לא" הנידה את ראשה. "אני מצטערת על זה" אמרה ועוד לפני שהספיק להבין משהו, שפתיהם נפגשו לנשיקה עדינה. בהתחלה הלב מתנגש בראש. הוא מתנגד, רוצה לדחות ולהתרחק אבל אחר-כך הוא נכנע ומוותר. פתאום לשונתיהם משחקות זו בזו, ידה מלטפות את שיערו והיא מצמידה אותו אליו מעורפו.

ובדיוק אז הדלת נפתחה.

אני יודעת שזה דיי קצר לעומת שאר הפרקים...אז פרק הבא ביומיים-שלושה הקרובים כפיצוי הוגן.

XOXO