לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 32

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2009

• פרק 66 •


"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 66

 

 

 

ייצא לכם להכיר בהרגשה שהדמעות זולגות ללא שליטה? שגם כאשר העיניים שורפות זה לא עוצר בעדן מלעצור?

ייצא לכם להכיר ברגעים בהם הגרון חנוק מדמעות ואתם נאבקים בעצמכם על מנת להוציא משפט בלי להישבר?

ייצא לכם להרגיש בדידות? געגועים? שכל מה שמתחשק לכם הוא להסתתר מתחת לשמיכה ולישון כי אולי שם,בחלומות,תוכלו למצוא טיפה של אושר?

קרוב לוודאי שכן. הרי אחרי הכול כולנו בני אדם. לכולנו יש עליות וירידות,תקופות ורגשות.

 

הוא מצא את עצמו באחת מהירידות והתקופות הכי קשות בחייו. תמיד אמרו לו שגם התקופות הקשות ביותר הן תקופות מלמדות,שהן אומנם מכשילות אבל באותו הזמן גם מחזקות. שעם כמה שאלו הן תקופות עצובות אלו תקופות המכינות לאושר.

הוא רצה להאמין שהתקופה הזאת בסך הכול תהיה תקופה שתלמד להעריך את מה שאנו קוראים לו-אהבה,וכאשר היא תסתיים תבוא תקופה טובה יותר. תקופה של אושר.

"אלוהים,אל תיקח אותה. לא אותה." קבר את ידיו בפניו. דמעה מלוחה זלגה מעיניו שאותה מיהר למחות.

הוא הרגיש שהוא נחנק. שחבל כרוך סביב צווארו וכל הזמן מתהדק יותר ויותר.

הלב סירב להרפות. סערת רגשות הייתה בו. הוא תהה לעצמו איך מטיפה של אהבה ייצא ים של דמעות? למה באהבה יש כל-כך הרבה כאב? למה התקווה מתנגשת עם האכזבה ולמה כל אושר ספוג בפחד שהכול יעלם?

"תומר" שמע קול נשי קורא בשמו. הוא יישר את מבטו,מזהה את דמותה של בתיה מתקרבת אליו. "מה קרה לה?" שאלה,דמעות בצבצו בקצה עיניה. ידיה רעדו. הוא שתק,לא יודע איך לבשר לה איך לבשר שיש סכנה שהבת שלה תהיה בקומה,שהיא תשקע בשינה עמוקה ויכול להיות שלא תתעורר ממנה. האם יש בכלל דרך להגיע כזה דבר? קרוב לוודאי שלא.

"יש לה דימום תת מוחי" הודיע,משפיל את ראשו. "לפני כמה דק' לקחו אותה לחדר ניתוח...יש סכנה שתהיה בקומה" הוסיף בקל צרוד,חנוק.

בתיה החווירה בשנייה יותר ממה שהייתה קודם לכן. לרגע אחד הייתה שתיקה. זוהי ללא ספק,הייתה שתיקה המבשרת על רעות. ברגע הבא נשמעה צעקה מצמררת. בתיה נפלה על הרצפה,פורצת בבכי מר.

"בתיה," התכופף תומר. "היא תהיה בסדר!"

"ומה אם לא?! זאת הבת שלי! היא כל מה שיש לי!" הרימה את קולה. היה אפשר לראות בעיניה את הפחד לאבד אותה.

"בתיה,את מכירה את אופל" חייך בעצב "היא ילדה עקשנית מטבעה. היא אף פעם לא מוותרת. היא נלחמת." הוסיף,מתיישב לצידה.

"אני לא יכולה לאבד אותה,תומר" דמעות שטפו את עיניה. הוא לא ידע כבר מה לומר חוץ מלהזדהות עם אותה הרגשה.

קשה להיות תפקיד המשענת,להגיד שהכול יהיה בסדר שאסור לאבד תקווה,כאשר אתה בעצמך כבר חסר כוחות,מותש.

זיכרונות החלו לחלוף בראשו. חלקם טובים וחלקם פחות. חלקם העלו בו חיוך או גיחוך וחלקם גאווה,כי הרי בסופו של דבר הם התמודד עם כל הקשיים,עם כל המכשולים. האם הם גם יצליחו להתמודד עם זה?

"אני אוהבת אותך" הוא נזכר בעיניים הנוצצות שלה,בחיוך שלה כשהיא אמרה את המשפט. הוא נזכר איך הוא התרגש,איך גם הוא הודה על אהבתו אלייה ואיזה יום חלומי זה היה. הוא נזכר ופחד שאלו בסוף לא יהיו רק זכרונות אלה שאריות של אהבה. שאריות של מה שהיה ביניהם ומה שלא יחזור להיות.


 

באותו זמן אבל במקום אחר נכנסה לי למונית.

"לרחוב יהלום 15,בבקשה" סיננה לי. הנהג הנהן בראשו והחל בנסיעה.

לי בהתה דרך החלון במבט חלול בנוף המתחלף במהירות. היא נשאבה לתוך ים של מחשבות אשר התרוצצו בראשה ונקטעו,כאשר הפלאפון החל לצלצל את הצלצול המוכר.

"כן?" ענתה.

"לי,זאת דורית..." קול נשי וזר נשמע מעבר לקו.

"אני לא מכירה שום דורית" השיבה לי.

"אני מזכירה של אבא שלך" הזכירה לה. לי נאנחה וגלגלה עיניים.

"שמעי,אם הוא שלח אותך להגיד לי משהו,אז-"

"הוא בכלל לא יודע שאני מדברת איתך" קטעה אותה "וזה בגלל שהוא מחוסר הכרה עכשיו בבית החולים"

היא בלעה את רוקה,נאבקת עם עצמה על מנת להגות את המילים.

"מ-מה קרה לו?" שאלה. דמעות נקוות בזווית עיניה.

"הוא ניסה להתאבד" הסבירה,מפילה את הפצצה. לי הרגישה שכל עולמה מתהפך. אביה היה כל עולמה. הוא היה מי שתמיד היה שם בשבילה,מי שתמך ועודד. הוא זה אשר מילא תפקיד של אבא וגם של אמא. הוא אף פעם לא החסיר ממנה דבר. היא העריכה אותו על זה,אבל אף פעם לא ייצא לה לומר זאת.

"תקשיבי,אני לא יודעת מה קרה בניכם,אבל אני בטוחה שהוא יהיה יותר משמח אם תבואי לבקר אותו" המשיכה.

"אני אבוא" אישרה בקול חלוש "באיזה בית חולים הוא?" שאלה.

"איכלוב" ענתה. לי ניתקה את השיחה ובידיים רועדות הכניסה אותו לתיק.

"סליחה," פנתה לנהג "תעשה סיבוב לאחור,אני רוצה להגיע לאיכלוב" המשיכה.

 

כך לי מצאה את עצמה בבית החולים.

דלתות המעלית נפתחו,ושם,למרבה הפתעתה עמד לא אחר מאשר תומר. ליבה פעם בחוזקה.

עיניה בחנו אותו. הוא לא השתנה,קבעה. אבל במבט אחד מעמיק יותר היה גילתה שכן יש משהו שהשתנה. אלו היו עיניו..משהו בהם נראה מת.

"מה אתה עושה פה?" שאלה,מופתעת בעודה נכנסת למעלית,לוחצת על מספר הקומה אליו רצתה לעלות.

"מה את עושה פה?" החזיר,מופתע לא פחות.

"אבא שלי" מלמלה. היא השפילה את ראשה,מרגישה את זוג עיניו של תומר בוחנות אותה.

"מה איתו?"

"אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל" גיחכה בעצב "זה סיפור ארוך" נאנחה.

"מה שזה לא יהיה,אני מקווה שהוא יהיה בסדר" אמר. היא העריכה אותו על כך שלא לחץ עלייה לספר.

"כן,גם אני" חייכה בעצב,מרימה אליו את מבטו "אז....מה אתה עושה פה?" הפעם היה טורה לשאול.

"לא שמעת,אה?" אמר "מישהו הכה את אופל בראשה. יש לה דימום תת מוחי ויש סכנה שתהיה בקומה"

שתיקה השתררה למספר שניות. לי הרגישה שיותר מדיי דברים נוחתים אליה מהר מדיי והיא לא עומדת בקצב.

היא לגמרי שכחה מהבקשה שביקשה אז באותו יום. הבקשה להכות את אופל. רק עכשיו היא הבינה איזה טעות עשתה. זה היה אומנם רגע של משבר,רגע בו הייתה סערת רגשות התחוללה בה,אבל זה לא פותר אותה מהאשמה כי בסופו של דבר היא נפגעה ואת הזמן לאחור אי אפשר להחזיר. 

"את בסדר?" שאל. "את חיוורת"

"כן..אני בסדר,פשוט קצת מופתעת" בלעה את רוקה. "יודעים מי עשה את זה?"

"לא" הניד את ראשו לשלילה.

דלתות המעלית נפתחו. זאת הייתה הקומה של לי. היא העיפה לעברו מבט אחרון ויצאה מן המעלית.

"אני מצטערת" אמרה,מביטה בעיניו ומוחה את הדמעות לפני שדלתות המעלית נסגרו.

 

 


 

"כבר יומיים אני מנסה להשיג אותך" נשמע קולו של יואב מעבר לטלפון.

"מצטערת על זה" השיבה.

"קרה משהו?" שאל "אני טוב בלהקשיב,את יודעת" הוסיף. היא יכלה להישבע שחיוך קטנטן נמתח בין שפתיו כרגע.

"סתם..היו כמה דברים שהייתי צריכה לפתור עם עצמי" ענתה "לא משהו שצריך להדאיג אותך" מיהרה להמשיך.

"אני בטוח שאם הייתי עכשיו מולך,היית משפילה את ראשך"

"למה?" שאלה.

"כי זה מה שרוב האנשים עושים כאשר הם משקרים. הם משפילים את ראשם כי הם לא יכולים הביט בעיניים של האדם העומד מולם ולשקר" הסביר. 

"שכחתי שאני יוצאת עם פסיכולוג" צחקקה. הוא מייד הצטרף אליה.

"מה את אומרת שנצא הערב?" הציע,לאחר שהתעשתו מהצחוק המשחרר.

"תקשיב,יואב,אני לא אוהבת לעשות את השיחה 'יחסינו לאן',אבל אני מרגישה שיש בכך צורך" אמרה "אנחנו מבלים כבר מספר שבועות יחד. מבחינתי הייתי רוצה להפוך את זה לקשר רציני,אבל אני לא יודעת איך אתה...-"

"אני מאוד נהנה לצאת איתך,לילי" קטע את דבריה "וכן הייתי רוצה להמשיך" הודה.

היא לא רצתה להצטייר כאישה לחוצה,נואשת ומיואשת,אבל העובדות עמדו לנגד עיניה. היא בסביבות גיל ה-40 לחייה,גרושה עם הרבה שאיפות וחלומות,אך עם מעט הצלחות.

על הרבה כתפיים היא נשענה,אלפי ממחטות קומטו ובלילות הרבה כריות הורטבו. היא כבר לא ילדה קטנה ויודעת להגדיר את המטרות שלה. 

המטרה הראשונה היא משפחה. היא רוצה את כל האריזה הכוללת ילדים ובעל,ולכן,היא רוצה מערכת יחסים רצינית. כזאת שיש בה עתיד.

"אז מה...פירוש הדבר שהיית רוצה להתחתן בעתיד אם הדברים יתקדמו היטב?" שאלה ישירות.

"אני כבר אמרתי לך מה הדעה שלי לגבי חתונה" נאנח. "אני לא רוצה בזה"

"כי אני אדם נהדר,אבל לא מספיק טובה מדיי בשבילך או בגלל שאתה לא מוכן עדיין להתחתן?"

"כי אני לא מאמין בזה" החזיר.

"תקשיב,יואב,אני כבר לא צעירה. אני רוצה משפחה. אני רוצה ילדים.ובמילים אחרות אני רוצה מערכת יחסים שיש בה עתיד,ופה...לא נראה לי שאני אמצא"

"הבנתי..." השיב. שתיקה מביכה השתררה על הקו.

"טוב,אז...נדבר?" שברה את השתיקה.

"נדבר" אישר,אבל שניהם ידעו שהסיכויים שישובו לדבר או להתראות שוב הם קלושים מתמיד.


 

היה לו עיניים ירוקות. זה הדבר הראשון שבו היא הבחינה. כבר בהתחלה כאשר עיניהם נפגשו,היא הרגישה משהו שהיא לא הרגישה הרבה זמן. זוהי הייתה התרגשות. ליבה החל לפעום במהירות ופרפרים ריחפו להם בבטנה.

"זאת אני" השיבה,מחייכת חיוך שובה לב.

"את הרבה יותר יפה ממה שתיארתי לעצמי" החמיא. האמת,שגם הוא היה הרבה יותר יפה מה שהיא יכלה לדמיין. זיפים כהים הופיעו על לחיו,שיערו היה בצבע שחור פחם ותווי פניו היו עדינים ועם זאת גבריים. הוא היה גבוהה ממנה לפחות בראש,אבל היא אהבה את זה.

"תודה" צחקקה. היא יכלה להרגיש איך לחייה מאדימות. "האמת,שגם אתה לא נראה רע בכלל" הודתה.

"בזכות אמא ואבא" חייך. היא צחקה. "מצטער על האיחור" אמר בעודם מתקרבים אל המסעדה.

"סלחתי" חייכה.

כך הם מצאו את עצמם יושבים זה לצד צד,צוחקים,מחליפים חוויות ומדברים על הא ודא. היא כל-כך נהנתה להיות בחברתו.

בפעם הראשונה מאז הרבה זמן,היא יכלה לומר בוודאות שהיא מאושרת. שהדברים מתחילים להתבהר,להסתדר.

כאשר השניים סיימו לאכול,הם יצאו מהמסעדה וטיילו מעט בחוץ. זה היה נראה לה כמעט חלומי. כמעט טוב מדיי בשביל להיות אמיתי.

"אני חייבת להודות שמזמן לא נהנית ככה" אמרה,נעצרת כאשר השניים הגיעו לפתח ביתה.

"לגמרי" הסכים. חיוך התפרס על פניו. הוא התקרב אליה. היא הרגישה את נשימותיו,את חום גופו. אם יש משהו שאפשר לצפות לו בסוף הדייט הוא הנשיקה,וזה אכן היה מה שהיא השתוקקה לו כל-כך.

שפתיהם נצמדות ומתרחקות עד שנפגשו. הלשונות התערבבו. יד רכה הונחה על עורפה,משכה אותה אליו. אף אחד לא רצה לעצור,מרגע לרגע הנשיקה הפכה להיות סוערת....היא לא יכלה לצפות למשהו טוב יותר.

 


 

"יש לי בשורות רעות" הודיע הרופא לאחר מספר שעות שהמתינו בקוצר רוח במסדרון.

תומר התרומם מן הכיסא,מרגיש את המחנק עולה בגרונו ואת הלחץ משתלט עליו. דאגה ניכרה בפניו וליבו החסיר פעימה.

ממש לצידו עמדה בתיה,מרגישה כאילו בכל רגע היא עלולה להתמוטט אם מישהו לא יאחוז בה. למזלה,היה שם את ריצ'ארד ששילב את ידיו בידה,מנסה לחזק ולתמוך.

"תדבר" השיב ריצ'ארד אשר נראה מתוח לא פחות.

"אין דרך עדינה לומר זאת,אז פשוט אני אגיד..." מלמל. "אופל בקומה" ירה.

ואז במשפט אחד כולם השתתקו. העולם נעצר מלכת.

אין מילים שיוכלו לתאר איך תומר הרגיש באותו רגע ששמע את שמה של אופל באותו משפט עם המילה קומה.

אין מספיק מילים שיוכלו לתאר את גודל הכאב,את העוצמה וההשפעה. הוא הרגיש שחלק ממנו חסר שאולי החלק כבר לא יחזור,שמשהו נשבר ויהיה מאוד קשה לחבר בין הרסיסים,שמשהו מדמם ולא ניתן להצילו.

אבל הדבר הקשה ביותר שהוא נאלץ להתמודד איתו הוא שאולי...אולי זה הסוף.

האם זה באמת הסוף?


 

 

 

 

 

 

 

 

וכרגיל...מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>

נכתב על ידי , 26/4/2009 15:10   בקטגוריות סיפרותי  
46 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

295,321
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPretty Woman. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Pretty Woman. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)