"תעזבו אותי" כך הסיפור שלהם התחיל.
הם אחזו בה בכוח,מצמידים אותה אל הקיר כמו בכל יום ראשון אחר הצהריים. היא ניסתה להיאבק בהם,דחפה אותם ברגליה ובידיה ואמרה בקול הכי גבוהה ומאיים שיכלה לגייס שיעזבו אותה לנפשה.
הם כתגובה השיבו בצחוק מתגלגל,והעיפו את משקפיה לרצפה. המשקפיים כמובן נופצו,והיא כבר עכשיו החלה לחשוב על השקר הבא שתספר לאמה.
'בבקשה,שיעזבו אותי' חשבה,בולעת את רוקה ועוצמת את עיניה,מתפללת שכל זה ייגמר כבר.
"היא ביקשה שתעזבו אותה,אז תעזבו אותה" שמעה קול זר ומיד שני הילדים הרפו מאחיזתם בה. כשהיא פקחה את עיניה שוב, והרימה את מבטה,היא הופתעה לגלות אותו. את תום,הילד שכולם פחדו ממנו.
היא לא ידעה מה הסיבות שלו להגן עלייה,אבל מאז אף אחד לא העז לגעת בה. כולם ידעו שמי שמתעסק איתה,מתעסק איתו,והרי אף אחד לא רצה להתעסק עם תום אלון.
מאז,הילד שאימא תמיד אמרה שהוא יהיה עבריין,הפך להיות שומר הראש האישי שלה,הגיבור שלה.

השנים חלפו להם,עכשיו שניהם ילדים מתבגרים בני 16,אבל עדיין הם שני עולמות שונים.
האם הגורל יפגיש בניהם שוב?

"היה נחמד" אלינור נישקה את חברתה הטובה בלחי,וחיבקה אותה חיבוק קצר.
"כן" הסכימה מיכל בחיוך. "את בטוחה שאת לא רוצה לחכות שההורים שלי יבואו וילוו אותך הביתה?" מבט מודאג ניכר על פנייה.
"לא" סירבה. "אני אסתדר" הוסיפה בחיוך מאולץ. היא לא רצתה להטריח את הוריה של מיכל.
"בטוחה?" שאלה שוב.
"כן" ענתה,מהנהנת בראשה. "נתראה מחר" נפרדה מחברתה בנפנוף לשלום והחלה לצעוד לכיוון ביתה שהיה במרחק רבע שעה הליכה.

הרחובות היו ריקים. משב רוח קריר נשב,והעיף את שערה החלק לאחור. הקור אשר חדר אל תוך בגדיה,גרם לצמרמורת קלה לחלוף בה. היא מיהרה להדק את הסוודר לגופה,ומשכה את שרוולי חולצתה.
מחשבות החלו לעבור בראשה,אך נקטעו מיד כששמעה צעדים מתקרבים אליה. בתנועה חדה היא הסתובבה לאחור,מנסה לראות מה מקור הרעש,והופתעה לגלות שתי דמויות אפלות זזות בזוית עיניה.
פחד החל לטפס במעלה גבה,אך היא התעלמה והגבירה את צעדיי הליכתה.
"היי,בובה!" שמעה קול זר ואת צעדיו מתקרבים אליה. היא המשיכה להתעלם,מתפללת שיעזוב אותה לנפשה.
"הי,קוראים לך,אז תעצרי!" שמעה שוב את אותו קול מופנה לכיוונה,אך הפעם הוא היה קרוב. יותר מדיי קרוב.
ידיו אחזו בידיה בחוזקה,מונעות ממנה להתגונן.
"ת-תעזוב אותי" קולה רעד מפחד וראשה היה מושפל.
"לא כל-כך מהר" השיב,היא יכלה להריח את ריח האלכוהול החריף נודף מפיו. הוא היה שתוי,היא קבעה. הנער השני שעמד לצידו צחק צחוק מתגלגל.
"ב-בבקשה" הדמעות בצבצו בעיניה,מאיימות לזלוג במורד לחייה.  "ת..תעזוב אותי" ביקשה,כמעט ומתחננת.
"היא אמרה לך שתעזוב אותה,נכון?" קול תוקפני נשמע מרחוק. החושך הכבד ששרר הקשה עלייה לראות את אותו אחד,אך ככל שהתקרב היא גילתה שזה הוא.

זה היה תום אלון,אותו אחד שנהג להגן עלייה כשהייתה קטנה.
אותו אחד שכולם ידעו איך קוראים לו. אותו אחד שכולם חושבים שהם יודעים מי הוא,אבל אף אחד לא באמת הכיר אותו מספיק טוב.
היו לו עיניים כחולות נוצצות,כולם היו נכבשים בקסם שלו,תמיד אנשים נמשכו אחריו,אבל מעטים האנשים שבאמת בחר להיות בקרבתם.
הוא היה 'דופק זורק'. מרדן. חוצפן. עקשן. עבריין. אבל היא תמיד ידעה שיש בו משהו מעבר לזה,היא תמיד ידעה שמעבר לתדמית של 'הילד הרע' יש בן אדם אחר.
הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר.
אס זהו קלף מאוד חזק. הוא יכול לנצח את כולם חוץ מאת הג'וקר,בדיוק כמוהו.
הוא היה יכול לנצח את כולם חוץ ממנה,כי רק עלייה המשחק שלו לא עבד. רק היא זכתה לראות מה יש מעבר למסכה שהסתירה את תום אלון.

"נו,תום,תן קצת ליהנות" גיחך הנער שעדיין לא הרפה מאחיזתו בידיה.

"מה אמרת?" התקרב אליו,מושך בחולצתו ומעיף אותו אל הרצפה. "אם אתה עוד פעם נוגע בה אני שובר לך את שני הידיים,ועוקר לך את שני העיניים" איים בתוקפנות,שולף מכיס הג'ינס אולר ומצמיד אותו אל צווארו.
"עזוב אותו,אחי,הוא שיכור תחת" אמר הנער השני,אשר ניסה להרגיע את העניינים "הוא לא מבין מה הוא עושה" הוסיף.
"ואתה שיכור?" הרים את קולו "לא,נכון? אז למה עשית את זה?!" הנער שתק. "שלא תעזו להתקרב אליה יותר,ברור?" השניים הנהנו בראשם והתרחקו מהמקום כל עוד הם יכולים. רק אז תום התרומם,מכניס את האולר חזרה על כיסו,והתקרב אל אלינור שעמדה בצד.קפואה במקומה,רועדת ובעיקר מפוחדת.
"את בסדר?" שאל. הדמעות שעד עכשיו איימו לפרוץ החוצה,פרצו עכשיו ללא שליטה. "הי,הוא לא יתקרב אלייך יותר" אמר,אוחז בצדדי פנייה. עיניו הכחולות הצטלבו בעיניה,מביטות בה בעדינות כמנסות להרגיע.

היא לא ידעה איך,אבל תוך מספר שניות ספורות היא מצאה את עצמה בין זרועותיו המחבקות. היא הרשתה לעצמה להשעין את ראשה על כתפיו ולחבק את צווארו בעדינות,בוכה בשקט.
"אל תבכי" לחש לאוזניה. הוא העביר את ידיו בשערה השחור והעיף את קצוות שערה לאחור. מגע ידיו העביר בה צמרמורת נעימה,וריח הבושם שלו ערפל את חושיה עד לאובדן חושים מוחלט.
"את רועדת מקור" אמר,פושט את הסוודר שמעליו,ומניח אותו על כתפייה של אלינור. היא לא הכירה אותו,ובכל זאת הרגישה הכי מוגנת ובטוחה לצידו.
"תודה" מלמלה,בעודה מתנתקת מהחיבוק ומושכת באפה. "על הכול" הוסיפה.

בגלל שהפרקים מאוד קצרים,אז אני אעדכן כל יום/יומיים.

תודה רבה על התגובות על הפרק האחרון בסיפור הקודם! אתם מדהימים!

בכל מקרה,אני מאוד מקווה שתאהבו את הפרק הראשון..

ושלא תטעו,זה לא הולך להיות עוד סיפור נדוש וצפוי מדיי שכולנו מכירים.. הולך להיות תפנית מעניינת במספר פרקים הבאים.

אז...עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>