"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 17

בואו ננסה להיות לרגע הכי אמיתיים שאפשר כשאנו אומרים את העובדה המכלילה-כולנו משקרים!

השקרים נהפכו להיות חלק מטבעו של האדם וחלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו,ובלי לשים לב אפילו למדנו לחיות איתו בשלום.

כל בן אדם משקר במהלך חיו ואיך שלא תנסו להציג את הדברים לא תצליחו להתכחש לעובדה הזאת.

היא למשל מצאה את עצמה בסביבה של אנשים ששיקרו וסיבכו את חייה.

"היי" פתחה אופל את הדלת,מופתעת לראות את לי עומדת בפתחה כשדמעות זולגות בעיניה.

"תומר פה?" שאלה לי,מושכת באפה.

"כן...את יכולה להיכנס" ענתה אופל,מאפשרת ללי להיכנס לדירה המשותפת שלהם. "תומר יש לך אורחת" צעקה אופל מעיפה מבט שוב בלי ותוהה לעצמה מה קרה לה.

"לי,מה את עושה פה?" שאל תומר מופתע בדיוק כמו אופל בעוד שהוא מתקרב אליה.

"אני צריכה אותך" מלמלה בבכי ודמעות פרצו מעיניה וזלגו במורד הלחי בעוד שהיא  מחבקת את תומר.

אופל שעמדה בצד כשגבה של לי מופנה אליה וזרועותיה מחבקות את תומר הרגישה לא בנוח ופגועה יותר מתמיד. היא הרגישה שכל מה שהיה בינה לבין תומר היה חסר משמעות בשבילו ודבריו היו שקרים זה אחר זה.

היא רצתה להיות במקום לי,להרגיש את חום גופו ואת ידיו שליטפו אותה ואף העבירו את קצוות שערה לאחור,שעכשיו העבירו את קצוות שערה של לי.

אופל עדיין עמדה שם קפואה מביטה בלי ובתומר שהמשיכו להתחבק מול עיניה,מסרבת להאמין למתרחש.

היא הבינה שכמו שהיא התאהבה ולמדה מה זה אהבה,עכשיו היא למדה מה זה להיפגע מאהבה.

"את בסדר?" שאל תומר,פונה ללי כאשר הם התנתקו מהחיבוק,והיא כתגובה הנהנה בראשה,מוחה את הדמעות בעוד שמבטיהם של אופל ותומר מצטלבים.

הוא ראה כמה כאב יש בעיניה וידע שבטח עכשיו היא חושבת שהוא שיקר לה. שכל דבר שהוא אמר לה היה שקר,אך זה לא היה ככה. כל מילה שלו הייתה אמיתית ובאה מהלב,כמו שהיא חדרה לו ללב.

"אני אלך לקחת לשתות משהו." אמרה לי והלכה לכיוון המטבח בעוד שהוא המשיך להסתכל בעיניה בחוסר אונים,מסרב להתנתק מהם ורואה איך דמעות מתחילות למלאות את עיניה הכחולות. אותו ניצוץ אור שאהב כל-כך בעיניה כבר לא היה שם,ורק עיניים כבויות התגלו לעיניו שגרמו לו להבחין איך היא נאבקת עם הדמעות שעומדות להתפרץ בעיניה.

"אני..." ניסה תומר למצוא את המילים המתאימות אך ללא הצלחה.

"אתם ממש חמודים יחד" אמרה אופל בעוקצניות לעברו וחייכה חיוך מאולץ כאילו לא הפריע לה מה שקרה לפני מספר דק'.

"אופל..." מלמל מתקרב אליה.

"אל תתקרב אליי" החזירה אופל,עצבנית ופגועה כאשר הבחינה בלי שהתקרבה אליהם.

"אופל,את עדיין פה?" שאלה לי שהבחינה במבטים של אופל ותומר,והבינה שהיא חייבת לעשות משהו.

"לא לעוד הרבה זמן" חייכה אופל חיוך מאולץ,שאפילו עיוור היה יכול להרגיש זאת בעוד שהיא מתרחקת ותומר עוקב אחר כל צעד שלה עד שנכנסה לחדר.

לי שהבינה שמשהו קורה בניהם והרגישה כבר נבגדת מצד אביה והחברה הטובה שלה,לא רצתה להרגיש גם נבגדת מהצד הזה והחליטה בלית ברירה לפעול בנושא,ואם נדייק יותר,אז לשקר.

"חמודה אופל" אמרה לי בחיוך מסבה את תשומת ליבו של תומר שנראה שקוע במחשבות.

"כן" החזיר מחייך ולי יכלה להבחין בניצוץ קטן נדלק בעיניו כשאמר את זה.

"גם חבר שלה חמוד מאוד" שיקרה לי בולעת את רוקה ומקווה שתומר יבלע ואף יעכל את השקר.

"חבר שלה?" שאל מופתע.

"לא ידעת?" ניסתה להישמע כמה שיותר מופתעת.

"לא...אף פעם היא לא אמרה לי את זה" מלמל.

"טוב,זה חדש והיא השביעה אותי לא לספר את זה לאף-אחד,אז אל תדבר איתה על זה,טוב?" המשיכה לשקר.

"אני לא אדבר איתה על זה" הבטיח תומר ומיהר להוסיף "אבל למה היא לא רצתה שאף-אחד ידע?" שאל סקרן ונראה פגוע.

"אין לי מושג..היא ממש מוזרה" תירצה לי מחייכת בליבה שהצליחה להעביר את המסר שהיא רצתה.

היא אף-פעם לא אהבה לשקר וגם עכשיו לא,אבל היא האמינה שהנסיבות בהם היא נמצאה,פגועה ומפחדת להיות נבגדת שוב הביאו אותה למצב כזה.

למחרת בבוקר:

כמו כל בוקר אופל נעלה את נעלי העקב,העיפה מבט אחרון לעבר המראה הגדולה שבחדרה והתקדמה לעבר המטבח,ממהרת לשתות מכוס הנס קפה שכבר הספיק להתקרר מעט,אך הפעם שונה מכל בוקר רגיל היא ניסתה כמה שיותר להתחמק מתומר,ולכן היא מצאה את עצמה ממהרת לצאת מהדירה לכיוון הסוכנות 'אודם'.

"מה זה? את הסתכלת על עצמך במראה היום?" שאלה בתיה בקול צפצפני כשנכנסה לסוכנות. "מתיי ישנת בלילה? את זוכרת שמחר את נוסעת להודו ואת צריכה הרבה כוחות,נכון?" המשיכה לשאול,לא נותנת לאופל להשחיל מילה.

"אמא עזבי אותי" מלמלה אופל בשקט. לא היה לה כוח להתמודד עכשיו עם ההטפות של אמה.

"אני לא מבינה את זה..אסור לי לדעת מה קורה עם הבת שלי?" אמרה בתיה בקול הצפצפני והאופייני לה.

 "אני הולכת לאושר,אני צריכה לברר משהו" הוסיפה מתעלמת מדבריה ומשאירה אותה מאחורה בעוד שהיא הולכת לכיוון אושר שהכין לעצמו קפה.

"בוקר טוב לנסיכה" אמר אושר מחייך לעבר אופל שהבחין בה מתקרבת אליו.

"בוקר" החזירה.

"רוצה?" הציע לה קפה.

"לא...שתיתי כבר,אבל תודה בכל מקרה" החזירה.

"קרה משהו? את לא נראית טוב..." אמר מתיישב לצידה כשהוא אוחז בכוס הקפה.

"סתם..סיפור ארוך" אמרה

"יש לי זמן" החזיר בחיוך

"אופל,יפה שלי עוד 10 דק' תהיי במשרד שלי" שמעה לפתע את אלברט צועק לעברה. היא הסתובבה לאחור מהנהנת בראשה לחיוב וחוזרת להביט באושר שישב לצידה.

"אבל לי אין זמן" חייכה מעט וקמה מהכיסא

"אני מקווה שיש לך זמן לחיבוק...כי לא משנה מה, חיבוק תמיד יכול לעזור" אמר קם גם הוא מהכיסא

הוא אסף אותה לחיבוק והיא? היא נהנתה בחיוב מרגישה את ידיו עוטפות אותה כשהיא רואה מצד העין את תומר מסתכל עליהם מחובקים ומין אכזבה ופגיעות בעיניו.

היא לא הבינה למה הוא מסתכל עלייה במבט כזה,אבל לא נתנה למחשבות להתרוצץ בראשה והחליטה לגרום לו לקנא מעט,ולכן היא חשפה טור שיניים לבנות ומסדורות וחיוך כובש ומקסים בעוד שהיא מהדקת את זרועותיה בגופו של אושר.

"תודה" מלמלה כשהם התנתקנו מהחיבוק.

"תמיד פה בשבילך" חייך וגרם לאופל לצחקק מעט.

"אני צריכה ללכת למשרד של אלברט...הוא בטח רוצה שאני אחתום על כמה מסמכים,אז..נדבר" החזירה לאחר כמה שניות והסתובבה לאחור,הולכת לכיוון המסדרון כשהיא מרגישה את עיניו של תומר נעוצות בגבה.

נוגה הבינה שהיא חייבת להפסיק לשקר לעצמה ולהפסיק להתכחש לעובדה שהיא אכן מתגעגעת לשחר-הטייס,אך כאשר היא השלימה עם העובדה היא גילתה שהשקרים באו בכלל מכיוון אחר ומפתיע.

בשעה מוקדמת בבוקר,נוגה מצאה את עצמה לוגמת מכוס התה החם ובוהה בטלפון אשר הונח ממש לצידה כאשר מחשבה  אחת ברורה עברה בראשה-שחר.

אחרי הרבה תהיות והרהורים אם להתקשר או לא להתקשר,ואפילו שיחה אחת שניהלו השטן והמלאך בראשה של נוגה בעד ונגד על הנושא,החליטה נוגה בלב שלם ומלא ציפייה להתקשר לשחר.

"נוגה?" שמעה קול מעבר לטלפון,זה היה אותו קול שהיא התגעגעה אליו כל-כך.

"זאת אני" צחקקה וניסתה להישמע כמה שיותר אדישה.

"ואו,לא ציפיתי ממך לשיחת טלפון" לחש מעבר לטלפון.

"למה אתה לוחש?" שאלה,לא מבינה.

"מאמי אתה יודע איפה הנחתי את הפלאפון שלי?"  שאלה לפתע קול נשי שנוגה הצליחה לשמוע מעבר לטלפון.

"לא" ענה שחר ויכלה להרגיש איך הוא מרחיק מעט את הפלאפון. "אני אסיים את השיחה ואתקשר לפלאפון שלך. הוא צריך להיות רק כאן" הוסיף. "אני איתך,נוגה" המשיך בלחש,פונה הפעם לנוגה.

"זה לא נראה ככה" ענתה נוגה "זאת חברה שלך?" המשיכה שואלת.

"זאת אשתי" אמר תשובה שנוגה כל-כך לא ציפתה לה.

"לא אמרת לי שאתה נשוי" הופתעה נוגה והרגישה את ליבה מחסיר פעימה.

"את יודעת שהקשר שלנו היה בסך הכול..." המשיך ללחוש מנסה למצוא את ההגדרה המתאימה לקשר שלהם.

"זה היה מה?" שאלה נוגה ודמעות עמדו בעיניה.

"רק ללילה אחד" פלט.

"אתה שיקרת לי! אתה אמרת לי שאתה פנוי" החזירה נוגה בכמעט צעקה.

"אני לא מבין למה זה צריך לשנות משהו,הרי זה היה רק....ללילה אחד" מלמל "את שם?" לחש לאחר כמה שניות שנוגה נשארה על הקו בלי לומר דבר.

"כן...בערך...נדבר" מלמלה נוגה ממהרת לנתק בעוד שדמעה אחת זלגה מעיניה ומיד עוד דמעה אחריה.

נוגה אשר הייתה מופתעת ומבולבלת מהמתרחש לקחה לעצמה כמה שניות לסדר את הראש,ובתנועות מהירות היא מחתה את הדמעות,ולגמה עוד לגימה קטנה מהתה שהונח על השולחן,מנסה לשכוח ולהתכחש למה שקרה ממש בדק' האחרונות כשהיא שוב ושוב משננת לעצמה 'את לא מרגישה אליו כלום',אך בעצם המחשבות על שחר המשיכו לחלוף בראשה כמו תסריט נע. כנראה זה יהיה יותר קשה ממה שחשבה.

אופל עברה במסדרון בסוכנות,מחפשת את המשרד של אלברט כשלפתע היא שמעה את קולה של אמה,בתיה וקולו של נפתלי,מנהל הסוכנות מדברים.

משהו משך אותה להקשיב לשיחה והיא מצאה את עצמה במהירות מצוטטת מעבר לדלת של המשרד,מקשיבה לדבריהם.

"מה אני אמור להגיד לה עכשיו?" שמעה אופל את נפתלי צועק.

"שאתה גבר ויש לך צרכים. "צחקקה בתיה משועשעת לראות את נפתלי במצב הזה "מי שמבשל את הדייסה צריך לאכול אותה"

"תפסיקי עם המשפטים המגוחכים האלה,לפני שאני אתחיל עם המשפטים שלי" איים נפתלי. "אל תשכחי שאת לא רוצה שהבת שלך גם לא תדע כמה דברים על אבא שלה" הוסיף וגרם לאופל להישאר מופתעת מעבר לדלת כשמחשבה אחת בראשה 'האם הוא יודע מי זה אביה?'.

"אופל,מה את עושה שם?" שמעה לפתע את קולו של אלברט שהצליח להבהיל אותה.

"לא..סתם.." גמגמה "מצאת כבר את המסמכים שאני צריכה לחתום עליהם?" שאלה מתחמקת ומנסה לצאת מהסיטואציה המביכה ולשנות את נושא השיחה.

"כן...לקח לי שעות למצוא אותם,אבל בסוף מצאתי" אמר מחייך ותחושת הקלה הציפה את אופל,אך עדיין השיחה של אמה ושל נפתלי הטרידה אותה מעט.

"הצלחת להתקרב אליה?" שאל קול גברי ומחוספס מעבר לטלפון.

"בערך..אני צריך עוד קצת זמן" ענה בלחש.

"אין לנו זמן,ואתה יודע את זה!" החזיר בצעקה "היא מתחילה לגלות הרבה דברים....זה לא טוב" המשיך

"אני יודע,אבל אני חייב שקודם כל היא תסמוך עליי ורק אז אני אוכל להתחיל עם התכונית" אמר בביטחון "אל תדאג הכול יסתדר...אני אישית אדאג לכך" הוסיף מנסה להרגיע ולשכנע את אותו איש מעבר לטלפון.

"כדי לך מאוד שהכול יסתדר ומהר" צרח וניתק את הפלאפון בזעם.

הוא ניתק גם הוא את הפלאפון ומיהר להדליק סיגריה, שואף את עשן הסיגריה אל ריאותיו וחושב על התוכנית שביקש ממנו הבוס לבצע ועלייה ועל מה שמצפה לה בקרוב. בקרוב מאוד.

"תחתמי עוד פעם פה" ביקש אלברט מאופל והיא בתנועת יד מהירה חתמה על הדף בעדו שדלת המשרד נפתחת ובפתחה עמד תומר.

"תומר סוף-סוף באת! שב!" אמר אלברט בעוד שתומר מתקרב,יושב לצד אופל.

"תחכו פה שניכם אני הולך להביא עוד מסמך אחד שתצטרכו לחתום עליו" אמר אלברט קם מהכיסא,ויוצא מהחדר במהירות.

אופל העיפה מבט לעבר תומר שהיה נראה שקוע במחשבותיו ולא התכוון אפילו  לדבר איתה.

"אני יודע" אמר לפתע תומר לאחר כמה שניות של שתיקה מעיפה ומתח בניהם.

"מה אתה יודע?" שאלה,לא מבינה

"אל תנסי להיות תמימה,אני אומר לך שאני יודע על זה" החזיר

"אני באמת לא יודעת על מה אתה מדבר" אמרה אופל ,עצבנית.

"אני שונא שמשקרים לי" אמר

"לא תאמין,אבל גם אני" החזירה אופל ומבטיהם הצטלבו. "בעיקר מאנשים שהיו חשובים לי מאוד" מלמלה בלחש,מתנתקת מעיניו ויצאה מהחדר כשדמעות בעיניה.

קודם כל,יצא פרק ארוך יחסית. ואני מקווה שכמו כל פרק גם אותו אהבתם.

ומי שרוצה,יכול להיכנס ולהצביע לי פה:

http://www.inter8ing.net/vote.php?b=6420&site_id=4436   

עד לפעם הבאה,

אוהבת,

שושה 33>