"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר."

פרק 18

חלק ממה שאנחנו קוראים לו אהבה זה לדעת לוותר כשצריך. לדעת שלפעמיים צריך לעזוב ולהרפות,להתפשר ולשתוק גם כשהלב זועק וצועק.
לפעמיים צריך לשחרר את האזיקים ולפרום את החבלים הקשורים – רק בשביל לתת לאותו אחד לחזור בחזרה אל ליבך,בשביל להשיב אותו אלייך.
אין בזה שום היגיון,אבל..ממתי באהבה יש היגיון?

הרוח השובבה של שעות הבוקר המוקדמות נשבה וציוץ הציפורים נשמע,מבשר על יום חדש בפתח.
קרני השמש חדרו מבעד לתריסים המורדים,מחממים ומלטפים בצבעם הרך את גופם של תום ונויה,אשר ישנו זה לצד זה בשלווה,לאחר לילה סוער במיוחד.
תום פקח את עיניו ועפעף קלות,פוער את פיו ומפהק בעייפות. לקח לו רגע עד שקלט את הסיטואציה שבה נכח ועוד מספר רגעים עד שנזכר בליל אמש.
'אלינור' קול צעק בראשו,זועם במיוחד. 'היא זקוקה לך!' המשיך. הוא נאנח,משפשף את עיניו ומתרומם מהמיטה. השעון המעורר שהונח על השידה החל להרעיש. נויה הושיטה יד מגששת מבין השמיכות והשתיקה את הצלצול המטריד. תום לעומתה אסף את בגדיו המפוזרים על הרצפה בזריזות והחל להתלבש.
"בוקר טוב" נשמע קולה הצרוד של נויה. 
"בוקר אור" השיב. היא התמתחה ואז הסיטה את מבטה אליו. ניכר על פנייה ההבעה העצובה כשהבחינה בו לבוש ומאורגן.
"כבר אתה הולך?" נאנחה בעצב בעודה מתרוממת מהמיטה לעברו. "מה לא נתכרבל?" לחשה לאוזניו בקול מפתה,רך ונשי. היא מעבירה יד בשיערו,מתקרבת עד לאובדן חושים מוכר.
אין ספק,נויה הייתה חלומו של כל גבר מצוי. מבט אחד על העיניים מלאות התשוקה,על השפתיים הרכות שמשוכות באודם ורדרד ועל הגוף הדקיק שמלא במקומות הנכונים - מפיל אותך לרשת שלה.  
"אני חייב לסדר כמה דברים,נויה" השיב,מתרחק. היא חזרה להתיישב על המיטה,מושכת את השמיכה ומתעטפת בה.
"כרגיל" מלמלה במרירות בעודה אוספת את שערה הפרוע לקוקו מרושל. 
"נויה,את יודעת...מה שהיה אתמול היה-" אמר.
"רק סקס" השלימה את המשפט וגלגלה עיניים "כן,אני ידעתי שזה מה שיקרה עוד ברגע שהסכמת לבוא" הוסיפה.
"אז למה את נשמעת כמו מישהי פגועה?"
"תמיד נשאר תקווה קטנה שמי שאתה אוהב יאהב אותך בחזרה,לא?" הסתכלה בעיניו. הוא בלע את הרוק,לא יודע איך  להגיב. שתיקה מביכה השתררה למספר שניות. "קיוויתי שהלילה הזה יהיה חשוב לך כמו שהיה חשוב בשבילי...פתטי,אה?" גיחכה בעצב.
"אני מצטער" פלט,משפיל את ראשו.
"אין לך על מה" מלמלה,מחייכת חיוך מאולץ. "הפעם זאת אני,לא אתה."
"את מתחרטת?" שאל. היא מיהרה להניד את ראשה.
"הלילה הזה היה כמו מימוש פנטזיה עבורי,וכמו כל פנטזיה גם לה פג הקסם" השיבה "אני לא מתחרטת,כי אני רציתי בזה"
"נויה,אני חושב שעדיף שנתרחק לזמן מה" אמר,מסתכל עלייה.
"אוי,נו,באמת..." גיחכה והעבירה קצוות שיער לאחור "מה זה השטויות האלו?"
"את ראויה למישהו טוב ממני,מישהו שיעניק לך אהבה כמו שמגיע לך. ובכל פעם שאת תהיי איתי את מונעת את זה ממך" הסביר. הוא התרומם מהמיטה הנוחה להפליא,מסתכל עלייה במבט אחרון ומחייך חיוך עקום.
"נתראה" אמר והתרחק.

*

כשנכנס חזרה אל הבית המוכר,הוא ישר ראה אותה עומדת בפתח הדלת בשילוב ידיים כשעל כתפייה היא נושאת את התיק שלה. מבטה היה זועם והיא נשכה את שפתיה בעצבנות.
"ואוו,חיכית לי,אה?" צחקק.
"כן,בשביל ללכת מפה כי נעלת אותי" אמרה בקרירות.
"עדיין במצב רוח קרבי?"
"עדיין מנסה להיות מצחיק?" החזירה בעוקצניות בעודה חולפת על פניו,אך הוא מיהר לעצור בעדה ואחז בזרועה,מונע ממנה לעשות עוד טעות שעליה תצטער.
"את זוכרת מה האולטימאטום,נכון?"השיב "זה או שאת כאן או במוסד לגמילה" הזכיר.
"אתה לא תעשה את זה" השתחררה מאחיזתו.
"אל תהיי כל-כך בטוחה,אלינור" השיב בביטחון. היה אפשר לראות בעיניו שהוא לא יהסס לעשות זאת וכאשר היא הבינה את זה – הזעם התפרץ כמו הר געש.
"אני שונאת אותך" צעקה,נשברת. הגוש המוכר החל לטפס במעלה גרונה והדמעות זלגו במורד לחייה. פניה התאדמו מכעס. היא כבר לא יכלה לסבול את זה יותר. 
"למה? כי אני מנסה לעזור לך? כי אני לא נותן לך ליפול?!" הרים גם הוא את קולו.  
"כי אני אוהבת אותך! כי לא משנה שאתה נעלם בין אם זה ללילה אחד או לחודש שלם אתה מוצא את הדרך חזרה אל הלב שלי" צעקה "כי יש משהו מסוכן בך שזועק לי להתרחק ובכל זאת אני נמשכת אלייך בכל רמות אפשריות" התוודה. הוא עמד שם,קרוב אליה,במרחק נגיעה ממנה. החשמל היה באוויר וניתן היה לחוש את התשוקה והמתח ששרר בין השניים.   
"אז זאת הסיבה שאת רוצה ללכת? את מפחדת מהנוכחות שלי,מהקרבה?" לחש לאוזניה. היא יכלה להרגיש את נשימותיו בערופה,את חום גופו ואת אצבעותיו מטיילות במעלה גבה. היא עצמה עיניים,מרשה לעצמה לצלול לשנייה לאובדן חושים מוחלט ואז בשנייה הבאה להתעשת.
"אני מפחדת שההתמכרות שלי אלייך תביא למוות" השיבה,קולה רעד. "ואם אתה רוצה לתת לי להיגמל,אתה צריך לתת לי ללכת" לחשה.
"ואז מה? תמותי ממנת יתר?" גיחך בעצב.
"אולי אני אמות לא משנה מה" אמרה. הוא הביט בעיניה עמוק,מעביר קצוות שיער לאחורי אוזניה ונאנח.
"אם את תמותי אני אמות יחד איתך"
"אל תהיי קלישאתי..זה לא מתאים לך" חיוך עקום נמתח בין שפתיה.
"זה לא כי אני לא יכול לחיות בלעדייך,אלא כי אני לא רוצה" המשיך. היא יכלה להרגיש את לחייה מאדימות. "זה משפט מוכר מתוך ספר" הוסיף. חיוכה התרחב. 
"אני נותן לך לצאת אם תבטיחי לי משהו." אמר. היא יישרה אליו את מבטה,מופתעת.
"אני רוצה שתבטיחי לי שאת תעשי הכול בשביל לצאת מזה,בכל פעם שאת חושבת להשתמש תחשבי שאני יכול למות"
"אתה רציני?"
"כן" הנהן בראשו,מחייך. היא חייכה בחזרה. זה כל מה שהיא הייתה צריכה. שהוא יאמין ויבטח בה,שהוא יהיה שם שצריך ויתרחק כשיידרש. זה לא היה פרידה,היא ידעה זאת. זה בסך הכול היה בדיקה לנאמנות ולקיום הבטחות. 
"עוד יומיים אני אבוא לבקתה וניפגש..ולמקרה הגרוע ביותר..ניפגש בגן עדן " אמר.

הוא ידע שזה בסך הכול מטאפורה לאהבתה אליו ולכאב שבעקבותיו,אבל הוא ידע שברגע שהיא הבטיחה שהיא לא תשתמש – היא תקיים זאת.
הוא בטח והאמין בה לא רק בגלל העיניים הירוקות המהפנטות,אלא בגלל שהוא ידע שהיא לא תוכל לעמוד ולשאת את המחשבה של המוות שלו.
הוא הבין שלפעמיים צריך לתת למישהו שאוהבים ללכת,צריך לוותר ולהרפות ולתת לו הזמן הנדרש רק בשביל שיחזור בחזרה,בשביל לתת לו להבין לבד את מה שאתם יודעים כבר מזמן – אתם מיועדים אחד לשני.
בשבילו זה היה הזדמנות לתקן את טעויות העבר ולהוכיח לה שהוא יהיה שם לאחוז בה במקרה ותעצום את עיניה ותיפול לאחור.

*

לאחר מספר דקות של הליכה,אלינור מצאה את עצמה עומדת מול הבקתה,מבוהלת. האורות המהבהבים של האמבולנס שחנה בצד,החובשים שהתרוצצו במקום וגיא,חברו הטוב של מייק אשר ישב על המדרגות במבט מודאג היו הסימנים שהוכיחו שבשורה רעה מתקרבת.
היא התקרבה בצעדים מהירים אל גיא. הוא יישר אליה את מבטו,עומד על רגליו ומכווץ את פניו בחשש.  
"אלינור.." מלמל. היא בלעה את רוקה ופעימות ליבה האיצו את מהירותן.  
"מה קרה,גיא? זה קשור למייק,נכון?" שאלה. הדמעות בצבצו בקצה עיניה. זה היה די מובן מאליו שזה קשור אליו,אבל עדיין נותר בה תקווה קטנה שזה כל דבר אחר מלבדו. שהאמבולנס והחובשים לא הוזמנו עבורו ושהיא עוד מעט תשמע את קולו צועק בשמה ותרגיש את זרועותיו כרוכות סביבה.  
"נו,תדבר!" האיצה בו,מרימה את קולה.
"הוא הזריק לעצמו מנת יתר של קוקאין" פלט במהירות. נשימתה נעתקה. "כשבאתי לכאן הוא התחיל להזות וסיפר שהוא לא מרגיש טוב,שכואב לו הראש ושהלב שלו פועם במהירות גבוהה. בהתחלה ניסיתי לעזור לו,אבל המצב הדרדר אז מיהרתי להתקשר לאמבולנס" הסביר.
החובשים יצאו מהבקתה,אוחזים באלונקה ששם שכב מייק. הוא נראה נורא. האישונים המורחבים,הרעד,הזעת היתר,החיוורון והעיגוליים השחורים מתחת לעיניים העידו עד כמה גרוע.
דמעה זלגה במורד עיניה. היא לא יכלה לשאת את הכאב הנפשי הזה,היא לא יכלה לשאת עוד אובדן של בן-אדם קרוב אליה.
"א-אלינור...אני הוזה,נכון?" מלמל.
"לא,לא" הנידה את ראשה. "אני פה" אמרה,נוגעת בידיו ברכות ומשלבת את ידיהם.
"תפסיקי לבכות,אני שונא לראות אותך ככה" אמר. קולו היה חלש ועייף.
"למה עשית את זה,מייק?" שאלה,חנוקה מבכי.
"א-אני מניח שאין בי עוד את התקווה לעתיד טוב יותר" אמר. דמעות נקוו בעיניו.
"אלוהים זה שנתן לך את הזכות לחיים והוא היחיד שיכול לקחת אותם ממך" החזירה,קולה היה חנוק וצרוד."הוא נתן לך מתנה,אז תנצל אותה"
"ואם המתנה הזו ללא מוצאת חן בעיני?" שאל.
"אז תתמודד ותמצא את הטוב בה,כי אין אפשרות להחזיר" השיבה.
הוא חייך חיוך וקטן "איפה האופטימיות הזאת הייתה עד עכשיו?".
"שמרתי אותה למקרים מיוחדים" אמרה,מנסה לחייך,אך כל מה שיצא הוא חיוך מאולץ שנראה כמו קו עקום.
וכך בלי מילה נוספת הוא הובל אל האמבולנס. הדלתות נסגרות והסירנה מופעלת,מחירשה את אוזניה.זה תמיד הלחיץ אותה,אבל מהר מאוד האמבולנס עשה את דרכו אל בית-החולים והתרחק מטווח ראייתה ושמיעתה,משאיר אותה הרחק מאחור.

*

"כבר התגעגעת?" צחקק תום,אך המבט המשועשע מהר מאוד התחלף לרציני. אלינור עמדה בפתח הדלת,נסערת רועדת ומנסה להסדיר את נשימותיה הכבדות. זיעה קרה הצטברה על מצחה והיה אפשר להרגיש את הפחד ששרר בתוך ליבה.
"מה קרה?" שאל,מבוהל. היא לא ענתה,קפואה במקומה. "אלינור!" ניער אותה מההלם ומבט מודאג ניכר בפניו.
"ה-הוא..בית החולים...מנת יתר" מלמלה במהירות. דמעות שטפו את עיניה.
"רגע,לאט" מלמל "אני לא מבין כלום" הוסיף בעודו לוקח את ידה,מושיב אותה על הספה ומושיט לה כוס מים קרים. היא אחזה בכוס בידיים רועדים ולגמה במהירות.
"תספרי לאט וברור שאני אבין" התיישב לצידה.
"זה מייק" התחילה. הוא עיקם את פרצופו והיא המשיכה להסביר "הוא לקח מנת יתר. אתה מבין? הוא ניסה להתאבד! איך לא שמתי לב שמשהו איתו לא בסדר?!" קברה את פניה בידיה ומיררה בבכי. 
תום שתק. נדרש לו מספר שניות עד שעיכל את הבשורה,אך כאשר סוף-סוף התעשת הוא ליטף את גבה בעדינות,מנסה להרגיע.
"אני דיברתי איתו אתמול כל הערב וכל מה שדיברנו עליו זה עליי" מחתה את דמעותיה ומשכה באפה. "אני כל-כך אגואיסטית!"
"הי" אחז בצדדי פנייה "זה לא אשמתך!" אמר. היא גיחכה בעצב.   
"אני אפילו לא שאלתי מה שלומו,תום!" השפילה את ראשה.
"אלי,אל תייסרי את עצמך על זה" אמר,ידיו משכו אותה לחיבוק ארוך,עוטפות את גופה הדקיק. היא התייפחה,נשענת על כתפיו ומרשה לעצמה להתפרק,להוציא את כל מה שאגרה בפנים החוצה.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

א.פרקר 33>