נוגה מצאה את עצמה בפתח ביתה של אלונה,קפואה במקומה ומסרבת להאמין למראה עיניה... מסרבת להאמין שאלונה היא אשתו של שחר.

"נוגה,את בסדר?" שאלה אלונה "את מעט חיוורת" הוסיפה בוחנת את פנייה.

"לא,לא,אני בסדר גמור" חייכה חיוך מאולץ.

"אוקי,אז כמו שאמרתי זה שחר,בעלי" הציגה אלונה את בעלה,שחר. "ושחר זאת נוגה,חברה טובה שלי" הוסיפה,הפעם מציגה את נוגה המופתעת.

"כן,אני יודע" פלט לא מסיר את מבטו מנוגה שבאותו הרגע השפילה את ראשה.

"מה זאת אומרת יודע?" שאלה אלונה "אתם כבר מכירים?" הוסיפה מעבירה מבט לעבר אלונה ואז שוב לשחר החיוור והמבוהל מהמתרחש.

"לא..פשוט קראת בשמה כששאלת קודם לכן אם היא בסדר" ענה כורח את ידיו מסביב מותניה של אלונה,מקרב אותה אליה. "בכל מקרה,נעים מאוד להכיר אותך" הוסיף שחר,מושיט יד לעברה.

"כן,גם אותך" חייכה נוגה,שוב את החיוך המזויף ולחצה את ידיו החמימות כאילו זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותו. "אז..אמ..איפה השירותים?" הוסיפה שואלת כשהתנתקה ממגע ידיו.

"בסוף המסדרון שמאלה" ענתה אלונה

"תודה,אני כבר חוזרת" החזירה נוגה ממהרת להתרחק כשהיא מרגישה את מבטיו של שחר נעוצים בגבה ועוקבים אחר כל צעד שלה עד שנכנסה לשירותים.

"זה לא קורה לי" מלמל לעצמה בלחש,מסתכלת על המראה שהשקיפה אותה ואת הדמעות שמילאו את עיניה.

"אני לא מאמינה שזה קורה" המשיכה,אוחזת בראשה ונאנחת.

"כן,גם אני לא מאמין.." לפתע שמעה קול. זה היה כמובן שחר שעמד בפתח הדלת.

"מה אתה עושה?!" שאלה נוגה בלחץ "אסור שהיא תראה אותנו!" לחשה בעוד שהוא סוגר את הדלת.

"תירגעי..לא יקרה כלום" אמר מתקרב אליה ומעביר את ידיו בשיערה החלק. "התגעגעתי אלייך" הוסיף.

"די,שחר,אשתך פה!" ניסתה להתרחק,אך הוא שוב קירב אותה אליה,מצמיד אותה לדלת,נותן לה להרגיש לרגע שהוא רק שלה.

"אבל אשתי לא בלב שלי כמו שאת בלב שלי" החזיר לוחש לאוזניה ומניח את ידה על ליבו.

"אולי...אבל מה זה משנה? הרי בכל זאת אתה נשאר איתה" אמרה ומיהר להמשיך "בכל זאת היא זאת שישנה איתך בלילה ולא אני" הוסיפה בכאב. כאב לה ואף שרף לה מפנים המילים האלה..העובדה הזאת שהוא מוותר עלייה.

היא הסתכלה בעיניו באותו מבט פגוע ושבור ויצאה מהשירותים,יודעת שהיא צריכה שוב לשים את המסכה על הפנים ולשחק את המשחק שלמדה לשחק טוב מאוד בפני אלונה שלא חשדה בדבר.

משי עדיין מצאה את עצמה במסדרון בית החולים לצד לי,ממשיכה להסתכל על המסדרון הריק,משוכנעת שראתה שם את משה לוי עם גופייה שחשפה את ידיו וכך גם את הקעקוע שזכרה היטב. אותו קעקוע שהיה לבן אדם שתקף אותה.

"משי,את בסדר?" שאלה לי מסתכלת על משי שלפתע החווירה.

"כן..פשוט.." אמרה מבולבלת "את אולי ראית פה את משה לוי?" הוסיפה שואלת.

"משה לוי?" לא הבינה.

"כן,נו..העיתונאי" החזירה "הוא היה כתב בעיתון 'מעריב',זוכרת?" הוסיפה

"אה,כן..אני מכירה אותו" נזכרה לי.

"אז את ראית אותו?" חזרה על השאלה בתקווה לתשובה חיובית. "אני חושבת שהוא עבר ממש עכשיו פה,במסדרון" הוסיפה.

"לא,לא נראה לי שראיתי אותו" ענתה לאחר כמה שניות שניסתה להיזכר "למה?" הוסיפה שואלת.

"לא,סתם,עזבי..כנראה סתם דמיינתי" החזירה משי נאנחת קלות ולוקחת לגימה מכוס השוקו שהספיק להתקרר מעט.

משום מה היה לה קשה להאמין שהיא סתם דמיינה...זה היה כל-כך אמיתי ואף מציאותי מדיי,דבר שהצליח להטריד אותה.

"אז..למה את פה בבית החולים?" שאלה לפתע לי,מעירה אותה מהמחשבות שהציפו אותה.

"מישהו תקף אותי ברחוב" ענתה

"את רצינית?" הופתעה.

"לגמרי.אי אפשר כבר ללכת ברחוב בשקט" אמרה,נשענת על הכיסא "ומה איתך? למה את פה?" שאלה,סקרנית.

"תאונה שגרמה לי להיות...נכה" ענתה לי,משפילה את ראשה. "זאת אומרת,נכה זמנית..יש לי עוד סיכוי ללכת" מיהרה להמשיך משאירה את משי מופתעת מעט ורק עכשיו באמת הבחינה בכיסא גלגלים שעמד לצידה.

"יש לך מזל" אמרה משי.

"מזל? אל תהיי מגוחכת" גיחכה בעצב "איזה מזל יש לי בדיוק? אני כל היום על הכיסא גלגלים" הוסיפה ועד מהרה היה אפשר לראות את הדמעות ממלאות את עיניה.

"כן,אבל אל תשכחי שיש לך אפשרות עוד לחזור ללכת. יש אנשים שאין להם אפשרות ללכת,ובכלל יש אנשים שמתים מתאונות ואפילו כאלה שנלחמים על כל יום שהם חיים" אמרה משי,מנסה להראות לה צד אחר.צד אופטימי ומנחם יותר."את צריכה להודות על כל רגע בו את עדיין חייה ונושמת עם המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל-חיים." הוסיפה

"על איזה חיים את מדברת? מאז שאני על הכיסא גלגלים הכול נהיה שונה,הכול נהיה חרא." הרימה את קולה "המבטים המרחמים של האנשים והמשפט 'יהיה טוב' שכל הזמן מזכירים לי אלה לא חיים,תאמיני לי" הוסיפה כשדמעה מלוחה יורדת במורד לחייה.

"אולי את לא רואה את זה בצורה נכונה" החזירה משי בעדינות בעוד שלי משכה באפה ומיהרה למחות את הדמעה.

"את יודעת,משי,אני נכה אבל לא עיוורת...אני רואה בדיוק מה קורה" התעצבנה לי.

"את רואה מה שאת נותנת לאנשים לראות"

"מה את אומרת לי בעצם שאני רוצה שאנשים ירחמו עליי?!" כעסה.

"אני אומרת לך שהכול תלוי בגישה שלך..אם את תהי בגישה אופטימית,חייכנית ומלאת ביטחון עצמי ככה אנשים גם  יתייחסו אלייך...אנשים מתנהגים לפי מה שאת משדרת להם,את מבינה?" ניסתה משי להסביר.

"יכול להיות שאת צודקת.."התרככה "מצטערת שהתקפתי אותך ככה" הוסיפה נאנחת "לא יודעת מה יש לי.."

"זה בסדר,באמת" אמרה אוחזת בידה בעוד שזרם קל עבר בה "אני תמיד כאן" הוסיפה,מראה לה שהיא חברה שלה. שהיא יכולה לסמוך עלייה .

"תודה,באמת תודה..על הכול!" הודתה לי,מחייכת חיוך שלא חייכה כבר הרבה זמן. אין ספק שמשי נתנה לה הרגשה טובה..הרגשה של תקווה ואופטימיות,בדיוק מה שהיא הייתה צריכה.

"אין על מה..הרי אנחנו חברות,לא?" החזירה,מחבקת אותה.

"לי,מה את עושה?" שאל לפתע קול גברי שגרם להן להתנתק מהחיבוק,בדיוק כמו שאותו קול גרם להן להתנתק ולהיפרד בילדותן.

אופל ותומר מצאו את עצמם הולכים ביער החשוך ומלא ערפל שלא השתנה הרבה מאז הפעם האחרונה שהם היו בו,בעצם..מה כבר יכול להשתנות בו? העצים נשארו אותם עצי מחט גבוהים וצפופים והאדמה נשארה אותה אדמה קרה שגם עכשיו אופל מצאה את עצמה נופלת ונפצעת,מרגישה עד כמה באמת היא קרה.

"את בסדר?"שאל תומר מושיט לה יד לעזרה כשמבט מודאג ניכר על פניו.

"כן.."מלמלה נעזרת בעזרתו ומתרוממת.

"אופל,אני חושב שכדאי שנחזור" אמר "לא נראה שאנחנו מתקדמים לשום מקום"

"כי אין לאן להתקדם..אנחנו הגענו!" אמרה מתקדמת מספר צעדים ספורים קדימה ונעצרת מתחת לאחד העצים הגבוהים ביער.

"הגענו?" לא הבין.

"כן,עכשיו נותר רק לחכות" אמרה בקלילות מתיישבת מתחת לאותו עץ כשהיא מחבקת את רגליה ומניחה עליהם את ראשה.

"את לא רצינית,נכון?" מלמל בכעס,מתקדם לעברה. "את רוצה להגיד לי שכל זה עשיתי,סליחה עשינו בשביל זה?! ידעתי שזה טירוף,אני אמרתי לך!" הרים את קולו אך היא שתקה,לא הגיבה ואף לא העיפה לעברו מבט.

"אופל?" אמר לאחר מספר שניות של שתיקה. הוא העיף את קצוות שערה לאחור בעדינות מגלה שהיא ישנה,באמת ישנה בשלווה ורוגע.

"הו,יופי" נאנח והתיישב לצידה. "עכשיו אני גם צריך למצוא את עצמי ישן בתוך יער וגם מדבר לעצמי" מלמל לעצמו ושוב העיף מבט לעבר אופל,מרגיש את גופה הרועד. בתנועה מהירה הוא מיהר להוריד את המעיל שלבש ולכסות אותה כשלפתע היא הניחה את ראשה על כתפו.

הוא חייך לעצמו,מתענג מכל רגע בו הוא מריח את ריח שערה או מרגיש את חום גופה כה קרוב אליו.

"זה רק בגלל שקר" מלמל בלחש לאוזניה "את יודעת,חימום של גוף זה הכי טוב..אז לא אכפת לי להישאר ככה בשבילך" הוסיף מלטף את שערה.

"את מסכימה?" שאל אך תשובה הוא לא קיבל "אני אקח את זה ככן" הוסיף מצחקק מעט ועטף אותה בחיבוק חמים שראשה עדיין מונח על כתפיו.

הוא אהב את ההרגשה הזאת..ההרגשה שחיממה לו את הלב ועם זאת גרמה לליבו לפעום. משהו בה היה כל-כך שברירי,כנה ועדין שגרם לו להגן עלייה. משהו בה גרם לו להיות שונה ולהרגיש שונה.

הוא לא רצה לעצום את עיניו,הוא פחד ורצה לזכור את הרגע הזה,רצה להישאר אליה קרוב ולהרגיש את ההרגשה הזאת לנצח נצחים.

"את יודעת," מלמל,מסתכל עלייה,תוהה מה היא חולמת כשהוא מרגיש את נשימותיה ואת ליבה פועם בכזו חוזקה. "אני אוהב אותך" המשיך לאחר מספר שניות,לא יכול לשמור את זה עוד בליבו.ואומנם הוא לא שמע את תגובתה,אבל הוא שמע את ליבה וחייך לעצמו,נותן לעייפות להשתלט עליו ולשקוע בשינה עמוקה מלאה בחלומות.

ככה שניהם מצאו את עצמם זה לצד זה,קרובים מאי פעם במקום הכי לא צפוי,ביער.

ורק אם הנסיך והנסיכה היו מעיפים מבט לשמיים הם היו יכולים לראות שני ירחים מתקרבים,גורמים לכך שיראו כאילו יש שני ירחים בשמיים,אך זה לא הדבר היחיד שיגרם...האגדה מספרת שבדיוק ביום הזה בו שני הירחים מתקרבים גם אנשים בעלי קשר מסוים וחזק יתקרבו.

ורק אם הנסיך והנסיכה היו יודעים מה משמעות האגדה,בטח היו אומרים כמה היא נכונה,הרי אחרי הכול הם קרובים מתמיד,בדיוק כפי שהאגדה מספרת.

"מה הבעיה שלך?" צעקה לי כשנפתלי הכניס אותה לחדרה בכוח אפילו בלי להיפרד לשלום ממשי.

"מה הבעיה שלך?" החזיר נפתלי,עצבני "ממתי את מתחבקת עם אנשים זרים?" הרים את קולו.

"היא לא בן אדם זר,ואני ממש לא מבינה למה אתה עושה מזה כזה ביג דיל" אמרה לי,עצבנית לא פחות.

"לי,אני דואג לך..לעזאזל אני אבא שלך!" אמר מסתכל בעיניה הכחולות. בעיניים שנהפכו לריקות ועצובות.

"וזה אומר ש...?"

"זה אומר שאת לא צריכה ללכת לדבר עם אנשים כאלה,את צריכה לדבר איתי,לדבר עם אנשים שאוהבים אותך" אמר ומיהר להמשיך "את לא יכולה לסמוך על כל אחד..והילדה הזאת לא נראית כאחת  שאפשר ל-"

"אבא,תפסיק..." קטעה אותו לי בכעס.

"להפסיק מה?" שאל בהיסטריה ולחץ בעוד שהוא עובר מצד לצד בחדר.

"תפסיק להיות כזה דרמה קווין!" הרימה את קולה ומיהרה להמשיך "אני כבר ילדה גדולה ומבדילה בין טוב לרע..ומשי היא בסדר! אני מרגישה שאני מכירה אותה שנים..שהיא באמת מבינה אותי" ניסתה לי להסביר את ההרגשה המוזרה ועם זאת הטובה שחלחלה בה.

"מה זאת אומרת "מרגישה כאילו את מכירה אותה שנים"?" החוויר.

"אתה שמעת מה שאמרתי" אמרה באדישות. "את ממש עיוורת בזמן האחרון! איך את לא רואה מה שקורה מסביבך?"אמר במהירות "איך למשל את לא רואה שתומר חומק לך מבין הידיים או שאנשים לא באמת אוהבים אותך כמו שזה נראה לך?!" הוסיף.

היא לא האמינה שזה מה שהוא באמת אמר לה,היא לא האמינה שזה דווקא מה שהיא שומעת מהבן-אדם שאמור להיות הכי קרוב אליה...הבן האדם האחרון שחשבה שיאכזב אותה,אכזב אותה וגרם לה להרגיש פגועה כאילו מישהו נתן לה בוקס היישר ללב,בלי רחמים.

"אתה יודע מה?יכול להיות שבאמת אני לא רואה,אבל הדבר האחרון שאני רוצה לראות עכשיו זה אותך!" צעקה.

"לא,לי,אני לא התכוונתי שככה ישמע הדברים.. מלמל מתקרב אליה. "זה לא כמו-"

"תצא מפה" קטעה את דבריו בקול חנוק מדמעות בעוד שהיא מתכסה בשמיכה ועוצמת את עיניה,רומזת לו להניח לה ולהשאיר אותה לבדה.

"ריצ'ארד מה אתה עושה פה?" שאלה בתיה,מופתעת לראותו יוצא מהבניין בו היא גרה.

"סתם עברתי בסביבה אז החלטתי לבוא לבקר" שיקר בחיוך מאולץ,אוחז בראשו הכואב.

"ועכשיו תגיד את האמת.." אמרה לא בולעת ואף לא מעכלת את השקר שסיפר לה בעוד שהיא משלוות את ידה,מצפה לשמוע תשובה כנה.

"בתיה,אל תשאלי שאלות...אל תגרמי לי לשקר לך" נאנח. הוא לא יכל לספר לה את האמת וידע שאם תדרוש תשובות הוא ישקר,בלית ברירה.

"נכון,שכחתי ממי אני מבקשת לספר את האמת" אמרה משפילה את ראשה. היא נזכרה איך פעם הוא וג'ון,בעלה היו חוזרים מדי פעם פצועים וחבולים בחלקי גופם לבית כשהם מתחמקים מהשאלות ששאלה ומסרבים לספר לה מה קרה בטענה "אין לך מה לדאוג,באמת" אבל היא לא הסתפקה בזה ודרשה לדעת את האמת כשעד היום היא נשארה לבסוף ללא הסבר.

"נו,בתיה.." מלמל

"זה בסדר" אמרה מחייכת חיוך מזויף,מראה לפחות מבחוץ שהכול בסדר כי מבפנים שום דבר לא היה בסדר. "אני הולך...נתראה" אמר משפיל את ראשו ומתרחק ממנה.

"רגע,ריצ'ארד " אמרה בתיה לפתע בעוד שהוא נעצר ומסתובב אליה. היא לא ידעה מה גרם לה לעצור אותו,אבל מה שכן זה היה מין דחף שלא יכלה להשתלט עליו. "חשבתי..אולי תרצה לעלות,אתה יודע..להעביר את הזמן בסרט" הוסיפה בעיניים נוצצות וחיוך קל התנוסס על שפתיה.

"כבר חשבתי שלא תשאלי" צחק,מתקרב אליה.

היא לא ידעה על הרגשות שריצ'ארד חש כלפיה,המצפון לא נתן לו,למרות שכבר עברו מספר שנים מאז מותו של ג'ון,בעלה של בתיה וגם חברו הטוב, הוא עדיין הרגיש לא בסדר. לא בסדר עם הרגשות והלב שזעק לו אליה.

והוא? הוא לא ידע על הרגשות שמסתתרות אי שם עמוק בליבה של בתיה כלפיו,כי גם היא מאותו סיבה הרגישה לא בסדר..הרגישה שהיא בוגדת בבעלה עם החבר הכי טוב שלו.

=== למחרת בבוקר ===

אופל פתחה את עיניה,מסתנוורת מקרני השמש החזקות ומרגישה את הרוח השובבה של שעות הבוקר המוקדמות.

"מה קרה פה?" מלמלה לעצמה בקול צרוד של שינה,מופתעת לגלות שראשה מונח על כתפיו של תומר שהיה לצידה ושהיא בין ידיו שהצליחו לעטוף את גופה הדקיק בחמימות שכזו.

היא ניסתה להיזכר איך הגיעה לכאן,אך ללא הצלחה...הדבר האחרון שזכרה מליל אמש הוא שישנה,בלית ברירה במכונית של תומר בדרכם לריצ'ארד.

"מה אני עושה פה?" חשבה לעצמה בעוד שהיא מעיפה מבט לעבר תומר הישן בשלווה,מנצלת את ההזדמנות להסתכל עליו קצת יותר טוב. פניו היו בגדר מושלמות בעיניה,ממש כאילו מישהו צייר אותם בקפידה ובמחשבה רבה. שפתיו כמו תמיד גרמו לה לנשוך את שפתה,ולהטפתה לטעום את טעמם..גם את שערו שנתן לו מראה פרוע באותם רגעים היא אהבה.

"בוקר טוב,ילדונת" שמעה את קולו של תומר ובן רגע הוא פתח את עיניו,מצליח להבהיל אותה כאשר הוא תפס את ידה "כנראה היית באמת מרותקת לפנים שלי,אה?" לחש לאוזניה,מחייך חיוך שחצני ומקרב אותה אליו.

"מה אתה עושה,אידיוט?!" השתחררה מאחיזת ידיו והתרחקה. "אני..בדיוק באתי... להעיר אותך" הוסיפה מתרוממת מהאדמה ועומדת מולו,משלוות ידיים.

"כן,אני בטוח בזה" המשיך לחייך את אותו חיוך שחצני בעוד שהוא מתרומם גם הוא מהאדמה "מה השעה?" הוסיף שואל.

"השעה שתגיד לי מה אני עושה פה איתך!" החזירה בעוקצניות.

"עדיין כועסת על אתמול?" שאל בעוד שהוא מתקדם אל היער,משאיר אותה מאחור.

"עדיין רוצה לקבל תשובות" התעקשה ומיהרה להתקדם אליו בריצה קלה.

"רצון זה דבר טוב,את יודעת" אמר אפילו לא מעיף לעברה מבט קצר.

"אל תעצבן אותי,תומר!" התעצבנה ."אני שונאת שאתה עושה את זה!" הרימה את קולה.

"עושה את מה?" שאל ממשיך להתקדם.

"את זה,בדיוק את זה!" ענתה בכעס בעוד שהוא נעצר,מסתובב אליה "שאתה לא נותן לי תשובות ולא מתייחס" הוסיפה בטון חלש,רגוע יותר.

"מה קרה? הילדונת לא מקבלת יחס אז היא בוכה?" התגרה בה.

"הילדונת רוצה תשובות והיא תקבל אותם!" עקצה ותפסה בחולצתו כמו עבריין כאשר בלי לשים לב היא קירבה אותו אליה,מרגישה את נשימותיו.

"לא נראה לי שזה רק מה שהילדונת רוצה" מלמל בחיוך,אוחז במותניה כשהיא מרגישה את ידיו עולות ויורדות במעלה גבה.

"מה?"לחשה,מרגישה את ליבה מחסיר פעימה כשהיא נושכת את שפתיה מהופנטת לעיניו.

"תעצמי עיניים" אמר והיא שהופנטה לעיניו כאילו היה בהם קסם, כאילו כישף אותה,עצמה את עיניה מרגישה את נשימותיו בעורפה.

"תומר.." מלמלה בלחש. 'זה הכול בגללך..אתה זה שגורם ללב שלי להתרגש,להישבר,להתאהב..זה הכול בגללך' רצתה להגיד לו אך שתקה..המילים לא יצאו לה מהפה,היא הייתה מהופנטת ממנו.

"שש.." שמעה אותו כל-כך קרוב..נוגע בשפתיה בעדינות,ממש כאילו משרטט אותה. "אל תחשבי,פשוט תרגישי" הוסיף לוקח את ידה בעדינות ומצמיד אותם אל ליבו שפעם בקצב מהיר מהרגיל.

"את מרגישה?" שאל והיא פתחה את עיניה מהנהנת בראשה,מרשה לעצמה להעביר את אצבעותיה על פניו. מתחילה בגבותיו ואז היישר אל אפו, לבסוף מגיעה לעורפו ואז בחזרה לליבו.

"אני יכול?" שאל מתקרב אליה בעדינות כשפתיהם נוגעות-לא נוגעות,מערפלות את חושיה.

"אתה יכול לנסות..." אמרה בחיוך שובב,מסתכלת בעיניו,נותנות לו אישור ובן רגע שפתיהם נפגשו בנשיקה עדינה שהפכה לסוערת,מתארת את רגשותיהם.

וסוף-סוף הנסיכה טעמה את טעם שפתיו,מרשה לעצמה להתענג מכל שנייה בה הוא קצת יותר קרוב אליה ואל ליבה המחסיר פעימה.

וסוף-סוף הנסיכה לא נתנה לראש להשתלט על ליבה ופרצה גבולות של אהבה ותשוקה.

אך זה לא הסוף שלה האגדה... האגדה עדיין לא נגמרה והסכנות עדיין אורבות לנסיכה.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת,

שושה 33>