"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר."

פרק 26

אומרים שאהבה אמיתית לא דופקת לכולם בדלת, ואם כבר דפקה, לא תדפוק שוב. אבל מה קורה כשאהבה אמיתית דופקת שוב ושוב ואין מענה?

כבר יותר משבוע וחצי עבר ואלינור לא זכתה באף ביקור אחד מתום.

היא הרגישה שהוא טורק בפניה את הדלת, שהוא סגור בפניה כל חריץ וכל פתח ומפנה אליה את גבו, מתקדם הלאה בלי להביט לאחור.

ועדיין...למרות הנתק, למרות המרחק, למרות העצב ולמרות שהיא יודעת משהו קצת השתנה היא עדיין אוהבת.

במקום שהאהבה תיחלש, הגעגועים התחזקו, חונקים כמו חבל הכרוך על צווארה. עכשיו היא יודעת שהוא כבש כל פינה נטושה בליבה.

חלק בה אוהב וחלק בה שונא, חלק מרחיק וחלק מקרב, חלק שבור וחלק מאוחה, חלק בה כמהה לשכוח וחלק אחר מסרב..חלק גדול ממנה כואב, כועס, פגוע ובעיקר עייף. עייף מלהמשיך להילחם על אהבה, מלספוג ולתת ולא לקבל.

"איך את מרגישה, אלינור?" שאלה הפסיכולוגית, מתעניינת לשלומה. אלינור התיישבה בכיסא מולה, משלבת את ידיה וממשיכה בשתיקתה. היא לא רצתה לפתוח את הפצעים ובטח שלא לפני מישהי שהיא כלל לא מכירה.

"את יודעת, אני רוצה בטובתך" הביטה בה. "תני לי לעזור לך, אלינור" המשיכה.

"אני לא מכירה אותך" השיבה אלינור בקרירות, מרימה אליה את מבטה. 

"אני ענת" הושיטה לה את ידה.

"צריך היכרות קצת יותר עמוקה מחילוף שמות" עקצה. ענת נאנחה ונשענה על הכיסא המרופד.

"את יודעת, אומרים שדווקא טוב לפתוח את הלב בפני מישהו שאנחנו לא מכירים" אמרה. אלינור נחרה בבוז וגלגלה בעיניים.

"אומרים גם שיש עוד אלף כמוהו, שהזמן יעשה את שלו ושיש הרבה דגים בים...זה אמור לשפר את ההרגשה שלי או לשנות אותה?"

"אז אהבה זאת הבעיה?" הרימה גבה. אלינור גיחכה.

"זה תמיד מתחיל ונגמר באהבה" החזירה. שתיקה השתררה. "את אי פעם חווית אהבה בחייך?" שאלה.

"אני נשואה" הרימה את ידה שבאחת מאצבעותיה הדקיקות ענדה טבעת יהלום.

"את אי פעם הרגשת בנישואייך שהכול מתפרק לך בין הידיים, שאת אוהבת אבל עייפה ותשושה מלהמשיך להילחם על אהבה הזאת?" שאלה, סקרנית. ענת הנהנה בראשה.

"קוראים לזה משבר ושם אהבה עומדת למבחן." השיבה " אם היא חזקה מספיק בשביל לשרוד סערות וימים קשים היא נקראת אהבה אמיתית, אבל אם לא אז כנראה זה עוד שיברון לב נוסף בדרך למצוא את האחד"

שתיקה נוספת השתררה באוויר. אלינור ידעה שזה עכשיו תורה לשתף, לספר ולחשוף ולמרבה הפלא...היא הרגישה הרבה יותר פתוחה ומוכנה לזה.

"פשוט נמאס לי. נמאס לי תמיד להבין,להבליג ולסלוח. נמאס לי מהשתיקות שלו, מהמבטים שמותירים סימן שאלה ומיד אחריו סימן קריאה, מההתרחקות הזאת שמותירה אותי תלויה באוויר"  פלטה. "נמאס לי שדווקא שאני צריכה אותו שם בשביל לחבק ולתמוך, דווקא ברגעים הקשים האלו, הוא לא שם"

"את מתארת כאן מצב של מערכת יחסים מאוד לא בריאה, מערכת יחסים שהטעויות חוזרות על עצמן, שיש בין בני הזוג מרחק ענקי"

"המערכת יחסים הזאת לא בריאה, היא חולה והיא גוססת ואין בזה חדש או מפתיע, אבל השאלה היא....האם אפשר לרפא אותה"

"ואת חושבת שאפשר לרפא אותה?"

"בעבר הייתי אומרת לך ללא היסוס שכן, אבל עכשיו...אני כבר לא בטוחה"  בלעה את רוקה. ההרגשה הזאת שאולי אין על מה להילחם כבר, שאולי הכול כבר מת...הרגה אותה מבפנים.

"אני חושבת שאת צריכה לחשוב ולקבל החלטה אחת ולתמיד." אמרה, מניחה רגל על רגל. "את לא יכולה להמשיך לטלטל את הזוגיות הזאת כמו נדנדה. תשקלי טוב מה את רוצה לעשות. להישאר או להיפרד. תמני את הסיבות – היתרונות והחסרונות, האירועים ובסוף תחליטי. וכשאת הגעת להחלטה תזכרי שאין אפשרות להסתכל לאחור ולהצטער." הוסיפה.

"את חושבת ששווה להילחם על אהבה הזאת?" קולה של אלינור רעד. דמעות בצבצו בקצה עיניה..

"אני לא יכולה להגיד לך את זה. רק את יכולה להחליט."  ענתה "אבל אני כן חושבת שאת תקועה, ושהגיע הזמן שתעשי את הצעד הנועז הבא, שתתקדמי הלאה."

"אני לא יודעת אם אני אוכל להיות בלעדיו" מחתה את הדמעה השקופה זלגה מעיניה.

"את יכולה להיות בלעדיו.השאלה זה אם את רוצה"

"את לא מבינה" אלינור הנידה את ראשה. "בכל פעם שהחלטתי שזה נגמר, בכל פעם שהייתי קצת יותר מחוזקת, בכל פעם שהתקדמתי כמה צעדים קדימה....הוא החזיר אותי לנקודת ההתחלה, הוא הצליח לגרום לי להתאהב בו שוב"

"הדרך היחידה להמשיך הלאה היא לקחת שליטה על חייך ולהחליט באמת שאת מוציאה אותו מהחיים שלך לא משנה מה. תפסיקי לחשוב בצורה של 'אם רק תבוא אני אחבק אותך' ותתחיל לחשוב בצורה של 'הייתה לך הזדמנות, פספסת אותה ועכשיו לא תקבל אותי בחזרה" אמרה.  

יום נוסף חלף לו בתקווה שהוא יחזור ויגיד שהם נועדו להיות ביחד, שהוא מצטער, שהוא מתגעגע ואוהב.

אבל הוא לא בא והוא לא אמר והכאב לא מרפה. כמה אפשר לקוות? כמה אפשר לצפות ולהתאכזב? כמה אפשר להיפגע ולכאוב?

אז היא מוצאת את עצמה שוב עומדת מול הדלת, דופקת בחוזקה ואין מענה, אין הסבר ראוי ומוצדק להתעלמות. היא משפילה את ראשה. מה עלייה לעשות?

האם זה הסימן בשבילה להרפות, לוותר ולנסוג לאחור, אבל עדיין להשאיר פתח קטן בתקווה שאם הוא אי פעם יבוא, היא תחבק אותו חזק והם ישובו לחלוק ימים של אושר, או שמא...עלייה ללכת, לסגור את כל הדלתות וחלונות ההזדמנויות ולהתנתק לגמרי אחת ולתמיד?

"היי" הדביקה מיכל נשיקה ללחייה של אלינור בעודה מתיישבת לצידה. "מה קורה?"

"בסדר" ענתה, סוגרת את הספר שזה עתה קראה והניחה על ברכיה. "בבקשה תגידי לי שהבאת איתך שוקולד!" מלמלה, מצמידה את ידיה לליבה בתקווה שאכן הביאה איתה.

"הבאתי איתי שוקולד" צחקקה בעודה מוציאה את חפיסת השוקולד מתיקה. אלינור הסירה את העטיפה, חותכת קוביית שוקולד ומתענגת על טעמו המתוק.

"ואוו, שמעי, נראה לי שאת זקוקה להיגמל משוקולד ולא מסמים" צחקה. אלינור הצטרפה אליה וכשהשתיים התעשתו על עצמן, שתיקה מעיקה השתררה באוויר.

"מה קרה?" שאלה אלינור, מביטה במיכל שגבותיה התכווצו ומצחה התקמט בדאגה.

"תקשיבי, " התחילה, משפילה את ראשה. "זה בקשר לתום...הוא-"

"אני לא רוצה לשמוע עליו" קטעה אלינור את דבריה בחדות.

"מה?" מיכל יישרה אליה את מבטה, מופתעת ובעיקר מבולבלת.

"ששמעת" השלימה את המשפט "אני לא רוצה אותו יותר כחלק מהחיים שלי"

"רגע, אלי, יש לו הסבר מוצדק"  

"הוא חי?" שאלה.

"כ-כן " גמגמה "אבל-"

"אז אין לזה הסבר מוצדק" השיבה בקרירות. מיכל נשכה את שפתיה.

"אלינור..." פלטה אנחה כבדה. "את בטוחה שאת לא מקבלת החלטות מהר מדיי? אם רק תקשיבי למה שיש לי לומר, אני בטוחה שאת תביני הכול"

"נמאס לי להבין הכול, נמאס לי לסלוח." הרימה את קולה "חשבתי שאם אני נהנית מהדבש, אני אוכל להתמודד עם העוקץ. חשבתי שאני אוכל לקבל אותו כמו שהוא, אבל אני לא. אני צריכה קרקע יציבה, אני צריכה מישהו להישען עליו והוא לא יכול לספק לי את זה כי .....כי הוא תום אלון ותמיד יש מסביבו צרות. "

היא בלעה את רוקה, לוקחת נשימה עמוקה. "מיכל, את חברה הכי טובה שלי..אני לא מבקשת ממך להבין את ההחלטה הזאת, אני פשוט מבקשת ממך לכבד אותה"

"בסדר" מלמלה, מניחה יד על ידה. "אם זה מה שאת רוצה...אני תומכת בך" הוסיפה, מחייכת.

"תודה" הודתה אלינור, מחבקת אותה.

זאת הייתה שעת לילה מאוחרת. אלפי המחשבות המטרידות שהתרוצצו בראשה של אלינור הפריעו למנוחתה, גורמים לה לפלוט אנחה כבדה, להתהפך לצד השני של המיטה ולהתכרבל בשמיכה הדקה בתקווה שהפעם תצליח לישון.

רעש מוזר וחזק שממנו לא יכלה להתעלם, גרם לה לפקוח את עיניה בבהלה ולהתרומם מהמיטה במהירות. הרצפה הקרה העבירה בה צמרמורת ופחד טיפס במעלה גבה.

היא יכלה לזהות דמות של גבר נכנס דרך החלון אל חדרה, אך בגלל החושך הכבד ששרר בחדר היא לא הצליחה לזהות את פניו.

"מה לכל הרוחות?" צעקה. אך עוד לפני שהצליחה לקלוט משהו או לתפוס חפץ להגנה עצמית, אותו דמות גברית הצמיד אותה אל הקיר והניח את ידיו על שפתיה.

"שש.." לחש לאוזניה. "אני אסביר לך הכול אחר-כך, רק בבקשה תהיי בשקט" ביקש.

אלינור לא יכלה להתעלם מהסיטואציה המוזרה והמביכה שנקלעה אליה.  הקרבה שהייתה ביניהם, הקול הצרוד והמחוספס אך עם זאת עדין ומלטף, הנשיפות שלו על עורפה שהרטיטו את גופה והעבירו בה צמרמורת והעיניים הנוצצות שהביטו בה מתוך החושך הכבד גרם לה לחשוב שאולי....אולי כאשר דלת אחת של אהבה נסגרת, נפתח חלון.

אז איך עובר החג? אני מקווה שאתם נהנים. מאחלת לכולם שנה טובה ומלאת בריאות, הצלחה ואושר.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה

אוהבת המון 33>