האהבה שלי לבנים.

טוב, אז.. הנה אני כאן.

ראיתי שיש 64 כניסות (!) ואני בכלל לא מגיב לאנשים בבלוגים אחרים, כך שאמורים להיות לי כמה קוראים קבועים.

אני מצטער שלא עדכנתי הרבה זמן.

פשוט כ"כ הרבה קורה אצלי...

הלב שלי לא מפסיק לכאוב.

אני מתבייש במה שאני. אני שונא את עצמי. אני שונא את זה שאני לא כמו כל אחד אחר בגילי.

שונא את זה שאני טיפש.

כמה שאני לא אנסה,אף פעם אני לא אצליח לגעת במצוינות...

אני פשוט לא מספיק טוב,חכם.

רק הפסנתר הנגינה הגיטרה. הריקוד. הם משחררים אותי.. למקום אחר. למקום שבו אני ילד קטן שאין לו דאגות. ילד שיודע טוב מאוד מי הוא ..ילד שמעריך את עצמו.

ילד שאוהב את עצמו. ילד שלא מתבייש בעצמו. ילד שאבא שלו אוהב אותו.

ילד שהוא לא אני. ילד שהוא לא הומו.

מנסה להסתכל לעבר העתיד, לראות מה יקרה איתי.

שנה:20015.

מקום: צרפת,פאריס,שאנז אליזה.

מאוהב. מעצב בגדים. רוקד. גאה. אוהב.

אבל אני פשוט לא מצליח,לא מצליח לקלוט שכ"כ הרבה אנשים מסתייגים ממה שאני.

אני פשוט רועד כולי.

העיניים שלי לא משקרות. אני יודע לשקר טוב, אבל הדיוות.. הן רואות לי בעיניים. הן יודעות. זה הסוד הקטן שלי איתן.

זה הסוד שלי אתכן. אבל בעצם אני לא משקר לאף אחד. הערסים יודעים שאני הומו. הם לא מציקים לי רק בגלל שהוא חבר שלי. והוא כזה,נו. כולם מעריצים אותו. אפילו הערסים המגעילים הנחותים,הטיפשים.

טקס מצויינות... מסתבר שאצלנו זה לא רק בחטיבה. כ"כ השקעתי השנה, אבל משהו קורה לי. אני יודע שאני לא טיפש,אבל איך אני יכול להסביר את זה? זה פשוט ככה.

גאדאם כואב לי כל הגוף.

כ-ל  ה-ג-ו-ף