עבר בדיוק שבוע מהפעם האחרונה שראיתי את גל, היום יש לנו שבוע ביחד. אני לא יכולה לחכות יותר עד שאני אראה אותה, לנשום אותה, הבחורה המדהימה שלי, אני משתוקקת ללמוד אותה, את התנועות הקטנות, המחוות הגדולות, התזוזות והתגובות למילים הפרובוקטיביות ולמילות האהבה, אלו הדברים שיגרמו לי להתאהב בה.
באותו יום גיליתי את התגובה הנסתרת שלה, ראיתי את הבריחה שלה.
התקרבתי אליה, אחזתי בה בזרועותי והיא אחזה בי, קרובות, צמודות, מלאות ברגשות ששנינו חוסמות, אסור שיברחו החוצה ויתורגמו למילים שזמנן עדיין לא הגיע.
אני מנסה להשתיק אותן, הן רוצות לברוח, אני נלחמת עם עצמי, אני חייבת לסתום את פי ואני לא מסוגלת להוריד את אצבעותי מעורה הרך בשביל לסתום אותו, אני מתקרבת אליה במהירות לנשיקה, זה יסתום את פי, זה יבריח את המילים שעומדות לברוח בעצמן.
היא בורחת, עוצרת אותי, דוחפת אותי אחורה, מפחדת, מבוהלת, אך עיניה מלאות בתשוקה מעורבבת עם רגש שעוד לא למדתי, היא מסתכלת לי בעיניים ואיפשהו בפנים אני רואתה אותה פוחדת, נלחמת בין שתי הרגשות שמתגוררים בלילה, ואני קופאת.
פעם ראשונה בחיי שדחו אותי, אבל זה שונה, כי אני יודעת שהיא רוצה, שהיא משתוקקת, יש בתוכה משהו זועק אלי 'אני לא מסוגלת!'
ניסיתי להקריב אותה אלי, להזיז את ידה, אני רואה שהיא רוצה וזה משגע אותי, מטריף אותי שהיא עוצרת את עצמה, אני מנסה שוב, מתקרבת באיטיות, ידה חקה כנגדי אבל אני מסיטה אותה מגופי. מצמידה אותה לקיר, בודקת כל פעם מחדש שהיא עדיין רוצה, שאין לה לאן לברוח. נצמדת, נושמת את האוויר שפורץ מפיה, האוויר שצועק 'תשוקה'. שפתי נוגעות בשלה, הפעם היא קפואה, אני לא מפסיקה ולאט אני מרגישה אותה נמסה, מרגישה איך הקרח הופך לאישה, זזה ונושמת, מנשקת בחזרה.
מתגאה בעצמי, הרגשתי שהצלחתי להוציא אותה מהמצולות של עצמה. לא היה לי מושג שיש מצולות כאלו, לא היה לי מושג כמה אפלוליות ועמוקות הן, ולא היה לי מושג שאפשהו, אכשהו, באמת הצלחתי לעשות זאת.
למדתי להכיר את הדברים הקטנים שעומדים מאחורי השם גל, המהות של גל, היא חייה, היא אוהבת יותר מאשר כל בנאדם אחר, היא בורחת, מתרחקת, בוחנת את הנאמנות, מתחננת לעזוב למרות שאני מסוגלת לעשות זאת באמת, בוחנת אותי שוב, את אהבתי, בודקת אם אני נשארת, אם אני מוכנה לפרוץ חומות, אם אני מוכנה להישאר למרות הכל ועם הכל ואני, אני עומדת במבחנים, לפחות עמדתי בהם עד עכשיו.
התאהבתי בה, התאהבתי בבריחות שלה, שנאתי אותן\ שנאתי שהיא הייתה בורחת ממני ובמיוחד מדברים שלא הבנתי, שנאתי שאני לא יודעת מה להגיד, מה לעשות ואיך לאחזיר אותה אלי, אומנם שנאתי את החלק הזה, אבל אהבתי את הרגע שהיא הייתה חוזרת אלי, והיא תמיד הייתה חוזרת, חוזרת בשבילי, לתוך זרועותי, כמו מן אופל שהיה נופל עלי ואז כשהייתה חוזרת הייתה מאירה את ליבי באור.
ידעתי כמה שזה קשה לה, כמה שהקשר הזה תוחן את ליבה מבפנים, מכניס אותה לרכבת הרים ענקית ואין סופית. ואני.. עליתי על הרכבת הרים הזאת איתה, עולה ויורדת, מאבדת דברים במשך הדרך, מוצאת חדשים.. ממש.. רכבת הרים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
