"את לא השארת לי ברירה" נשמע קולה של גל חזק ובטוח דרך שפורפרת הטלפון, אני כמעט מאמינה לה. שקט סורר, אף אחת לא מדברת, שנינו יודעות מה צופן העתיד, שנינו יודעות מה הולכות להיות המילים הבאות ועדיין... שקט.
"אני רוצה לנתק קשר" היא ממשיכה, ואני לא יודעת עם לשמוח או לכאוב, אני לא מבינה מה אני מרגישה, אני רק יודעת שאני רוצה לסיים את השיחה הזאת בדרך הכי מהירה שאפשר.
לשמוח, זאת הדרך הנכונה, שנינו נמצא ככה אושר, לא היום, לא מחר, לא עוד שבוע או חודש אבל מתישהו, אכשהו, בזכות השיחה הזאת, בזכות המרחק האינסופי הזה יגיע האושר, מתוך הכאב, מתוך ההתבגרות יצמח האושר.
לכאוב, פה זה נגמר, מסתיים ותם, קשר, אהבה, מת, נגמר לעד, רגשות מתים, תחושות רייקנות, לא נחזור עוד לעולם.
"תגידי ביי" אני דורשת, אני צריכה שהיא תגיד ביי, אני צריכה את הסגירה הזאת ואני יודעת כמה שהיא זקוקה לה גם.
"אני לא מסוגלת" היא עונה וכל הבטחון והחוזק שהיה בקולה מתנופף. אך אני לא מפסיקה.
"תגידי ביי" "אני לא מסוגלת" ושוב ושוב אנחנו חוזרות על המשפטים הללו.
"אמילי, אני לא רוצה לנתק את הקשר הזה" היא אומרת מתוך בהלה, אני נופלת למיטה, היא איננה מבינה, אנחנו חייבות, אנחנו צריכות ואולי היא תראה שאני עושה את זה מתוך האנוכיות שלי אבל מתישהו היא תסתכל ותבין..
שהכל בשבילה
והכל מאהבה
תגידי ביי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
