אולי עכשיו
היא הסתובבה ברחובות,מסתכלת מסביבה - לא נשאר אפילו קצה של תקווה.
מספר ילדים חסרי בית החלו לנעוץ בה עיניים, עיינים המתפללות לעזרה.
הרחוב היה אפל ואפרורי, עבר המון זמן מאז שראתה אותו בפעם האחרונה.
הייתה תקופה ארוכה שהסתגרה בתוך עצמה - היא ומחשבותייה.
לבד.
מחשבות על הדברים הנוראיים שעשתה.
היא שנאה את עצמה,שנאה כל כך.
היא הגיעה אל ביתה, סוגרת אחריה את הדלת היא נשכבה על המיטה.
נזכרת בו ובשלוש השנים המגוחכות שהרעיבה את עצמה וחשבה שהיא לא בסדר.
היא עשתה כל מה שביקשת, עם כל אהבתה אלייך ובכל מקרה -
חשבת שהיא הטעות הנוראית ביותר שאי פעם הייתה.
בגללך!
בגללך היא חשבה זאת,
מאשימה את עצמה - בלי סיבה!
אז הנה, סכין חורך את ורידייה וידיה החלו להתמלאות בדם.
היא עושה זאת בתקווה -
אולי עכשיו,
אתה סוף סוף תהיה מרוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זאתי .