13.8.09

אני שולחת אצבעות פרושות לרווחה,
אשר מנסות לגעת ולחדור את הילת הזכוכית המקיפה אתכם מחד,
ומפחדות לפוצץ אותה כבועת סבון מאידך.

הפיות שמקיפות אותי הלילה,
עטופות כולן זוהר צפוני.
מבין עצי האיקליפטוס אני רואה את מטרי הכוכבים המתנגשים בירח,
טסים ומתנפצים כמו אלפי יהלומים בתוך עיניכם,
כנפי נשמתכם.

אני הולכת ביער,
נושאת את כליכם, שומרת וסוהרת של המזל הרע.
הוא מגיע בדמות טבעת ושעון, עגיל וחגורה.
אני הפייסטוס, אל הנפחים,
הילד הדחוי של האולימפוס אשר נזרק מטה, אל הארץ
עבד לאדמה, שומר המתכות.

ואני מסתכלת בכם בעיניו המזוגגות של הפייסטוס הנפח,
מתרוממים מעלה- מעלה,
טסים עם הכוכבים ונושקים לירח,
מרחיקים אש ועשן ורוע,
מעשנים את מקטרת השלום,
מדברים זו לזה בשפות שלעולם לא אכיר,
בשתיקה
בתחושה
בכוחו של קסם
טובלים ביופי האינסופי של הזוהר הצפוני.

אני מסמנת את מסלול הזריחה שלכם באצבעי
כמו שילד עוקב אחר סילון של מטוס,
עת אתם נכנסים בדלתות מרום.
בשלב זה הזריחה הופכת לשמש,
שמש כה חזקה ובהירה עד שאני מתעוורת ובוכה מלהביט בה,
בזריחתכם.

אני נשארת כאן למטה עם החומריות שלכם,
שומרת עליה למקרה שתחזרו.
אני מקווה שאתם מתגעגעים אלי, כיוון שאני מתגעגעת אליכם,
געגוע נוגס ואמיתי, שנוצר בליבת כדור הארץ,
שפועם בבטן ושנשטף, לבסוף, דרך זוויות העין.

את המתכות שהפקדתם בידי אני מתיכה, ברגע של חולשה, ויוצרת תכשיטים וקמעות שזכרונכם טבוע בהם.
בכסף שקיבלתי בעבורם אני קונה זרע,
שותלת לי עץ.
זה אקליפטוס.

אני שותלת לי אקליפטוס שיגיע עד השמיים, כדי שאוכל לטפס עליו ולנופף לכם מבין העננים.

אני מקווה שתפתחו את השמיים בשבילי, ובשביל הפייסטוס.
גם הוא מתגעגע.