8.7.09
"שמעת שאורטל מתה?"
"מי?"
"אורטל! אורטל גרם וחצי!"
אורטל גרם וחצי, אני לא מאמין... היא צמחה עם העיר המזויינת הזאת, הייתה חלק מהנוף, כאילו שהיא נולדה יחד עם הכיכרות והמדרחוב.
יש כמה זקנים שמוכנים להישבע שראו אותה שם כשהיו ילדים, נראית באותו הגיל בדיוק.
"אתה שם?"
"כן, כן... פשוט קצת בהלם."
"בקיצור, תגיע מחר. אנחנו קוברים אותה."
לא היה טעם לשאול איפה ומתי ומי זה אנחנו. הכל כבר ברור.
אורטל גרם וחצי לא נקראה כך בגלל שהייתה קטנה וצנומה. למען האמת, היא הייתה רחוקה מאוד מלשקול גרם וחצי- אורטל הייתה ענקית, בכל מובן ומשמעות.
היא נקראה כך בגלל היכולת המופלאה שלה להזריק גרם וחצי הירואין בכל יום מאז גיל 11- ולהישאר בחיים.
לפחות עד אתמול.
אף אחד אף פעם לא הצליח לנצח אותה- אורטל גרם וחצי הייתה המלכה הבלתי מעורערת של האשפתות.
היו כמה מתחרים ראויים, אין ספק- הייתה את סשה שהחזיקה 2 גרם, אבל נעלמה ולא עמדה בתחרות, היה את ברהנו שהחזיק 5 שנים ונשבר,
ורק אורטל נשארה.
למחרת הגעתי לכיכר בשעה המדוייקת.
אמרתי לאשתי שיש לי חיים לא גמורים לסגור שם.
העיר הזאת, כמה שהיא עושה לך טוב- ככה היא עושה לך רע.
דימיטרי כבר היה שם עם אתי החפירה.
"ידעתי שתגיע", אמר.
"אתה יודע איך זה דימצ'וק", עניתי, "אפשר להוציא את הילד מהכיכר-"
"-אבל אף פעם אי אפשר להוציא את הכיכר מהילד", השלים קול בס עמוק ונחוש מאחורי.
גבי. גובלין.
"גובלין? זה אתה?!"
"אכן אני. מפתיע, הא?"
גבי, שכולם בכלל קראו לו גובלין, שהיה מלך השנורר והכופרים, עומד מולי בבגדי חסידים, כיפה שחורה לראשו וזקן זהוב מעטר את פניו המצולקים.
"אותי אתה מזהה, מר 'וודקה זה לילדים קטנים'?"
"רותי! רותי! אני לא מאמין! רגע, מה?! תסבירו!"
"רותי ואני נשואים. חזרנו בתשובה, יש לנו 4 ילדים, ואני רב. מחתן זוגות בישראל."
"תמיד היה לך כישרון לזה גובלין. זוכר שחיתנת את סופי וניגרו בסקווט הישן?"
"בטח שזוכר, שקידשנו על מיץ קריסטל כי לא היה כסף לשום דבר אחר. מעניין אם הם עוד ביחד."
השיחה זרמה, כשמרחוק ראינו את ארקש, טולסטוי הקטן וענבלינה באים, נושאים סדינים, פנסים ועוד אתים.
גם המוכר מספיר בא. השיער הג'ינג'י הפך שיבה והקוביות פינו את מקומן לכרס חביבה, אבל החולצות הגזורות והעגילים עדיין נשארו.
"איפה שרה?"
כולם השתתקו. הבנתי שעשיתי טעות.
"לא שמעת?" שאל ארקש.
"שרה מתה. קפצה מהמצוק והתרסקה במעיין. חרטה למעלה, על הקיר עם האבנים הורודות מכתב התאבדות- וקפצה."
השקט החונק עמד בחלל האוויר, כשלפתע קולו של ארקש קרע את הדממה.
"בואו נלך להביא אותה. שהבנות ישארו כאן בינתיים עד דימיטרי וטולסטוי."
ארקש תמיד היה המנהיג.
"איפה שמת אותה?"
"בגג של השאלטר הישן של הבנים. מצאנו אותה בשירותים של החוט המשולש, לא יכולנו לגרור אותה רחוק."
4 גברים רצים עם גופה על הכתפיים בשעת לילה מאוחרת.
פאנקיסט, זקן, רב ושף רצים עם שק שחור על גבם, שק שמקבל לתוכו חיים שלמים ונשמה אחת שעברה יותר מדי.
כשהגענו לכיכר, הבור כבר היה גמור.
אני וענבלינה הכנסנו את אורטל פנימה, כל אחד זרק רגב אדמה במהירות, וגובלין אמר קדיש וקרע את השמיים הקפואים של העיר בצעקות שבר לאל מלא רחמים, שלא נמצא בעיר הזאת. לאלוהי העיר הזאת אין רחמים.
השמיים נפתחו ובכו על אורטל, עלינו, על תפילתו של גובלין.
ישבנו ליד הקבר הטרי, עישנו ושחזרנו חיים אחרים, חיים בלתי גמורים.
אפילו רותי לקחה סיגריה.
שאפה ארוכות, מצצה את הסיגריה עד תום. היו לה בדיוק אותן הבעות פנים כפי שזכרתי.
היא הרהרה בינה לבין עצמה, כמעט ולא נשפה עשן.
עיני כולם היו נשואות אליה. ניכר היה שהיא עומדת לדבר.
"יש לנו ילד בכל כיכר", היא אמרה.
"את דניאל קברנו בכיכר ציון, ז'ניה קבור באמריקאים, יוסטון קבור בכיכר החתולות, אליסה ושי בגן העצמאות, ועכשיו אורטל. אורטל בכיכר הירח."
כשהגיע הבוקר הלכנו כולנו לאכול בֶבָבֶט.
"אתם יודעים", אמרתי, "כל השנים אורטל גרה כאן בירושלים, והיא אף פעם לא הייתה בבבט. אורטל אף פעם לא אכלה וופל בלגי."
"לאורטל גרם וחצי", אמר טולסטוי והרים את הוופל שלו.
כולם חזרו אחריו פה אחד.
"לאורטל גרם וחצי."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הדמעות של לילי