המון זמן לא עדכנתי. אני מודעת לכך.

עברתי לפנימייה בצד השני של הארץ, בעיר הקסומה והמדהימה ירושלים, העיר שאני הכי אוהבת בעולם.

אנשים מתחלקים ל-3 סוגים: אוהבי ת"א, אוהבי ירושלים ואוהבי חיפה. הסדר הוא מהכמות הגדולה לקטנה.

אני שייכת לאוהבי ירושלים, ובינתיים אני נהנית ללכת לאיבוד בין הסמטאות והאבנים.

בגלל כל האינטנסיביות של המעבר לפנימייה, וגם בגלל העובדה שקיץ- לא הצלחתי לכתוב הרבה זמן.

יש משהו שבקיץ שמקשה עליי לכתוב, משום מה כשחם אני לא מסוגלת. בחורף הכל יוצא ממני.

מה שנחמד, זה שבפנימייה יש ספרייה ענקית עם כל כך הרבה ספרי שירה! וכל כך כיף בה, חוץ מהספרנית שהיא פסיכית ורעה.

אבל אם להתעלם לרגע מהספרנית האימתנית, ממש ממש כיף בספרייה ויש זה כל כך הרבה כותבים וספרים שלא הכרתי.

כבר קראתי 2 ספרי שירה של יונה וולך, וכרגע נמצאים אצלי "ייסורי ארטמיסיה" ו"הבושם".

(וגם קראתי היום את "יש ילדים זיגזג" וכל מה שיש לי לומר הוא שאני אוהבת את נונו ומעריצה את גרוסמן)

בכל מקרה, כתבתי 2 דברים שאני בוחרת לפרסם כאן יחד.

מקווה שתהנו מהם...

23.7.09

לפעמים אני חושבת
שאני קצת מאוהבת באסף
הוא יודע איך זה לקנא בתמר
לחכות תחת חלונה כדי לראות אותה הולכת,
מזמזמת לעצמה שיר אהבה ישן

הוא יודע איך זה
לשמוע אותה שרה וצוחקת בבית הקפה
ולקנא, לקנא עד מוות
ובאותה עת-
לאהוב אותה עד לאותו הסוף המר

אסף מכיר את התחושה הזועמת
של לתכנן נקמה לפרטי פרטים
כל מילה ומשפט, כל נשימה ומבט
אסף מכיר את הלב שנחמץ כשהוא מבין
שזאת פנטזיה, שלעולם לא תקרה

אסף הוא נער המים, המושך בוילון
תחושת כוח מדומה שאומרת-
"הנה בי תלוי הכוכב
אני כאן השולט, הקובע
מתי מסתיימת ההצגה"
אסף יודע איך זה לערוג לזרקורים
בזמן שאתה מטאטא את שאריות עלי הכותרת הנושרים
מן הבמה.

נכתב על אסף ממישהו לרוץ איתו, שהוא... הכי אחי.