אחד מסיפורי הנסיכה החמישית

פרק שני -

"ליאוליטה דה-ארק, הכוכב הירוק בשמי גאלה ושליטת הדרגה החמישית!"

זה היה הסימן שלי להיכנס לאולם החגיגות הגדול. צעדים איטיים, זורמים ושקטים, רק שולי השמלה מרשרשים קלות. הראש מורם מעט, הסנטר זקור בזוית חדה אך בקושי מורגשת, הגב זקוף, המבט מכוון ישר וקדימה. כמו בחזרות... תהלוכה סולידית של איש אחד. תיקון – אישה אחת. סלחו לי, אבל אני אוהבת דקויות מעין אלה. ההליכה לאורך האולם נמשכת, (איטית מדי לטעמי, אך זהו הנוהל), והנה כס המלכות. קידה עמוקה, ואני רשאית לתפוס את מקומי. היום בניגוד לנוהג הרגיל, מושבי מועבר מצדו השמאלי של כס המלוכה הראשי. יתר המקומות המיועדים לנסיכות האחרות לעומת זאת, מוצבים במקומם הקבוע מימין: הכס הסגול של ליאדנה, כס התכלת של ארפיה והכס הכחול של מירפה. הן כולן כבר ישובות במקומותיהן, ואני מתיישבת בשתיקה.

-***-***-***-

'שיגמר! שיגמר! שיגמר כבר!"

אני מתחילה לחזור על המילים כעל מנטרה מיסטית, אבל ה"חגיגות" (באמת שם לא הולם לאירוע כל כך רווי בשעמום מתמשך), פשוט לא מגיעות לקיצן המיוחל. איך, בשם כל ילדי התהומות, אנשים מסוגלים ליהנות בימי הולדת?! ועוד בימי הולדת של עצמם?! זה פשוט בלתי נסבל לצפות מגובה כס המלכות בכל המברכים, לשמוע הקראה של דברי הלל, ברכה ואיחולים רשמיים. הדבר היחיד שמחזיק אותי בהכרה (בשפיות?), הוא ההזדמנות להיות בקרבתה של המושלת, הנסיכה הלבנה, אחותי גליטאה...

היא יושבת על כס מלכותה הרם עוטה את בגדי הטקס הלבנים שלה, כולה זוהרת כאחד מאותם פסלי אבן-יצוקה שמופיעים בימינו בכל גלריה יוקרתית. היא לא נראת ולו שנייה אחת מבוגרת יותר מעשרים וחמישה מעגלי זריחה. אך אל תתנו למראה להטעות אתכם, הריי גם אני נראת כאילו מלאו לי זה עתה שבעה עשר מעגלים ואילו במציאות זה עתה מלאו לי... אבל אני שוב בורחת מהנושא. איפה עצרתי? הא כן, גליטאה. היא מולכת כבר שנים רבות, ועליי לציין שבחוכמה כיאה לכל מושלת, וכעת היא יושבת כאן לצידי ומפגינה את כל המלוכנות שבה עד הטיפה האחרונה. כל תנועה שלה היא התגלמות החן, כל המראה שלה התגלמות ההדר ומבטה – התגלמות החכמה. אחרי הכול, היא המושלת בכבודה, בעצמה ובלובנה הבוהק. ברגעים כאלה במהלכם כל זוהרה ועוצמתה קורנים ממנה, אני חשה גלים של רגשות אשם ששוטפים אותי וגוררים אותי מן החוף הבטוח של חיי הבטלה והתעלולים הרגילים. ברגעים כאלה אני באמת מצטערת על כל הצער שאני גורמת לה. אך מה אוכל לעשות? אחרי הכול אני הצעירה מבין חמשת הנסיכות והצעירה ביותר מכל בית המלוכה, הריי לאחיותיי אין ילדים ולא יהיו לעולם. אני הצעירה ביותר, ולכן מצפים ממני אם כי יותר בסתר מאשר בגלוי, שאתנהג כילדה מפונקת ואכזרית. ואני? אני בסך הכול מספקת לקהל שלי את מבוקשו.

"ליטה, גשי לחדריי לאחר החגיגות."

אני שומעת את גליטאה לוחשת לאוזני. הברכות הרשמיות תמו וכעת יבוא זמן הסעודה החגיגית, והיא מנצלת את השניות הבודדות של המעבר בין שני חלקי החגיגה כדי ללחוש לי את ההזמנה.

"יש לי מתנה בשבילך."

אני מלאה התרגשות וציפייה. מתנה אישית מהמושלת הלבנה, מאחותי. לא מדובר כאן בדבר יומיומי או פשוט. אומנם אני יכולה לקבל כל מה שאחפוץ בו וכל מה שעלי לעשות הוא להגיד את מבוקשי, אך מתנה, ועוד מתנה אישית מהאחות הבכורה – זה לא משהו שקורה לעתים קרובות.

אני בקושי שומרת על שלוות הרוח וסופרת בליבי את השניות עד סוף הסעודה המסכמת של החגיגות.

'שיגמר! שיגמר! שיגמר כבר!'

אני ממשיכה ללחוש לעצמי.