אחד מסיפורי הנסיכה החמישית

פרק שלישי -

"היכנסי, ליאוליטה."

אני שומעת את קולה של גליטאה עוד לפני שאני מספיקה לשלוח לה הודעה מחשבתית על בואי, וכעת אני תוהה האם היא עקבה אחרי במחשבותיה או שאולי חשה את הנוכחות שלי ברגע בו התקרבתי אל דלת חדריה. כנראה שלעולם לא אדע, ומעולם גם לא תהיה לי הזכות לשאול. אני ממשיכה לתהות, מדוע היא אינה משתמשת בכוחות הכשפות שלה בציבור. אחרי הכול, אם תרצה להעביר מסר לאחת מאחיותיה, היא יכולה בקלות (רבה מדי, אפילו) להשתמש בטלפתיה. אבל היא בוחרת ללחוש...

'ליטה! כבר אמרתי לך שאת מוזמנת להיכנס.'

המסר מפלח את מחשבותיי בפתאומיות. הוא תקיף וחד, אך בכל זאת לא מאיים, לעת עתה. אני ממהרת לציית, ונכנסת לחדר. מסתבר שהיא בכל זאת נוטה לבדר את עצמה מדי פעם בקריאת מחשבות, ובאיזו מיומנות! אני לא יכולה שלא להעריץ את היכולות שלה. היא התפרצה לתודעה שלי מבלי שיכולתי לחוש את היווצרות הקשר, והבנתי מה היא עושה רק כאשר היה מאוחר מדי. כעת אני צריכה לציית בשקט, ולדאוג שהתודעה שלי תהייה אטומה (הריי אני לא מתכוונת להציג את מחשבותיי לראווה בפני אף אדם, אפילו לא בפני המושלת בכבודה ובעצמה).

אני נעצרת באמצע חדר קבלת הפנים הראשי מבולבלת.

הפתעה...

לזה לא ציפיתי. ליתר דיוק, ציפיתי ואף קיוויתי להפתעה כלשהי, נגיד פיקטל גמדי אשר פרוותו נצבע באופן ידני-כימי בסגול שמימי שיקפץ לקראתי. את החיה הארורה ראיתי בבעלותה של אחת מבנות ניאדה. יצור דוחה. סליחה, תיקון – יצורים דוחים. בהתחלה אפילו לא יכולתי להחליט מי מן השניים מעורר אצלי תחושת גועל עזה יותר: כדור הפרווה המתקתק והסגלגל או בת הניאדה שדמתה יותר לסוס יאור מאשר ל"יצור קסום ביופיו המברך" כפי שמתארים אותן משוררים רבים. ובכל זאת לאותה בת סוס יאור היה פיקטל נדיר, והדבר הוליד אצלי עוד רעיון בעל תמצית מעט זדונית. החלטתי להשיג פיקטל, ולו רק על מנת להשתמש בו כבאביזר אופנה.

אבל מה שחיכה לי בחדר קבלת הפנים של האחות הלבנה היה הפתעה אמיתי. כלומר, לא משנה איך ומאיזה כיוון הבטת עליו – זה לא היה פיקטל.