אחד מסיפורי הנסיכה החמישית

פרק חמישי -

חדרו היה הקרוב ביותר לחדריי.

משרתיי היו דואגים כעת לטיפול המסור ביותר ההולם את האביר המלכותי המלווה.

וכי למה?

אני לא אצליח להבין לעולם את החוק המיושן אך הנוקשה הזה שכבר מזמן היה אמור לחלוף מהעולם הזה כליל – החוק לפיו כל גבירה מלכותית, כל נסיכה לבית המלוכה של גאלה, תזכה באביר אשר יגן עליה תמיד, החל מן הרגע בו יוכרז כאביר הגבירה ועד ליום מותו.

בשפת הדיבור היומיומית התיאור לאביר זה הוא "האביר המלווה" – אביר אשר ילווה את הנסיכה בדרכה בחיים, עד אשר דרכו שלו תגיע לקצה. משחק מילים מטופש! הריי אותו אביר הוא לא יותר משומר ראש! במחשבה שנייה, האביר הזה הוא בהחלט יותר משומר ראש, הרבה יותר משומר ראש – הוא שומר ראש מעצבן שאי אפשר להפטר ממנו בשום דרך, לפחות לא באחת הומאנית...

אכן מנהג טיפשי ומיושן, אך אין מנוס מן הנוהל העתיק, הנוהל שקובע הכול.

ובגלל נוהל זה, חדרו של הילדון הזה טאלן יהיה הקרוב ביותר לחדריי, והלוואי שבכך היה מסתכם הכול, אך לא. האביר יתלווה אלי לכל אירוע חגיגי, כל טקס מלכותי, כל ישיבה או כנס, כל נסיעה מחוץ לגבולות העיר המלכותית, כל טיול בגנים המלכותיים בדיוק כפי שמצווה הנוהל.

נוהל מטופש!

אביר מטופש!

מצב מטופש!

"מטופש! מטופש! מטופש!"

"מה מטופש, הוד רוממותך?"

אני באמת צריכה להתרגל לנוכחות של הילדון הזה. בשם התהומות עצמן, אפילו שכחתי שהוא כאן בחדר הסעודה שלי, ניצב בדיוק מאחורי כתפי השמאלית וכעת הוא רוכן אלי ואומר בקול שקט אך לשם שינוי יציב: "מה מטופש, הוד רוממותך?"

מה לא מטופש?!

"הכול?"

הוא מנסה להסתיר חיוך.

"ומה הוד רוממותה מגדירה כ'הכול'?"

"הכול!"

כעת הוא באמת מחייך והחיוך אפילו מלווה בהרמת גבה.

"ודע לך שלא נתתי לך את הרשות לדבר! כעת הייה בשקט, המשך בתפקידך ואל תעז לשכוח את מקומך בחצר המלוכה, ילד!"

החיוך נמוג משפתיו במהירות ועיניו מראות רגש לא לגמרי מוגדר, אם כי הבעתו הכללית נשארת שלווה. מה אני רואה כאן? הייתכן שזו היא גאווה פגועה? כמה לא יאה ולא מתאים לאביר מלכותי.