אחד מסיפורי הנסיכה החמישית

פרק חמישי -

חדרו היה הקרוב ביותר לחדריי.

משרתיי היו דואגים כעת לטיפול המסור ביותר ההולם את האביר המלכותי המלווה.

וכי למה?

אני לא אצליח להבין לעולם את החוק המיושן אך הנוקשה הזה שכבר מזמן היה אמור לחלוף מהעולם הזה כליל – החוק לפיו כל גבירה מלכותית, כל נסיכה לבית המלוכה של גאלה, תזכה באביר אשר יגן עליה תמיד, החל מן הרגע בו יוכרז כאביר הגבירה ועד ליום מותו.

בשפת הדיבור היומיומית התיאור לאביר זה הוא "האביר המלווה" – אביר אשר ילווה את הנסיכה בדרכה בחיים, עד אשר דרכו שלו תגיע לקצה. משחק מילים מטופש! הריי אותו אביר הוא לא יותר משומר ראש! במחשבה שנייה, האביר הזה הוא בהחלט יותר משומר ראש, הרבה יותר משומר ראש – הוא שומר ראש מעצבן שאי אפשר להפטר ממנו בשום דרך, לפחות לא באחת הומאנית...

אכן מנהג טיפשי ומיושן, אך אין מנוס מן הנוהל העתיק, הנוהל שקובע הכול.

ובגלל נוהל זה, חדרו של הילדון הזה טאלן יהיה הקרוב ביותר לחדריי, והלוואי שבכך היה מסתכם הכול, אך לא. האביר יתלווה אלי לכל אירוע חגיגי, כל טקס מלכותי, כל ישיבה או כנס, כל נסיעה מחוץ לגבולות העיר המלכותית, כל טיול בגנים המלכותיים בדיוק כפי שמצווה הנוהל.

נוהל מטופש!

אביר מטופש!

מצב מטופש!

"מטופש! מטופש! מטופש!"

"מה מטופש, הוד רוממותך?"

אני באמת צריכה להתרגל לנוכחות של הילדון הזה. בשם התהומות עצמן, אפילו שכחתי שהוא כאן בחדר הסעודה שלי, ניצב בדיוק מאחורי כתפי השמאלית וכעת הוא רוכן אלי ואומר בקול שקט אך לשם שינוי יציב: "מה מטופש, הוד רוממותך?"

מה לא מטופש?!

"הכול?"

הוא מנסה להסתיר חיוך.

"ומה הוד רוממותה מגדירה כ'הכול'?"

"הכול!"

כעת הוא באמת מחייך והחיוך אפילו מלווה בהרמת גבה.

"ודע לך שלא נתתי לך את הרשות לדבר! כעת הייה בשקט, המשך בתפקידך ואל תעז לשכוח את מקומך בחצר המלוכה, ילד!"

החיוך נמוג משפתיו במהירות ועיניו מראות רגש לא לגמרי מוגדר, אם כי הבעתו הכללית נשארת שלווה. מה אני רואה כאן? הייתכן שזו היא גאווה פגועה? כמה לא יאה ולא מתאים לאביר מלכותי.

פרק שלישי -

"היכנסי, ליאוליטה."

אני שומעת את קולה של גליטאה עוד לפני שאני מספיקה לשלוח לה הודעה מחשבתית על בואי, וכעת אני תוהה האם היא עקבה אחרי במחשבותיה או שאולי חשה את הנוכחות שלי ברגע בו התקרבתי אל דלת חדריה. כנראה שלעולם לא אדע, ומעולם גם לא תהיה לי הזכות לשאול. אני ממשיכה לתהות, מדוע היא אינה משתמשת בכוחות הכשפות שלה בציבור. אחרי הכול, אם תרצה להעביר מסר לאחת מאחיותיה, היא יכולה בקלות (רבה מדי, אפילו) להשתמש בטלפתיה. אבל היא בוחרת ללחוש...

'ליטה! כבר אמרתי לך שאת מוזמנת להיכנס.'

המסר מפלח את מחשבותיי בפתאומיות. הוא תקיף וחד, אך בכל זאת לא מאיים, לעת עתה. אני ממהרת לציית, ונכנסת לחדר. מסתבר שהיא בכל זאת נוטה לבדר את עצמה מדי פעם בקריאת מחשבות, ובאיזו מיומנות! אני לא יכולה שלא להעריץ את היכולות שלה. היא התפרצה לתודעה שלי מבלי שיכולתי לחוש את היווצרות הקשר, והבנתי מה היא עושה רק כאשר היה מאוחר מדי. כעת אני צריכה לציית בשקט, ולדאוג שהתודעה שלי תהייה אטומה (הריי אני לא מתכוונת להציג את מחשבותיי לראווה בפני אף אדם, אפילו לא בפני המושלת בכבודה ובעצמה).

אני נעצרת באמצע חדר קבלת הפנים הראשי מבולבלת.

הפתעה...

לזה לא ציפיתי. ליתר דיוק, ציפיתי ואף קיוויתי להפתעה כלשהי, נגיד פיקטל גמדי אשר פרוותו נצבע באופן ידני-כימי בסגול שמימי שיקפץ לקראתי. את החיה הארורה ראיתי בבעלותה של אחת מבנות ניאדה. יצור דוחה. סליחה, תיקון – יצורים דוחים. בהתחלה אפילו לא יכולתי להחליט מי מן השניים מעורר אצלי תחושת גועל עזה יותר: כדור הפרווה המתקתק והסגלגל או בת הניאדה שדמתה יותר לסוס יאור מאשר ל"יצור קסום ביופיו המברך" כפי שמתארים אותן משוררים רבים. ובכל זאת לאותה בת סוס יאור היה פיקטל נדיר, והדבר הוליד אצלי עוד רעיון בעל תמצית מעט זדונית. החלטתי להשיג פיקטל, ולו רק על מנת להשתמש בו כבאביזר אופנה.

אבל מה שחיכה לי בחדר קבלת הפנים של האחות הלבנה היה הפתעה אמיתי. כלומר, לא משנה איך ומאיזה כיוון הבטת עליו – זה לא היה פיקטל.

פרק שני -

"ליאוליטה דה-ארק, הכוכב הירוק בשמי גאלה ושליטת הדרגה החמישית!"

זה היה הסימן שלי להיכנס לאולם החגיגות הגדול. צעדים איטיים, זורמים ושקטים, רק שולי השמלה מרשרשים קלות. הראש מורם מעט, הסנטר זקור בזוית חדה אך בקושי מורגשת, הגב זקוף, המבט מכוון ישר וקדימה. כמו בחזרות... תהלוכה סולידית של איש אחד. תיקון – אישה אחת. סלחו לי, אבל אני אוהבת דקויות מעין אלה. ההליכה לאורך האולם נמשכת, (איטית מדי לטעמי, אך זהו הנוהל), והנה כס המלכות. קידה עמוקה, ואני רשאית לתפוס את מקומי. היום בניגוד לנוהג הרגיל, מושבי מועבר מצדו השמאלי של כס המלוכה הראשי. יתר המקומות המיועדים לנסיכות האחרות לעומת זאת, מוצבים במקומם הקבוע מימין: הכס הסגול של ליאדנה, כס התכלת של ארפיה והכס הכחול של מירפה. הן כולן כבר ישובות במקומותיהן, ואני מתיישבת בשתיקה.

-***-***-***-

'שיגמר! שיגמר! שיגמר כבר!"

אני מתחילה לחזור על המילים כעל מנטרה מיסטית, אבל ה"חגיגות" (באמת שם לא הולם לאירוע כל כך רווי בשעמום מתמשך), פשוט לא מגיעות לקיצן המיוחל. איך, בשם כל ילדי התהומות, אנשים מסוגלים ליהנות בימי הולדת?! ועוד בימי הולדת של עצמם?! זה פשוט בלתי נסבל לצפות מגובה כס המלכות בכל המברכים, לשמוע הקראה של דברי הלל, ברכה ואיחולים רשמיים. הדבר היחיד שמחזיק אותי בהכרה (בשפיות?), הוא ההזדמנות להיות בקרבתה של המושלת, הנסיכה הלבנה, אחותי גליטאה...

היא יושבת על כס מלכותה הרם עוטה את בגדי הטקס הלבנים שלה, כולה זוהרת כאחד מאותם פסלי אבן-יצוקה שמופיעים בימינו בכל גלריה יוקרתית. היא לא נראת ולו שנייה אחת מבוגרת יותר מעשרים וחמישה מעגלי זריחה. אך אל תתנו למראה להטעות אתכם, הריי גם אני נראת כאילו מלאו לי זה עתה שבעה עשר מעגלים ואילו במציאות זה עתה מלאו לי... אבל אני שוב בורחת מהנושא. איפה עצרתי? הא כן, גליטאה. היא מולכת כבר שנים רבות, ועליי לציין שבחוכמה כיאה לכל מושלת, וכעת היא יושבת כאן לצידי ומפגינה את כל המלוכנות שבה עד הטיפה האחרונה. כל תנועה שלה היא התגלמות החן, כל המראה שלה התגלמות ההדר ומבטה – התגלמות החכמה. אחרי הכול, היא המושלת בכבודה, בעצמה ובלובנה הבוהק. ברגעים כאלה במהלכם כל זוהרה ועוצמתה קורנים ממנה, אני חשה גלים של רגשות אשם ששוטפים אותי וגוררים אותי מן החוף הבטוח של חיי הבטלה והתעלולים הרגילים. ברגעים כאלה אני באמת מצטערת על כל הצער שאני גורמת לה. אך מה אוכל לעשות? אחרי הכול אני הצעירה מבין חמשת הנסיכות והצעירה ביותר מכל בית המלוכה, הריי לאחיותיי אין ילדים ולא יהיו לעולם. אני הצעירה ביותר, ולכן מצפים ממני אם כי יותר בסתר מאשר בגלוי, שאתנהג כילדה מפונקת ואכזרית. ואני? אני בסך הכול מספקת לקהל שלי את מבוקשו.

"ליטה, גשי לחדריי לאחר החגיגות."

אני שומעת את גליטאה לוחשת לאוזני. הברכות הרשמיות תמו וכעת יבוא זמן הסעודה החגיגית, והיא מנצלת את השניות הבודדות של המעבר בין שני חלקי החגיגה כדי ללחוש לי את ההזמנה.

"יש לי מתנה בשבילך."

אני מלאה התרגשות וציפייה. מתנה אישית מהמושלת הלבנה, מאחותי. לא מדובר כאן בדבר יומיומי או פשוט. אומנם אני יכולה לקבל כל מה שאחפוץ בו וכל מה שעלי לעשות הוא להגיד את מבוקשי, אך מתנה, ועוד מתנה אישית מהאחות הבכורה – זה לא משהו שקורה לעתים קרובות.

אני בקושי שומרת על שלוות הרוח וסופרת בליבי את השניות עד סוף הסעודה המסכמת של החגיגות.

'שיגמר! שיגמר! שיגמר כבר!'

אני ממשיכה ללחוש לעצמי.