אחד מסיפורי הנסיכה החמישית

פרק רביעי  

"ליאוליטה, אני מניחה שאת מכירה לורד את ראין אר-בל."

מי לא מכיר את לורד אר-בל?! הריי הוא מפקד המשמר המלכותי, אביר המסדר הראשון ובנוסף לכך לוחם ואסטרטג לחימה הידוע והטוב ביותר במאה זו.

"מפקד המשמר."

אני פונה אל גבר בהיר השיער שעומד מולי, ונדה בראשי קלות. כתשובה הוא קד קידה עמוקה.

"הוד רוממותך הגבירה החמישית."

אדם מרשים ואצילי, הוא תמיד ידע להעניק את הכבוד הראוי לכל אדם ואדם, ובפרט לגבירות מלכותיות.

"כן, כן..."

ממשיכה גליטאה את דבריה.

"אני רואה שאת מכירה את אורחי הנכבד, אם כי את בן לווייתו אני בטוחה שטרם יצא לך להכיר."

אני מעבירה את מבטי אל הנער שניצב לצידו של הלורד אר-בל. הוא גבוה, בעל שיער חום-ערמוני ועיניים כחולות. אביר מתלמד.

"האביר רוג לשרותך, גברתי."

 טעות!

הילדון, כך נראה, הוא בור ואוויל גמור, או לכל הפחות חסר כל נימוס או חינוך בסיסי. איך הוא מעז לפנות אל אחת הגבירות המלכותיות מבלי לקבל רשות ועוד מציג את עצמו במקום לחכות בסבלנות עד שיוצג בפני הגבירה על ידי אדם שלישי כפי שמחייב הנוהל. ואולי זאת בעצם חוצפה ולא בורות? מעניין... אם האפשרות השנייה היא הנכונה, אז יכול להיות שהמקרה עוד יהפוך למרתק למדי. לא נעים ולא מתקבל, אך בכל זאת מעניין.

"טאלן..."

אני שומעת את הלורד אר-בל רוטן תחת שפמו, ומנסה לשלוט בחיוך שמאיים להתמתח על שפתיי, ובמקום לחייך משנה את הבעתי לכעס תיאטרלי יוצא מן הכלל.

"אביר צעיר, אינך חושב שלא ניתנה לך הזכות לפנות ראשון אל גבירה במעמדי?"

"זכות זו ניתנה לו, אחותי."

קוטעת את דברי גליטאה.

"אני הענקתי לו אותה ברגע בו..."

לא, זה לא קורה לי! היא לא רצינית! זה לא יכול להיות. פשוט לא יכול להיות.

"...מיניתי אותו לאביר המלווה שלך, ליאוליטה."

שומר ראש. עוד אחד. כבר היו לי שומרי ראש אישיים לפניו, חמישה עשר בדיוק, והצלחתי להפטר מכל אחד ואחד מהם, ועליי לציין שדי בקלות. אך מה שניצב לפני, ומי שניצב לפני, גרוע בהרבה מכל מה שהיה בעבר. הפעם לא מדובר בשומר ראש פשוט, כלל וכלל לא. האביר המתלמד הזה, הילדון הזה אמור להיות האביר המלווה שלי, מגן הגבירה עד מותו, כי כך החליטה המושלת.

אני לא מאמינה שזה קורה לי.

זה פשוט לא יתכן.

גליטאה רוכנת אלי ואומרת חרש.

"זאת המתנה שלי, ליטה. יום הולדת שמח."

אני נושקת ללחייה המפודרות, והיא מחייכת אלי.

"את רשאית לעזוב כעת."

  -***-***-***-

אני ניגשת באיטיות אל דלתות הכניסה, עדיין שרויה בהלם הקל בזמן שהמוח שלי מתחיל לחפש דרך מילוט מהמצב אליו נקלעתי. הלורד אר-בל ככל הנראה מסמן לאביר כי עליו להתלוות אלי, ותוך שנייה הוא כבר נשרך אחרי כמו כלבלב אבוד. אני בטוחה שהמראה שנוצר נראה משעשע מהצד, אבל מצב רוחי הנוכחי אינו מתאים לשעשוע או צחוק. אנחנו יוצאים יחד מחדריה של המושלת הלבנה, ואני נעצרת כאשר הדלתות נסגרות מאחורי.

"הוד מעלתך הגבירה הירוקה, כבוד רב נפל בחלקי ברגע בו נבחרתי לשרתך..."

"ולגונן עלייך מכל רע. בלה... בלה... בלה..."

אני ממשיכה במקומו.

"עשה לי טובה וחסוך ממני את הנאום הרשמי. האמן לי, שאני מכירה אותו בעל פה."

הוא מסתכל עלי מעט המום.

"אבל הגבירה..."

"סתום ולך אחריי."