עברתי ליד כמה חדרים בדרך למנהלת.
פתאום הבחנתי בילדה שוכבת על הרצפה, חיוורת מאוד, באחד החדרים.
נכנסתי לחדר במהירות וראיתי אותה לא זזה.
ניסיתי להקשיב לדופק, אבל לא שמעתי כלום.
התחלתי להילחץ.
"הצילו מישהו!!!!" צרחתי.
~~~~~~~~~
אף אחד לא ענה.
"הצילווו!!" צרחתי עוד פעם. אבל עדיין לא נראה אף אחד בא לעזרה.
היא הייתה כל כך חיוורת, כל כך רזה.. הפנים שלה נראו כמו שלד.
השארתי אותה על הרצפה ורצתי לחדר המנהלת.
"המנהללת!!" אמרתי במהירות, מתנשפת מהריצה.
"כן סיוון ילדתי.. מדוע הריצה רק רציתי לדבר איתך"
"יש ילדה באיזה חדר היא לא זזה על הרצפה" גמגמתי.
איכשהו המנהלת הבינה אותי, ורצה אחרי לחדר של הילדה.
היא עוד הייתה שם על הרצפה.
המנהלת הרימה אותה (וואוו בריון המנהלת שלנו או שלא..) והניחה אותה על המיטה.
פתאום היא פשוט יצאה מהחדר בלי לעשות כלום!!
הייתי כל כך בהלם. איך היא יכולה להזניח ככה ילדה שהתעלפה?? שנראית ככה?!
פתאום הילדה התחילה להשתעל בכבדות. פניתי לראות מה קורה איתה מהר.
היא פקחה את העיניים שלה שהיו אדומות לגמרי.
"היי.. ואת מי?" שאלה.
"סיוון.. מה קרה לך?!" אמרתי.
"מה?"
"מה קרה ל-ך?"
"תביאי לי.." אמרה והתחילה להשתעל בכבדות.
היא הצביעה על המשאף. אסמטית.
הבאתי לה את המשאף במהירות.
היא שאפה אותו מספר דקות.
היא ניסתה לעשות משהו לא מובן ונפלה שוב על הרצפה.
נבהלתי נורא ולפני שהספקתי לעשות משהו, נכנסו שני אנשים עם אלונקה,
ולקחו אותה במהירות. המנהלת נכנסה לחדר.
הייתי עדיין בהלם ממה שקרה.
"בואי למשרד שלי." אמרה ויצאה מהחדר.
הלכתי בעקבות המנהלת, עדיין בהלם, קצת חוששת, מופתעת, לא מבינה וכן עם מחשבות די מפגרות.
לפחות ירון יצא לי מהראש.
המנהלת התיישבה על כיסאה, ואני התיישבתי מולה.
"מה קרה לילדה שם?" שאלתי.
"היא התעלפה."
"מהאסטמה?"
"גם.. וגם מהשטויות שהיא עושה."
"איזה?"
"זה כבר לא עניינך." אמרה והרכיבה את משקפיה.
"אז.. על מה רצית לשוחח איתי?"
לשוחח?? מה קורה לי?!
"אה כמובן!! רציתי להגיד לך שאת מקבלת חופשה ביום שבת!"
"מה? באמת?"
"כן חמודה, ביום שבת את יוצאת לחופשה הראשונה שלך. אבל אנחנו יכולים גם לבטל אותה, אז תתנהגי יפה."
"וואו תודה!!" אמרתי בשמחה.
"עכשיו גשי לחדר שלך." אמרה וקמה ופתחה לי את הדלת.
הלכתי לחדר שלי, בדילוגים מופרזים (עד כדי כך שלא פניתי במסדרון והתנגשתי בקיר),
ונכנסתי לחדר שלי. ירון היה שם כמובן.
פתאום נזכרתי ביועצת, ובשיחה.. קצת פחדתי..
"היי ג'ינג'ית מה קורה??" שאל.
חייכתי. אולי כל הסיפורים זה באמת רק ספר אגדות שממציאות עליו כל הקנאיות?
הוא ישב על המיטה.
התיישבתי לו על הברכיים וחיבקתי אותו.
"מה עשיתי?"
"לא עשית כלום"
"אז על מה זה?"
"התגעגעתי מה לא נעים לך?"
"בטח שנעים אבל מה עם איזה נשיקה?"
התקרבתי אל השפתיים שלו ונישקתי אותו.
פחדתי שאני יישבר כמו בסרטים האלה: אני לא יכולה!!
"ירון.. אולי תפסיק לקרוא לי ג'ינג'ית.." ביקשתי.
"למה?"
"זה מזכיר לי את ירדן.."
"אבל ירדן לא ג'ינג'ית.."
"היא כן ט'מבל"
"אבל מה זה מפריע לך?"
"כי כל פעם שאתה קורא לי ככה אני מרגישה כאילו אתה מפנטז עליה!"
"נו אבל את יודעת שלא."
"אבל אני לא יודעת מה אתה מרגיש או חושב.. אתה יכול להגיד את זה מאה פעם ואני לא יידע אם זה נכון."
"את לא מאמינה לי."
"אני כן אבל זה קשה!! תאמין לי אני לא מבינה אפילו למה סלחתי!!"
"כי את חולה לי על התחת זה למה.."
"באמת?!"
"מה התלהבת זו עובדה."
"בואנה אני יכפכף אותך"
"אז לפחות תחברי לי סולייה נוחה למה כפכפים זה חרא"
"ירון.. אתה מתחיל לעצבן אותי."
"מצטער, באמת כן התכוונתי."
"וואי אתה חתיכת.."
"סיוון שתקי זה לא יפה לקלל" אמר ונישק אותי נשיקה ארוכה על השפתיים.
~~~~~~
יעל הלכה ברחוב השקט. היא ניסתה כמה שיותר שלא יבחינו בה.
להיות בלתי נראית לנצח, זה היה באותו רגע, מה שהכי רצתה.
למרות שהיה אוד חם, היא הוציאה מעיל מהתיק, ולבשה אותו.
היא הידקה אותו ממש ממש חזק, שלא ייפול.
היא כל כך התביישה בעצמה.
ילדה בת 15, שכבר שכבה.
זה היה כל כך משפיל.
היא בכלל רצתה לחכות.. היא כל כך שנאה אותו באותו הרגע..
היא ידעה שיש לה סכין בכיס.. זה פתאום נראה לה כל כך מפתה, לקחת את הסכין ולהיפטר מכל הבעיות..
אבל היא גם פחדה.
היא לא רצתה לחזור הבייתה, ופחדה להיות ברחוב.
אם היא תהייה אצל מישהי.. אמא שלה תדע להתקשר.
היא החליטה שעדיף לה להישאר פה, עד שתחזור.
היא התיישבה על המדרכה, מחבקת את רגליה.
הלוואי שבבוקר אני יקום ופשוט ייעלם מפה..
~~~~~
ירדן ישבה בגינה, ליד כל הפרחים.
לרגע היא רצתה לדרוך עליהם, להרוס אותם.
אבל התחרטה, כי הם היו כל כך יפים.
ככה היא הרגישה לגבי סיוון.
מצד אחד היא שנאה אותה, כי ירון נשאר איתה מבין כולן,
ומצד שני היא דווקא נחמדה ומגיע לה.
ירדה לה דמעה מקצה העין, והיא לא מנסה להעלים אותה.
היא רצתה לבכות, כבר יותר מידי זמן היא לא בכתה.
אי אפשר להיות קשוחה כזאת כל הזמן, ירדן.
אבל ירון.. היא הכי לא האמינה עליו..
נראה לה כזה אמיתי.. כזה נאמן.. והיא לא דמיינה אפילו שהוא יהיה חרמן משתיים עד ארבע.
ירדו לה עוד ועוד דמעות. היא כיסתה את פניה עם היידיים, שלא יראו.
היא הרגישה מישהו מאחוריה. היא הסתובבה לאחור.
והיא ראתה את....
וואו מצטערת שהפרק יצא כל כך באיחור!!
יש לי לחץ מבחנים ענקי בלימודים, ואני נרדמת מזה מוקדם בלילה.. ככה שאני לא מספיקהה!!
אבל היום בבוקר הספקתי לעשות לכם ב-20 דקות.. מוזר..
טוב אז קודם כל העיצוב החדש, ותודה לי, שנתתי לי קרדיט בבלוג עזרה שלי.
תגיבו על הפרק, ועל העיצוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: