הפעם לא רציתי שניפרד.
לא כעסתי.
אבל מה שכן. כעסתי על ירון.
כעסתי על מה שהוא עשה.
על המהירות שהוא ביקש ממני לסלוח לו.
על זה שהוא נישק אותי שאמרתי לו לא.
ממש בנאדם מגעיל.
אבל תומר? הוא לא כזה.
ובגלל זה אני צריכה להישאר איתו.
ולא רק בגלל זה, אלא גם בגלל שאני אוהבת אותו,
והוא אוהב אותי. לא כמו ה"אהבה" שהייתה לי עם ירון.
~~~~~~~~
זה היה היום הכי טוב שהיה לי בכל הזמן הנוראי הזה..
כשתומר היה לידי.. כשתומר סלח לי וניחם אותי.. גם כשהייתי הכי מגעילה אליו..
איך כל פעם בני אדם משתנים..
תראו:
ירון- היה הבנאדם הכי מושלם ביקום.. ובגד בי.
שרון- החברה הכי טובה בעולם.. בגדה בי.
תומר- החבר ההיסטורי שההיסטוריה איתו לא נגמרה, גומר איתי ברגעים הקשים שלי,
ואז מתחרט וחוזר למרות שהכאבתי לו.
והכי חשוב, אני- איך ברגע אחד נהייתי עבריינית, ששמה זין לחבר שלה.
פתאום התחלתי להבין.. אנשים תמיד היו כמו שהם..
אבל לכל בנאדם.. יש מסכה. אם היא יפה כמו ירון, אם היא מכוערת,
אם היא גדולה, ואם היא ממש קטנה- לכולם יש אופי מתחת למסכה הזאת.
האופי של המסכה היפה: בדרך כלל מתגלה בנאדם חרא.
האופי של המסכה המכוערת: בדרך כלל הבנאדם מתרחק מכולם..
האופי של המסכה הגדולה: בנאדם שמסתיר הכל מכולם.
האופי של המסכה הקטנה: בנאדם שלא יכול להסתיר כלום.
ואני יודעת שזה נשמע מטומטם, אבל אם חושבים על זה,
זה הכי הגיוני שבעולם.
וזה מה שאני הבנתי באותו רגע, שתומר חיבק אותי על הדשא.
פשוט ישבנו בשקט בלי לדבר.. אבל כל פעם שהסתכלנו אחד על השני,
זה היה ממש שיחה שלמה.
כל פעם שהתנשקנו.. זה היה ממש להגיד את כל מה שמרגישים..
תגידו לי שאני משוגעת אבל זה מה שהרגשתי.
"סיווני.." אמר תומר.
הסתכלתי עליו.
"תקשיבי.. את מוכנה סוף סוף לספר לי, למה את פה?" שאל.
לא רציתי לספר. התביישתי.
אולי זה תומר.. אבל בגלל זה זה הכי מפחיד לספר.
לספר לבנאדם שאתה הכי אוהב בעולם.. את הדבר הכי רע שעשית..
שבגללו אתה במן בית כלא.. זה ממש קשה..
"תומר.."
"סיוון אני מתחנן שתספרי לי! אין לי מושג למה את פה! אולי.. אולי.. אולי נמצא דרך להוציא אותך מפה אם
תספרי!!" אמר.
"זה לא יעזור.." אמרתי.
"אז תספרי בכל זאת.." אמר.
"טוב." אמרתי.
השתתקתי לכמה רגעים. חוששת. חושבת. מהססת.
"טוב אני יספר לך. אבל בתנאי, שאתה לא עוזב אותי כמו בהתחלה." אמרתי.
"אוקי." אמר.
"ת'שבע"
"נשבע."
התנשמתי בפחד.
"אז.. בקיצור הגעתי לפה, בגלל גנבה." אמרתי.
תומר הקשיב.
"אתה יודע שהמשפחה שלי במצב כלכלי קשה.. אז.. רציתי לקנות לאמא שלי מתנה ליום האם..
ו.. לא היה לי כסף.. וגם לא מצאתי מתנה.
אז הלכתי פעם אחת ברחוב, בלילה.
עברתי והסתכלתי על כל החנויות.
וראיתי באחד מחנויות הראווה, שרשרת ממש יפה. אבל..." נעצרתי.
"אבל?"
"היא הייתה בשווי 500 ש"ח!"
"אז גנבת אותה?!"
"רק רציתי לקנות לה מתנה יפה! רציתי לשמח אותה ביום האם! והיא שמחה!" חייכתי ומיד אח"כ חיוכי נעלם.
"אבל בפעם השנייה שעברתי ליד חנות תכשיטים בלילה.. כבר לא שלטתי בזה..
ראיתי שלא תפסו אותי בפעם הראשונה.. אז למה שיתפסו אותי בשנייה?" גיחכתי בעצב.
ירדה לי דמעה בקצה העין.
"אז גגנב-בתי.. ג-גם אוותה" גמגמתי.
התחלתי לבכות. הסתובבתי עם הגב לתומר. לא רציתי שהוא יראה.
פחדתי שהוא מתבייש בי.
יש לו חברה גנבת. בלי מוסר. אחת שבוכה על שטויות. על זה שהיא גנבה.
לא מבינה שזה לא עוזר.
כיסיתי את העיניים שלי.
"סיוון.." אמר.
לא רציתי להסתובב.
"אתה לא חייב לסלוח לי ז-זה בס-סדר.. אני מב-בינה" גמגמתי בבכי.
"סיוון, אני לא צריך לסלוח לך את לא עשית לי כלום." אמר.
"אני כן.."
"כן אבל זה כבר לא קשור.. סיוון.. זה בסדר.. לי זה לא אכפת.. זאת אומרת כן אכפת לי..
אבל אני לא יפרד ממך בגלל זה" אמר, ונגע בכתף שלי.
הסתובבתי אליו, וחיבקתי אותו.
"מבטיח?"
"נשבע!" אמר ושם את היד שלו, במקום על הלב שלו, על הלב שלי.
אל תדאג תומר.. אני לא כועסת.. הלב שלי באמת שלך..
~~~~~
ירדן ישבה בחדר שלה, על המיטה.
היא הוציאה סתם מחברת ריקה, והתחילה לצייר.
התחילה לצייר קווים קטנים ודקים, שנחקקו על כל הדף.
היא סתם ישבה שעה ורק ציירה.
בסוף, בציור שלה היה נער ונערה, מחזיקים ידיים,
ממש כמו הציורים של הילדים הקטנים.
רק שבציור שלה, הנער הסתכל הצידה, לכל שאר הבחורות שבצד.
והנערה, כמו עיוורת, חייכה.
"איזו בוגרת אני" מלמלה, ורצתה לזרוק את הדף.
ואז היא לקחה את העיפרון, ונעצה אותו בין הידיים של הנער והנערה.
עד שהציור נקרע לשניים.
היא לקחה את החלק של הנער, וראתה, שהוא עדיין שמח עם כל הבחורות האחרות.
כנראה שזה מה שאמור לקרות.
תמיד היא מוצאת את הבחורים הדפוקים.
קודם היא הייתה חברה של איזה ערס, שאין לה מושג למה היא התאהבה בו.
אח"כ של איזה ילד תמים שבגד בה.
ועכשיו של ירון.
היא ניסתה לחבר את החלקים, אבל הם לא התחברו.
אפילו הקרע לא היה תואם לחלק השני.
היא זרקה את שני הניירות על הרצפה.
ירון נכנס לחדר באותו הרגע.
היא נעצה בו מבט לא ברור.
"ירדן.." אמר והתקרב אליה.
"אל תתקרב אלי!!" אמרה.
ירון עצר וגיחך.
"ירדן אל תהיי ילדה קטנה.. אי אפשר לדבר כמו בני אדם?"
"לדבר כמו שעשית עם סיוון? עם שרון שעכשיו נודע לי עליה? מה עם כל השאר שאני לא יודעת עליהן?"
ירון נאנח.
"טוב בסדר.." אמרה.
ירון התיישב לידה, ואז הבחין בניירות על הרצפה.
הוא הרים אותם והסתכל בהם.
"זה באמת מה שאת מרגישה?" אמר.
"כן, וזה לא עניינך" אמרה וחטפה ממנו את הדפים.
"תגידי את בחיים לא תתבגרי?"
"סליחה? מי שמדבר. לא יכול להתחייב לאחת אז לוקח כמה."
"ירדן. אולי זה לא נראה לך ככה, אבל רק לאחת הרגשתי משהו באמת."
ירדן חייכה בתוך ליבה. הוא אהב רק אותי.
"את מי?"
"את סיוון."אמר.
הכל נשבר בתוכה באותו רגע.
החיוך שלה נמחק באותו רגע. היא רצתה לחנוק אותה, אבל ידעה שהיא כעסה בדיוק באותה המידה.
"אז מה אתה רוצה ממני?" סיננה.
"אני רוצה לבקש סליחה."
"אתה יכול לבקש, אני לא יסלח."
"ירדן.. אני מצטער.. את רואה שאני אומר לך רק את האמת."
"כן בשביל שאני יסלח לך ואז תוכל לדפוק את סיוון בלי ייסורי מצפון."
"ירדן את יודעת שזה לא ככה!"
"אבל זהו.. שאני יודעת שזה בדיוק ככה."
"טוב ירדן! כמה אני יכול לבקש! את רוצה שאני יתחנן?!"
"בוא תנסה נראה אם זה יעזור."
"אוקי." ירון ירד על הברכיים.
"בבקשה תסלחי לי המלכה ירדן!!" אמר.
ירדן לא יכלה לעצור את הצחוק.
"אוו ככה את נוורמלית." אמר והתיישב בחזרה לידה.
ירדן חיבקה את ירון.
"ידידים?" אמר.
ירדן היססה.
"אוקי."
ירון יצא מהחדר. הוא הלך לכיוון החדר שלו ושל סיוון.
הוא נכנס, ולא ראה את סיוון.
הוא הלך בכל המסדרונות, לחפש אותה,
ולבסוף החליט לצאת לחצר כאופציה אחרונה.
ואז, הוא ראה את סיוון.
אבל לא רק סיוון, גם תומר, מתנשקים על הדשא.
הוו הוו.. יצא לי פרק די ארוך =]
החלטתי לנסות להאריך את הפרקים לא שווה.
וגם הוא יצא קצת תמים..
וגם עם מלא מלא פתגמים... =S
מוזר..
ועוד פעם... אתם לא שולחים רעיונות..
=S
טוב לא נורא..
רעיונות לפרק 11 תשלחו לי בתגובות..
אוהבת,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: