החיים המתוקים שלי... [=

ניו יורק, הו ניו יורק.

בסך הכל, כמות הצרות שם היא כחצי מכאן.

שם יש יותר קניונים וחנויות [ואגב, הגודל שלהם הוא בערך פי 4 מבארץ],

שם יש יותר "חגורות ירוקות" [ריאות ירוקות],

שם האופנה מותירה יותר מקום לדמיון,

המיינסטרים מותיר הרבה חופש לאמנים,

ואגב אמנים, מאיפה רוב האמנים שאתם שומעים באים? מהשכונות בארה"ב.

הזיקוקים שעושים פה ביום העצמאות היו מתים להשתוות לזיקוקים שעושים במקומות מסוימים כל יום, או כל שבוע.

ובכלל,

הרבה יותר טוב שם, בניו יורק.

אז למה, לעזאזל, כל כך קשה לי להשלים עם העובדה שאני חוזרת לשם?

למה קשה לי לקלוט שאני עוברת,

למקום בלי ערסים,

בלי פרחות,

בלי פיגועים,

בלי אנשים שמעיפים אותך אחורה בתור לאוטובוס [או לסאבווי, סיים שיט]

בלי ירדן,

בלי שירה,

בלי מעיין וליהי,

בלי עומר.

בלי עומר.

עומר, עומר שלי, עומר שלא אמר דבר אחרי ששלחתי לו את הפתק בשיעור, שאני עוברת לי.

עומר, שלא הזכיר את זה, והתנהג כאילו הכל כרגיל.

עומר ,שכששאלתי אותו מה יהיה איתנו הוא רק אמר "אני אוהב אותך", ונישק אותי כמו שרק הוא יודע, וחיבק אותי חיבוק חזק,

ושתק.

עומר, שכשעניתי לו שאני אוהבת אותו יותר ,חייך חיוך רחב,

ואז הרצין ואמר שמבחינתו כלום לא צריך להשתנות,

רק שאני אבקר, מפעם לפעם.

והבטחתי שאני אבקר.

וחיבקתי אותו חזרה.

מדינה בלי קייטלין,

קייטלין שהייתה איתי לאורך כל הדרך, שידעה כל מה שעובר עליי,

שהייתה שם בשבילי.

אני מניחה שזו חתיכת טעות לרשום כאן את כל השמות אבל.. מה הסיכויים שמישהו ימצא לי את הבלוג?

ואם ימצא, שיבושם לו. [:

3>

Loli.